ולדימיר איליץ' לנין

ב-1893 עבר לסנקט פטרבורג (ששמה הוסב לימים ללנינגרד, על שמו, והוחזר למקורו ב-1991), עבד כעו"ד והחל לעסוק בפעילות פוליטית ופובליציסטית ענפה; במהלכה גיבש והפיץ את השקפותיו המבוססות על המרקסיזם, כפי שהותאם לתנאי החברה והכלכלה המיוחדים ברוסיה - תוך פולמוס חריף עם הנרודניקים וממשיכי דרכם, הסוציאל-רבולוציונרים, שדגלו בטרור אישי, ועם הוגי דעות סוציאליסטים במערב, שהתנגדו למהפכה.

גרסת המרקסיזם של לנין, שנקראה לניניזם, קבעה שהמהפכה הקומוניסטית ברוסיה תתחולל רק לאחר שתקדם לה מהפכה רכושנית ויקום בה משטר קפיטליסטי נוסח מערב אירופה.

בשל פעילותו המהפכנית נעצר ב-1895, וב-1897 הוגלה לסיביר וישב שם עד 1900. כאן נשא לאישה את נדייז'דה קרופסקיה, שנותרה עוזרתו הנאמנה עד יום מותו. לאחר שובו מהגלות יצא למערב אירופה וייסד שם את העיתון המהפכני "איסקרה" ("הניצוץ").

בוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית שנערכה ב-1903 חל פילוג בין הבולשביקים ("אנשי הרוב") בראשותו, שהיו הפלג הקיצוני יותר, והמנשביקים ("אנשי המיעוט") המתונים. לנין חזר לרוסיה ב-1905, ולאחר שנכשלה המהפכה שם, שב ב-1907 למערב אירופה.

מאז ועד פרוץ מלה"ע ה-1 ב-1914 שהה רוב הזמן בשווייץ ומשם הנהיג את הפעילות הפוליטית של מפלגתו ברוסיה. במרס 1917 פרצה ברוסיה מהפכת פברואר (לפי הלוח הרוסי הישן), וזמן קצר לאחר מכן חזר לנין לרוסיה בסיוע הגרמנים, שקיוו כי פעילותו המהפכנית תחליש את רוסיה אויבתם. כאן החל לפעול להכשרת הדרך למהפכה הקומוניסטית. הוא תבע להעביר את סמכות השלטון מן הממשלה הזמנית בראשות קרנסקי, שקמה לאחר המהפכה, אל סובייטים של פועלים, איכרים וחיילים שנוסדו ברוסיה. בסיסמה "כל השלטון לסובייטים", הבטיח לאיכרים חלוקת אדמות לאלתר. בה בעת דרש שרוסיה תפרוש מהמלחמה.

ביולי נכשל ניסיון הבולשביקים לתפוס את השלטון בפטרוגרד (כפי שנקראה אז סנקט פטרבורג), ורבים ממנהיגיהם נעצרו, ביניהם טרוצקי שהיה אז יד ימינו של לנין; לנין נמלט לפינלנד, אולם כעבור זמן מה חזר והסתתר בפטרוגרד.

ב-7 בנובמבר התייצב בראש מהפכת אוקטובר (לפי הלוח הישן), ולמחרת היום הוקמה ממשלה חדשה, "מועצת הקומיסרים העממיים", בראשותו. האתגרים שניצבו בפני המשטר החדש היו עצומים: מלחמת העולם נמשכה עדיין, וברוסיה עצמה פרצה מלחמת אזרחים שביקשה להחזיר את השלטון הצארי למכונו. במלחמה זו התערבו צבאות זרים רבים. מנגנון השלטון הרוסי התפורר לחלוטין, והמצב הכלכלי היה בכי רע. לדעת רבים, רק מנהיגותו של לנין היא שאפשרה לשלטון הסובייטי לגבור על כל הקשיים הללו ולהתבסס.

במישור הבינלאומי, לנין הקים ב-1919 את האינטרנציונל השלישי (הקומוניסטי), כמסגרת למפלגות קומוניסטיות ופרו-קומוניסטיות ברחבי העולם. באמצעות המכשיר הזה היה בידו לגייס תמיכה ציבורית למען ארצו באירופה המערבית, שלחציה הביאו להסתלקות המערב מן ההתערבות הצבאית ברוסיה. במישור הכלכלי, נאלץ לנין לגלות גמישות. במהלך מלחמת האזרחים היה בכוחו להפקיע יבולים מן האיכרים לכלכלת הצבא האדום. אך בתום המלחמה התנגדו האיכרים להמשך ההפקעות, ולנין נסוג והנהיג בתחילת 1921 "מדיניות כלכלית חדשה", שהתירה את קיומו של שוק חופשי בתוך המסגרת הקומוניסטית.

בה בעת פעל לנין ביד חזקה לדיכוי כל התנגדות למשטרו ברוסיה פנימה. אם בתחילת הדרך היה עליו להסתייע במפלגות אחרות - המנשביקים, הסוציאל-רבולוציונים ועוד - הנה ככל שהתבסס שלטונו, כן גברה פעילותו נגד מתנגדיו.

כבר ב-1917 הקים את ה"צ'קה" - הארגון שקדם לקג"ב - משטרה חשאית שחיסלה או כלאה את מתנגדי השלטון. הגם ששלטון האימים בברית המועצות מתקשר בעיני רבים בשמו של סטלין, שורשיו היו מעוגנים היטב בימי לנין.

באוגוסט 1918 נפצע לנין קשה בניסיון התנקשות בחייו; ב-1922 לקה בהתקף לב, ובסוף אותה שנה - בשיתוק חלקי. מאז נחלשה שליטתו בניהול המדינה. לנין לא בטח בסטלין, שהלך והסתמן כיורשו, וניסה לעודד את טרוצקי במאבקו נגדו. אולם הוא איחר את המועד.

בינואר 1924 מת לנין; גופתו נחנטה והושמה במאוזוליאון ליד חומת הקרמלין במוסקבה, ששימש שנים רבות מקום עלייה לרגל של המוני רוסים ומבקרים מחוץ לארץ. לצדו נטמנו לאחר זמן אחרים מראשי המשטר הסובייטי. לאחרונה הועלו הצעות להעביר את הגופה לקבורה ולהרוס את המאוזוליאון, אך לפי שעה לא נעשה דבר.

באישיותו שילב לנין מהפכן-תכססן, היודע לפעול בהתאם לנסיבות המשתנות; מדינאי מרחיק ראות ובעל חזון; נואם בעל יכולת לשלהב את ההמונים; ותיאורטיקן וסופר פוליטי.

לנין הוא היחיד מבין המנהיגים הסובייטים שעדיין נותר זכר להערצה אליו בברה"מ לשעבר (ובמדינות קומוניסטיות-לשעבר אחרות) לאחר התמוטטות הקומוניזם.