ספירת העומר

ספירת העומר היא מצוות 'עשה' מהתורה ומופיעה בשלושה מקורות שונים: בספר שמות, בספר ויקרא ובספר דברים.

שמות כ"ג, 14-16 : " שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה."

ויקרא כ"ג, 15-16 : "... וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. . . עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה..."

דברים ט"ז, 9 : " שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. "

שלושת המקורות השונים מדגישים פן אחר של החג, פן חקלאי ופן חברתי. המקור לחג שבספר שמות, בפסוק 16 מדגיש את האופי החקלאי של שלושת הרגלים. (פסח, שבועות וסוכות): " וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה. "

הן המקור בספר ויקרא והן המקור בספר דברים מציינים גם את הפן החברתי של החג. בזמן שמחת הקציר מזכירה התורה כי אין לשכוח את העניים, הגרים ואנשי השוליים בחברה, כאשר הציווי המוסרי לזכור את העבדות במצרים מנחה את החוגג להקצות להם לקט ופאה:

ויקרא כ"ג, 22: " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."

דברים ט"ז, 11-12: " וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ... וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם..."

העומר היה קורבן מנחה מקמח שעורים שנקצרו והובאו לבית המקדש למחרת יום ראשון של חג הפסח - ומיום זה (ט"ז בניסן) הותרה התבואה החדשה. מנחה זו הייתה ביטוי להכרת התודה על היבול החקלאי ותקווה להמשך מוצלח.

מהשעורים היו מוציאים קמח במידה של "עומר" (2.2 ליטר). הנפתו בידי הכוהן התירה למאכל את התבואה החדשה של אותה שנה (ויקרא כג, ט-יד). יום זה הוא הראשון בתקופה של שבעה שבועות שהתורה מצווה לספור את ימיה.

נוסחי הספירה בין העדות הם שונים, כאשר ליהודי תימן יש נוסח מיוחד בארמית, שריד למנהג שרווח בבבל לפני יותר מאלף שנה.

המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים:

כפי שניתן להיווכח, בספר דברים לא צוין תאריך מדויק לתחילת ספירת העומר : "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת " (דברים ט"ז, 9)

אך בספר ויקרא, כ"ג 15-16, נקבע תאריך: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם..."

הביטוי "ממחרת השבת" יצר מחלוקת בתקופת בית שני בין הצדוקים לפרושים. הצדוקים והשומרונים פירשו את המילה "שבת" פשוטה כמשמעה – יום השבת. לפיכך "ממחרת השבת" פירושו: יום ראשון בשבוע החל בחול המועד פסח. גם הקראים קיבלו פירוש זה והם חוגגים את חג השבועות ביום ראשון בשבוע בתאריכים שונים.

הפרושים פירשו את המילה שבת כ"חג" . במקור – חג הפסח החל בט"ו בניסן. לפיכך "ממחרת השבת" הינו ממחרת חג הפסח, כלומר – ט"ז בניסן שהוא היום הראשון של חול המועד (שיכול לחול בימים שונים בשבוע).

היהדות המסורתית ממשיכה את שיטת ספירת העומר של הפרושים, לפיכך יחול חג השבועות תמיד ב-ו' בסיוון.

1. על פי המסורת, בימי ספירת העומר במהלך מרד בר-כוכבא מתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא, בשנים 132-135 לספירה היות שלא נהגו כבוד זה בזה.

2. בשנת 1096 לספירה, במהלך ספירת העומר, הושמדו קהילות יהודיות רבות בגרמניה ובצרפת בזמן מסע הצלב הראשון.

3. מנהגי אבלות כביטוי לצער על חורבן בית המקדש.

סברה אחרת מציעה ששורשי מנהג האבלות קדומים ביותר ומגיעים מרומא העתיקה, ממניעים פסיכולוגיים כאשר מנהגי האבלות מבטאים את דאגתו של האיכר לקמה עד הגעת תקופת הקציר.

אין אבלות זו נהוגה בשבתות, בראש חודש, בל"ג בעומר, ובימינו - גם לא ביום העצמאות וביום שחרור ירושלים.