מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים פרצה אף על פי ששום צד מן המעורבים בה לא היה מעוניין במלחמה באותה עת. בעיקרו של דבר, היא היתה פריה של הסלמה שהתחוללה מכוח הדינמיקה של יחסי ישראל-ערב, היחסים הבין-ערביים ובחישת המעצמות (בייחוד ברית המועצות) בענייני המזרח התיכון.

ברקע נמצאו כמה גורמים שהתלכדו יחדיו. החלטת הליגה הערבית להטות את מקורות הירדן לשטח סוריה ולבנון והפעלת מוביל המים הארצי של ישראל; שני אלה חוללו את המלחמה על מקורות המים, שהיתה הזרז העיקרי בדרך למלחמת ששת הימים.

החלטה אחרת של הליגה, לכונן את אש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, ותחילת פיגועי פתח בחסות סורית, מילאו תפקיד אף הם. על כך יש להוסיף את רצונה של סוריה לחזק את מעמדה בעולם הערבי למול הדומיננטיות של מצרים, בעקבות פירוק האיחוד ביניהן (קע"ם); ואת שאיפתה של ברית המועצות לחזק את מעמדה במזרח התיכון.

לדברי כמה פרשנים, גם הידיעות על הימצאותו של כור גרעיני ישראלי בדימונה מילאו תפקיד, משום שעוררו חרדה גדולה במצרים.

ב-7 באפריל 1967 אירעה התקרית הגדולה ביותר (ובדיעבד האחרונה) במלחמה על מקורות המים, שבמהלכה הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים. סוריה ביקשה ממצרים סיוע דחוף. ברית המועצות הודיעה למצרים שצה"ל ריכז כוח גדול בגבול סוריה-ישראל, הודעה שלא היה לה שחר. שליט מצרים, גמאל עבד אנ-נאצר, נענה לקריאתה של סוריה ולהמרצתה של ברית המועצות, והזרים לסיני, לאורך הגבול שבין ישראל למצרים, 7 דיוויזיות, בהן שתי דיוויזיות שריון. מספר הטנקים שהגיעו לסיני היה קרוב ל-1,000.

אלא שבין סיני לבין ישראל חצץ כוח החירום של האו"ם, ונמצאו מי שלגלגו על נאצר המפגין שרירים מאחורי מחסום זה. לכן דרשה מצרים ממפקד כוח החירום (הגנרל ההודי ריקייה) לפנות את כוחותיו מעמדותיהם ולרכזם בשלושה מחנות עורפיים. מזכ"ל או"ם, או תנט, השיב שכוח החירום יישאר בעמדותיו או יפונה כולו, וב-17 במאי דרש נאצר מתנט לפנות את כוח החירום של האו"ם מסיני ומרצועת עזה. ההוראה בוצעה מיד. ירדן החלה לרכז כוחות בגבולה עם ישראל.

עד אז העריכה ישראל כי מצרים אינה מעוניינת במלחמה, משום שחלק גדול מכוחותיה היה מרותק במלחמת האזרחים בתימן, אולם ב-20 במאי החל פינוי הכוחות המצריים מתימן, וההערכה השתנתה. צה"ל הגיב בגיוס כללי של כוחות המילואים, ששיתק את כלכלת ישראל.

ב-22 במאי נקטה מצרים פעולה שישראל הגדירה זה-כבר כעילה למלחמה - סגירת מצרי טיראן (המעבר הימי למפרץ אילת) בפני שיט ספינות ישראליות לאילת וממנה. נאצר הכריז כי אם רמטכ"ל צה"ל, יצחק רבין, מעוניין במלחמה - "אהלן וסהלן!"

ב-30 במאי העמיד מלך ירדן את כוחותיו לרשות מצרים, וכמוהו עשו עירק ומדינות ערביות אחרות. פניות ישראל למעצמות המערב ולאו"ם להתערב ולמנוע מלחמה עלו בתוהו. בציבור הישראלי התעוררה חרדה גדולה מפני הבאות. זו גברה ב-30 במאי, כאשר ראש הממשלה לוי אשכול גמגם בעת שקרא נאום מן הכתב בשידור רדיו.

ב-1 ביוני הוקמה בישראל ממשלת ליכוד לאומי בהשתתפות גח"ל ורפ"י, שהיו עד אז באופוזיציה, ותיק הביטחון נמסר לידי משה דיין. למחרת היום הכריזה צרפת, ספקית הנשק הראשית של ישראל, על אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון. תחושת הבידוד הגיעה לשיא בישראל, ועוררה אצל רבים את זכר השואה.

המצרים ריכזו בסיני 100,000 איש עם כאלף טנקים ומאות קני ארטילריה, בשני מערכים קדומניים (איזור רפיח ואיזור אבו עגיילה-אום כתף) שבהם החזיקו ארבע דיוויזיות חי"ר, ובמערך עורפי שכלל דיוויזיית חי"ר ודיוויזיית שריון. כן החזיקו עוד דיוויזיית שריון כעתודה עורפית באיזור ביר גפגפה (רפידים).

כוחות הקרקע של צה"ל פלשו לסיני בשלוש גזרות: אוגדתו של האלוף ישראל טל בגזרה הצפונית, מול רצועת עזה וציר החוף רפיח-אל-קנטרה; אוגדתו של האלוף אריאל שרון - מניצנה, מול מערך אבו עגיילה; ואוגדתו של האלוף אברהם יפה חדרה לעומק בין שתי האוגדות, בשטח שנחשב בלתי-עביר.

בשעות הערב של היום הראשון ללחימה, תוך קרבות עזים, הגיעו כוחותיו של טל למבואות אל-עריש, ואוגדת שרון, בפעולה מתואמת היטב, סגרה על החשוב שבמערכי המצרים בצפון סיני, אבו עגיילה-אום כתף. תוך כדי כך התקדמה אוגדת יפה ותקפה את מערך העומק המצרי בביר לחפן. עוד ביום הראשון ללחימה פנה חלק מאוגדת טל צפונה, לרצועת עזה, וב-7 ביוני נכבשה העיר עזה.

שלוש האוגדות הוסיפו להפעיל לחץ כבד על המגננים המבוצרים של האויב ועל כוחות השריון שלו, וביום הרביעי ללחימה הגיעו כוחות האוגדה הצפונית לתעלת סואץ. צנחנים הונחתו בשארם אש-שייח', כוח ימי השתלט על מצרי טיראן ואוגדת יפה הפכה את מעברי המיתלה והגידי למלכודת ענק לכוחות השריון של המצרים, שניסו להימלט אל מעבר לתעלה אך מצאו את המעברים חסומים, והושמדו מן האוויר ומן הקרקע.

חיילי צה"ל ושבויים מצריים באל עריש (צילום: טל שבתאי, לע"מ)

הגם שהלחימה בסיני נמשכה גם ב-9 ביוני, כבר ב-8 בו היה חצי האי סיני כולו בידי צה"ל, לרבות רצועת עזה, והכוחות המצריים שהיו בו חדלו להיות כוחות לוחמים.

ירושלים עם פרוץ המלחמה (יוני 1967) - להגדלה לחצו על המפה

למרות אזהרה ישראלית שלא להתערב במלחמה, פתחה ירדן כבר ב-5 ביוני באש ארטילרית לעבר תל אביב והשתלטה על ארמון הנציב בירושלים. כן נפתחה אש ארטילרית על ירושלים המערבית ועל יישובים בשרון ובעמק יזרעאל. צה"ל קיבל אישור מן הממשלה לכבוש את הגדה המערבית.

תחילה נכנסה לפעולה חטיבת החי"ר הירושלמית (16), הדפה את הירדנים מארמון הנציב שבדרום ירושלים המזרחית, השתלטה על סביבתו, ובהמשך פרצה משם לכיוון בית לחם. באותו יום הבקיעה חטיבת השריון "הראל" (10) את קווי צבא ירדן מצפון לפרוזדור ירושלים ותפסה את הרכס החולש על הכביש הראשי מתל אביב לירושלים, ובכלל זה הכפר נבי סמואיל וגבעת הרדאר. בה בעת, אוגדה של פיקוד הצפון תקפה את צפון הגדה המערבית לכיוון ג'נין.

ב-6 ביוני השתלטה חטיבת חי"ר "קרייתי" (4) על מובלעת לטרון וחברה עם כוחות השריון ממערב לרמאללה. חטיבת הצנחנים (55) הבקיעה את קווי הירדנים בצפון ירושלים, ואחרי קרב קשה בגבעת התחמושת הגיעו הצנחנים להר הצופים. שם חברה אליהם חטיבת השריון שכבשה קודם לכן את נבי סמואיל.

חיילי צה"ל פורצים לעיר העתיקה דרך שער האריות (צילום: אילן ברונר, ירושלים)

באותה עת פעלו כוחות אחרים בשרון וכבשו את קלקיליה. אוגדת פיקוד הצפון ניהלה קרב שריון-בשריון כבד בעמק דותן שליד ג'נין, וכבשה את העיר ואת השטחים השולטים בקרבתה.

בבוקרו של ה-7 ביוני הוטל על החטיבה הירושלמית ועל חטיבת הצנחנים בפיקודו של מרדכי גור לכבוש את העיר העתיקה של ירושלים. בתום קרב עז הגיעו הצנחנים עם כוח שריון אל שער האריות ופרצו אותו, ולאחר מכן הונף דגל ישראל על הר הבית ובכותל המערבי. החטיבה הירושלמית, שפרצה לעיר משער האשפות, טיהרה את חלקיה הדרומיים של ירושלים המזרחית, המשיכה דרומה לבית לחם ולחברון, ושחררה את גוש עציון שנפל לידי הערבים ב-1948. האוגדה הצפונית כבשה את שכם. בהמשך נעו הכוחות בגזרות השונות לבקעת הירדן, הדפו את הנותרים מהכוחות הירדניים מזרחה לנהר ופוצצו את גשרי הירדן. צה"ל קיבל הוראה חמורה שלא לחצות את הירדן.

חיילי חטיבת הצנחנים במעמד שיחרור הכותל, בצילום שהפך לאחד מסמלי המלחמה (צילום: לע"מ)

בימים הראשונים למלחמה נמנע צה"ל מפעולה קרקעית נגד הסורים, כדי שלא לפצל את מאמציו בין שלוש חזיתות. חיל האוויר הסורי הותקף והושמד במסגרת "מוקד", ונהדף ניסיון סורי לכבוש את תל דן, אבל במשך שלושה ימים היו בחזית זו רק חילופי אש ארטילרית כבדה.

בהתקרב הלחימה לסיומה בשתי החזיתות האחרות, התפנה צה"ל לטיפול בסורים (למעשה, עלה בידו להעביר חטיבת שריון שלמה מלחימה בגדה המערבית לחזית הסורית). הצבא הסורי מנה 50,000 איש, עם כמות גדולה של טנקים וקני ארטילריה, והחזיק בשטח שולט לכל אורך החזית - רמת הגולן. צה"ל הפעיל בחזית זו אוגדה אחת ועוד כמה חטיבות וכוחות אחרים.

הקו הקדמי הסורי, מעל מדרונות רמת הגולן, הובקע בכמה מקומות בעת ובעונה אחת (קלעה, תל פאחר, דרדרה, תאופיק). כוחות צה"ל החזיקו כמעט בכל הקו הקדמי בתום היום הראשון ללחימה (9 ביוני), ולמחרת היום הדפו את הסורים למרחק 30-20 ק"מ מקו זה או יותר, וכן השתלטו על חלקו הנמוך של רכס החרמון, על חמת גדר שהיתה בידיים סוריות מאז 1951, ועל חוף הכנרת כולו. בכך הסתיימו הקרבות.

שינויי גבולות מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים - להגדלה לחצו על המפה

במלחמת ששת הימים נהרס כוחן הצבאי של מדינות ערב השכנות, מאות טנקים הושמדו או נלקחו שלל, יותר מ-15,000 חיילי אויב נהרגו או נפצעו וכ-6,000 היו בשבי ישראל. לצה"ל היו 777 חללים ויותר מ-2,500 פצועים. ישראל זכתה במרחב תמרון והתרעה חשוב לאין ערוך, מיישובי הצפון הוסר איום ההפגזות הסוריות, מפעל ההטיה הערבי היה כלא היה, וירושלים שבה והיתה לעיר מאוחדת. בתוך ימים ספורים הכריזה ישראל רשמית על סיפוח ירושלים המזרחית לשטחה וקבעה כי העיר היא בירתה "הנצחית".

הרב הראשי של צה"ל, שלמה גורן תוקע בשופר במעמד שחרור הכותל המערבי (צילום: לע"מ)

תחושת האופוריה שאחזה בישראל היתה מקבילתה המדויקת של האימה הקיומית ששררה בה לפני כן. ממדינה קטנה ומבודדת, מוקפת אויבים וחסרת בעלות ברית, שחרב ההשמדה מונפת על צווארה, הפכה ישראל בעיני עצמה, בתוך שישה ימים בלבד, ל"מעצמה אזורית" אדירה ששום סכנה צבאית ממשית אינה נשקפת לה עוד.

משה דיין הכריז שהוא "מחכה לטלפון מהערבים", אך כשקיבל כעבור זמן שיחת טלפון מהמלך חוסיין, דחה אותו בקש. למען האמת, ממשלת ישראל לא ידעה בתחילה מה היא מבקשת לעשות בשטחים המוחזקים, מלבד ירושלים המזרחית שסופחה מיד. האם עליה להופכם (כולם או חלקם) לחלק ממדינת ישראל, או שמא מוטב להחזיק בהם רק על מנת להחזירם תמורת הסכם שלום? כיצד בדיוק עליה לטפל באוכלוסייה הפלסטינית הגדולה שנמצאה לפתע תחת שלטונה? אולם בטרם הספיקה הממשלה לקבל החלטה, הקדימו אותה התפתחויות שמקורן בהלוך הרוח הציבורי בישראל.

שכבות רחבות בציבור (ולאו דווקא דתיות) ייחסו חשיבות היסטורית, דתית ולאומית מרחיקת לכת לכיבוש ירושלים העתיקה, לרבות הר הבית והכותל המערבי, ואתרים אחרים בגדה המערבית שמילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה העתיקה של עם ישראל (ענתות, שילה).

על רקע זה קמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקראה לסיפוח כל השטחים או חלקם, והחלה תנועת ההתנחלות מעבר ל"קו הירוק" (כפי שסומן במפות גבול ישראל עד למלחמת ששת הימים) - תחילה כמעט בהסתר, אך בהדרגה תוך התרסה גלויה בממשלה, ולבסוף בהסכמתה ואף בעידודה. בעיית השטחים המוחזקים, והפלסטינאים היושבים בהם, מוסיפה לייסר את ישראל עד עצם היום הזה.

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן.

בחזרה ל-1967 -  לקט כתבות  ארכיון מימי המלחמה. פרויקט מיוחד באנציקלופדיה ynet.

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן

שיח לוחמים - סקירה היסטורית של כל מלחמות ישראל. פרויקט מיוחד באנציקלופדיה ynet.

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן

אומרים שתהיה מלחמה - פרויקט מיוחד של אתר ynet לציון 40 שנים למלחמה ובו: עדויות לוחמים ומפקדים, מאמרי דעות העוסקים בהשפעות המלחמה, גלריות תמונות, קטעי אודיו ווידאו ועוד.

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן.

מלחמה בתמונות - צילומי הניצחון ממלחמת ששת הימים טבועים בזיכרון הישראלי יותר מכל צילומי מלחמה אחרת. מה ייחד אותם וכיצד הם השתלבו באווירת האופוריה של 1967? כתבה מתוך אתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

בואו נדבר שלום - האם ניתן היה למנוע את מלחמת ששת הימים? עיתונאי יהודי צרפתי שנפגש עם נאצר טוען בשיחה עם ynet כי גישושי השלום מצד מצרים נדחו על הסף. כתבה מתוך אתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

נאום הר הצופים - יוני 1967. טקס הענקת תארי דוקטור של האוניברסיטה העברית. סרטון וידיאו והטקסט המלא של נאום רבין. כתבה מתוך אתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן. 

מלחמת ששת הימים - כולם יודעים כמה זמן נמשכה מלחמת ששת הימים, אבל מי יודע מה בדיוק קרה בה? מדינת ישראל נלחמה באותו זמן נגד כל שכנותיה - כלומר מצרים, ירדן וסוריה, ובכל זאת ניצחה במלחמה וכבשה הרבה שטחים. כתבה לילדים מתוך "מזה?".

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet. לציר הזמן - לחצו כאן