הכנסייה הקתולית הרומית

ראשית הכנסייה, לפי מסורתה, בקבוצת 12 שליחיו של ישוע הנוצרי שקיבלו עליהם להפיץ את בשורתו. עליהם נוסף מאוחר יותר פאולוס, שהיה הכוח המניע העיקרי בהפיכת הנצרות מכת ביהדות לדת בפני עצמה, שבשורתה מיועדת לכל באי עולם.

השליחים פעלו להפצת הנצרות בא"י ובסביבותיה, ובתוך זמן קצר הרחיבו את מפעלם לכל האגן המזרחי של הים התיכון. השליח פטרוס קבע את מושבו ברומא, מרכז העולם העתיק, ונעשה ההגמון (בישוף) הראשון שלה. עם פיצול האימפריה הרומית והעתקת מרכז הכובד הפוליטי שלה לקונסטנטינופוליס, החלו להתגלע מתחים בין רומא וקושטא, ובסופו של דבר התפלגה הכנסייה, כמתואר להלן.  

מאז דורותיה הראשונים נאבקה הכנסייה הקתולית בזרמים שונים בנצרות שפירשו את עיקרי הדת בדרכים אחרות, ובדרך כלל עלה בידה לגבור עליהם ולהותירם בגדר גופים שוליים וחסרי-חשיבות לעומתה.

רק בסוף האלף הראשון לספירה אירע השינוי המשמעותי הראשון במעמדה: ב-1054 התפלגה מעליה הכנסייה המזרחית (האורתודוקסית), בעיקר על רקע שאלת סמכותו הרוחנית והפוליטית של האפיפיור (ר' להלן). כעבור זמן לא רב, בתקופת מסעי הצלב, העמיק הקרע עוד יותר: הצלבנים בזזו את קונסטנטינופוליס, בירת האימפריה הביזנטית והנצרות האורתודוקסית, ב-1204, והביזנטים האשימו את האפיפיור.

עוד קרע חמור פקד את הכנסייה הקתולית בתקופת הרפורמציה במאה ה-16, והוא קשור יותר מכול בשמו של הכומר הגרמני מרטין לותר, שהביא מאז 1517 לפילוג הכנסייה ולהקמת הזרמים הפרוטסטנטיים השונים. בעקבות זאת פרצו באירופה מלחמות דת רבות, עד שהושג לבסוף דו-קיום לא-נוח בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים בארצות מושבם השונות.

במרוצת הדורות נקטה הכנסייה צעדים נמרצים להרחבת קהל מאמיניה, בעיקר באמצעות מיסיונים שהגיעו אף למקומות הנידחים ביותר. בה בעת לחמה כנגד כל כפירה ואמונה אחרת, לעתים באמצעים אכזריים במיוחד, וזכורה לשמצה האינקוויזיציה שרדפה מאז סוף ימי הביניים כופרים נוצרים, יהודים ובני דתות אחרות.

הכנסייה הקתולית היא אחד המוסדות הוותיקים ביותר בעולם. היא מצטיינת במערך נוקשה ופרטני מאוד של אמונות, במבנה מדרגי קשיח ובשמרנות מרובה. אמונות הכנסייה העיקריות הן אלה: ישוע הנוצרי בא לעולם כדי לגאול את האנושות; חבר תלמידיו נטל על עצמו להפיץ את הבשורה הזאת, בראשות פטרוס הקדוש, שנעשה ההגמון הראשון של רומא, מרכז העולם המערבי באותה עת. מאז ואילך נמשכת ברציפות פעולת השליחים, המסתמכת על כתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) ועל פרשנותם כפי שנוסחה בתחילה על ידי אבות הכנסייה, ואחר כך בוועידות הכנסייה השונות, החל במועצת ניקיאה הראשונה (325 לספירה), שבה עוּבּד לראשונה ה"אני מאמין" (credo) של הכנסייה.

מאז ואילך פותחה הדוקטרינה הכנסייתית במידה גבוהה מאוד של פירוט, כמערכת של דוֹגמוֹת שאין לערער עליהן. הדוקטרינה מייחסת חשיבות מרכזית לשבעה טקסים הקרויים סַקרָמֶנְטים, שהמקבל אותם עליו מבטיח לעצמו חיי נצח במלכות השמים, והם: הטבילה, ההכנסה בברית (קונפירמציה), המיסה (סעודת הקודש), החזרה בתשובה, המשיחה לפני המוות, ההסכמה לכמורה והנישואים (הואיל והנישואים הם סקרמנט, אוסרת הכנסייה על גירושים). במשך רוב שנות קיומה ניהלה הכנסייה הקתולית את תפילותיה בשפה הלטינית, ורק במאות האחרונות החל השימוש בשפות מקומיות, שינוי שעדיין אינו מקובל על כל הקתולים.

מקום חשוב בדוקטרינה הכנסייתית תופס פולחן הקדושים, כמעין מתווכים בין המאמין הרגיל לבין אביו שבשמים. מלבד הקדושים המסורתיים, החל במרים אמו של ישוע ובשליחים, קיים גם בימינו אלה נוהל של "הקדשה" (קנוניזציה), המאפשר את העלאתו של אדם (לאחר מותו) למעמד של קדוש. לצורך זה מכנסת הכנסייה בית דין מיוחד, שבו מוצגות זכויותיו של המועמד לקדושה, וכנגדן מציג "פרקליט השטן" (אדווקטוס דיאבולי) את מגרעותיו.

ראייתה המסורתית של הכנסייה את היהדות יצרה את התשתית לאנטישמיות. הואיל והיהודים סירבו לקבל את שליחותו של ישוע, הוסר מעליהם חסד האלוהים והם חדלו להיות עם הבחירה: מעמד זה הועבר לנוצרים (דהיינו הקתולים). מאז ואילך, קיומם נועד להוות תזכורת מתמדת לגורלם של המסרבים לקבל את האמונה, ומכאן ההכרח להשפילם ולבזותם, מחד גיסא, או להביאם להמרת דת, מאידך גיסא. רק בדורות האחרונים, ובייחוד אחרי השואה, ניכר שינוי בעמדת הכנסייה כלפי העם היהודי ונעשים מאמצים ליישב את הדוקטרינה המסורתית עם תפיסה נאורה יותר. יצוין כי הכנסייה עושה מאמצים גם להתקרבות אל זרמים נוצריים אחרים שהתפלגו מעליה במרוצת הדורות.

מדרג הכנסייה מאורגן היטב. בראשה עומד האפיפיור, הנושא גם בתואר ההגמון של רומא (ובתארים נוספים). הדרג הבא הוא דרג החשמנים (קרדינלים), שמתוכו נבחר האפיפיור. מתחת באים ההגמונים (בישופים), שהחשובים מביניהם נושאים בתואר ארכיהגמון (ארכיבישוף), ולאלה כפופים הכמרים הקהילתיים. יחסי הכפיפות בין כל הדרגים הללו ברורים ומובהקים, מן הכומר הזוטר ביותר ועד לאפיפיור, שסמכותו באה לו בירושה מפטרוס הקדוש (ולפיכך, לפי אחת הדוגמות, אין הוא מסוגל לטעות במילוי תפקידו).

מקום מושבו של האפיפיור הוא בקריית הוותיקן, מדינה עצמאית בתוך העיר רומא. בעבר שלטה מדינת הכנסייה בשטחים נרחבים יותר באיטליה ואף מחוצה לה, ומילאה תפקיד בהיסטוריה של אירופה ככל גוף ממלכתי אחר. אך מאז 1929 נותרו בידיה רק קריית הוותיקן וכמה מובלעות קטנות ברומא ובסביבתה, ביניהן קסטלגנדולפו, מעון הקיץ של האפיפיור.

עם זאת, הוותיקן אינו מרכז דתי גרידא, אלא גם מדיני. האפיפיור הוא ראש המדינה, לידו מכהנת ממשלה ששריה הם אחדים מן החשמנים, ויש לה נציגויות דיפלומטיות ברחבי העולם. עוצמתה הפוליטית של הכנסייה עדיין מרובה מאוד; לדוגמה, מינויו של האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס ה-2 נחשב לגורם מכריע בהתמוטטות המשטר הקומוניסטי בארצו, שגררה אחריה את מפלת הקומוניזם באירופה כולה. עם זאת, הכנסייה רואה את תפקידה העיקרי, מחוץ לתחום הדתי הטהור, בפעילות חברה, רווחה וחינוך.

מספר מאמיניה של הכנסייה הקתולית עולה על מיליארד (נכון לאמצע 1999). כמעט מחציתם חיים באמריקה הלטינית, אך הם מצויים כמעט בכל מדינות העולם - 235 במספר (יותר מכל דת אחרת).