ישעיהו ליבוביץ'

בשנת 1919 עבר לגרמניה ולמד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטה של ברלין. בשנת 1924 קיבל מהאוניברסיטה תואר דוקטור לפילוסופיה. בשנים 1926 – 1928 למד באקדמיה על שם הקיסר וילהלם בברלין, והיה לעוזרו של הביוכימאי קרל נויברג. בשנת 1928 התחיל ללמוד רפואה במכון לפיסיולוגיה בקלן ובאוניברסיטה של היידלברג. בשנת 1934 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת באזל. עלה לארץ ישראל ב-1935.

בעלייתו לארץ ישראל היה ליבוביץ' מפקד מחלקה בארגון ה"הגנה" בירושלים. כמו כן, היה פעיל בסיעת "העובד הדתי" בהסתדרות העובדים ומועמד מטעם הסיעה בבחירות לכנסת הראשונה. הוא הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים; משנת 1953 היה עורך ראשי של אחדים מכרכי האנציקלופדיה העברית (כרך 13-10, 20-16) ובשנת 1961 נהיה פרופסור לכימיה אורגנית, לביוכימיה ולנוירופיסיולוגיה. אחותו, פרופסור נחמה ליבוביץ', הייתה פרשנית מקרא ידועה, ובנו אליה הוא פרופסור לאסטרונומיה.

צילום: גבי מנשה

השקפותיו על מהות היהדות ודעותיו בנושאים מדיניים וחברתיים, בצירוף הלשון הלא-דיפלומטית שהשתמש בה, העמידו אותו לעתים תכופות במרכז ויכוחים וסערות ציבוריות.

ליבוביץ' העמיד במרכז ההווייה היהודית את האמונה בקיומו של ה', ואותה מביא האדם לידי ביטוי על ידי בחירתו לקיים את מצוות ה'. לייבוביץ' לא ראה צורך להסביר אמונה זו באמצעים שכלתניים שכן סבר כי אמונה אינה נובעת מידיעה אלא מרצונו של האדם. על פיו, חובת קיום המצוות אינה נגזרת מהתוכן שלהן אלא מהיותן מצוות ה'. קידוש ה' נוטל את הקדושה מכל דבר אחר בעולם, בעיקר המדינה, השליט, הדגל וכו'. מתוך עקרון תיאולוגי זה יצאה התקפתו החריפה על שתי המגמות המסוכנות שראה בחברה הישראלית. האחת, הניסיון לתת טעם למצוות ולהסביר את חוקי היהדות כבעלי ערך הומניסטי. השנייה, קידוש המדינה והלאומיות באמצעים דתיים. מכאן סלידתו מהזרם המכונה הציונות הדתית למרות שליבוביץ' היה בדרכו שלו גם ציוני וגם ודתי.

ליבוביץ' תקף את הפרקטיקה היהודית ה"חדשה", ובתוכה את התפילה ליד הכותל, כפולחן אלילים. כמו כן, היה מתנגד חריף להמשך הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה.

למרות החרון המוסרי המפורסם שלו, הוא הגדיר מחלוקות בשאלות מוסר כבלתי ניתנות להכרעה באמצעות מערכת המושגים של הצדדים למחלוקת, משום שכל אחד מהם מצדיק את השקפתו מתוקפה של מערכת מושגים שאינה חופפת את הנחות היסוד של הצד האחר.

בשנת 1993 הודיעה שרת החינוך דאז, שולמית אלוני, על כוונתה להעניק את פרס ישראל לליבוביץ'. זכייתו בפרס הלאומי עוררה סערה ציבורית לאחר שהצהיר באספה פומבית ש"המסתערבים הם החמאס שלנו". בעקבות התגובה הקשה לדבריו ולאחר שראש הממשלה דאז יצחק רבין הודיע כי לא ילחץ את ידו בזמן הטקס, ויתר ליבוביץ' על קבלת הפרס.

מספריו: "תורה ומצוות בזמן הזה" (1956), "הבעיה הפסיכופיסית" (1974), "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" (1975), "אמונתו של הרמב"ם" (1980), "שיחות על 'שמונה פרקים' לרמב"ם" (1986).

לקריאת המאמר - לחצו כאן.

"אני אפסיק להופיע איתך!" - פרופ' ישעיהו ליבוביץ' וד"ר ישראל אלדד, שני הוגי דעות משני צדי המתרס הפוליטי, ברכב אחד ב-1982. זה היה עניין של זמן עד שהטונים יעלו. תראו בעצמכם. סרטון באתר ynet.

לצפייה בסרטון - לחצו כאן. 

הפילוסוף, הפוסק, המאמין - בעיני ישעיהו ליבוביץ התעלמות מהעובדה שהרמב"ם היה גדול הפוסקים היהודי, דומה להתעלמות מהעיסוק הצבאי של נפוליאון. האזינו לקטע מהרצאה בקולו. מתוך אתר ynet.

לקריאת המאמר ולהאזנה - לחצו כאן.