מלחמת ההתשה

מתקן מצרי נפגע מאש ישראלית, 1968 (צילום: לע"מ)

מניין חללי מלחמת ההתשה עומד על 721 ישראלים - ומתוכם 594 חיילים. בצד המצרי עומד מניין ההרוגים על כמה אלפים. מקובל להעריך כי הנזק ברכוש וציוד צבאי היה גדול יותר בצד המצרי מאשר בצד הישראלי. 

מלחמת ההתשה היתה שונה מכל שאר מלחמות ישראל-ערב בכך שלא היתה זו מלחמת תנועה, ולא עברו בה שטחים מיד ליד. בעיקרה, היא כללה חילופי אש ופשיטות של לוחמה זעירה.

בעידודה של מצרים, התנהלה גם לחימה מוגבלת יותר בחזיתות אחרות: ירי קטיושות משטח ירדן וחדירת מחבלים פלסטינאים מירדן לבקעת הירדן (שזכתה אז לכינוי "ארץ המרדפים"), ומשם לגדה המערבית, תקריות ירי בגבול סוריה ברמת הגולן, וכן פיגועים במטרות ישראליות ברחבי העולם.

 

מלחמת ההתשה - לוח זמנים

תאריך	אירוע
10 ביוני 1967	הפסקת אש נכנסת לתוקף ומלחמת ששת הימים תמה
21 באוקטובר 1967	הצבא המצרי מטביע את המשחתת "אילת", 47 הרוגים ו- 91 פצועים לצה"ל, אשר מגיב בהפגזת בתי הזיקוק בסואץ
נובמבר 1967 ואילך	מתפתחים חילופי ירי על גדות תעלת סואץ, חילופי האש מתפשטים גם לחזיתות סוריה וירדן
8 בספטמבר 1968	מצרים מפגיזה את מוצבי התעלה, 10 חיילי צה"ל נהרגים ו- 18 נפצעים
26 באוקטובר 1968	במארב ובהפגזה מצרית נהרגים 15 חיילים ועשרות נפצעים. צה"ל מפגיז את בתי הזיקוק בסואץ.
31 באוקטובר 1968	פשיטה ישראלית ראשונה בעומק מצרים, תחנת ממסר, סכר וגשר מושמדים
נובמבר 1968	מתקבלת ההחלטה להתחיל בבניית קו בר לב
8 במרס 1969	מצרים פותחת במתקפת התשה נרחבת על מוצבי צה"ל. מקובל לראות תאריך זה כמועד פתיחת המלחמה
9 במרס 1969	הרמטכ"ל המצרי נהרג בחילופי אש ליד התעלה
יולי 1969	מספר הנפגעים בצה"ל מגיע לשיא - 29 הרוגים ו - 75 פצועים
19 ביולי 1969	כוח צה"ל מבצע את הפשיטה על האי גרין
23 ביולי 1969	נאצר מצהיר: "אינני יכול לכבוש את סיני, אך אני יכול לשבור את רוחה של ישראל בהתשה"
26 בדצמבר 1969	כוח צה"ל גונב מכ"ם סובייטי משוכלל משטח מצרים
20 בינואר 1970	כוח צה"ל כובש את האי שדואן במפרץ סואץ
פברואר 1970	רכבת נשק אווירית מסיבית מגיעה מברית המועצות למצרים
30 במאי 1970	מארב מצרי לסיור משורין ישראלי, 13 חיילי צה"ל נהרגים ושנים נשבים
30 ביולי 1970	– קרב אוויר בין טייסים סובייטים לטייסים ישראלים מסתיים בהפלת 5 מטוסים סובייטים
8 באוגוסט 1970	הפסקת אש נכנסת לתוקף, בחסותה מקרבים המצרים סוללות טילים לקו המים בתעלת סואץ

בשלב מאוחר יותר החלו המצרים לבצע פשיטות קומנדו זעירות מעבר לתעלה. בתחילה הסתפקה ישראל בחיזוק הביצורים בקו התעלה ("קו בר-לב") ובהשבת אש. ביולי 1969 הגיע מספר הנפגעים בצה"ל לשיא: 29 הרוגים ו-75 פצועים רבים מהם כתוצאה מפשיטה מצרית נועזת על יחידת שריון ישראלית.

קו בר לב - הביצורים לאורך תעלת סואץ . להגדלה - לחצו על המפה

מספר האבידות ההולך וגובר הביא להסלמת במערכה באמצעות הפעלת חיל האוויר הישראלי נגד המערך הקדמי והעורפי של המצרים, ובפשיטות לעומק החזית המצרית (דוגמת הפשיטה על האי גרין), וכן מעבר למפרץ סואץ ואף לאתרים אסטרטגיים (גשרים, קוי מתח גבוה, מתקני זיקוק וכו') בעומק מצרים.

בין יעדי התקיפה של החיל האוויר הישראלי נמנו הערים המצריות לאורך תעלת סואץ. ריבוי ההתקפות על ערים אלו הביא להרס רב, קורבנות רבים ולמנוסתם של מאות אלפי תושבים. גל התקיפות האוויריות (בין השאר באמצעות מטוסי הפנטום בהם הצטיידה ישראל באותה העת) הביאו את המצרים לפנות בבקשה עזרה לברית המועצות.

חיילי צה"ל בפעולה צבאית באי שדואן, 1970 (צילום: בטאון חיל-האוויר)

בהקשר זה חשוב לציין כי מלחמת ההתשה התרחשה במקביל לעימות הבין גושי (המלחמה הקרה) בין ארה"ב לברית המועצות. לעובדה זו היתה השפעה מכרעת על נכונות שתי המעצמות לסייע לצדדים הלוחמים.

בעקבות הבקשה המצרית הצטרפו למערכה לצד מצרים כ-20,000 אנשי צבא סובייטיים, בעיקר טייסים (שתי טייסות קרב) ומפעילי טילי קרקע-אוויר. במקביל זכו המצרים בתגבורת משמעותית בציוד צבאי מתקדם (לאותה העת) בעיקר בתחום לוחמת הנ"מ.

המעורבות הסובייטית הביאה להפחתה במספר התקיפות הישראליות ועלייה במספר הפלות המטוסים. במקביל לכך הופלו אחדים מהמטוסים הסובייטיים בקרבות אוויר עם טייסי חיל האוויר הישראלי.

עיקר הלחימה התבצע כאמור בקו המוצבים (מעוזים) לאורך תעלת סואץ. אופי הלחימה, התמשכותה לאורך חודשים רבים ומספר האבידות יצרו שחיקה עצומה אצל הלוחמים (אנשי סדיר ומילואים), שנאלצו להתמודד עם שגרה קבועה של הפגזות ארטילריות כבדות ופשיטות קומנדו. 

חייל צה"ל באחד הביצורים על גדות תעלת סואץ משקיף על התעלה, 1970 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

במקביל ללחימה השוחקת התנהלו החיים בעורף כסדרם, אך מספר האבידות הרב והיעדר ההכרעה הולידו מספר גילויי מחאה. הזכורים מבין גילויים אלה היו מחזהו הסאטירי של חנוך לוין "מלכת האמבטיה", שהציג ביקורת חריפה נגד מדיניות הממשלה, ו"מכתב השמיניסטים", מכתב גלוי עבור ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, בו מחו מספר צעירים לפני גיוס כנגד מדיניותה של הממשלה בנוגע לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ואופן ניהול המלחמה. בו בעת הוליד המתח בין העורף לחזית גם מספר פעולות התנדבות. הזכורה מביניהן היתה התנדבותם של עשרות קציני מילואים (הנמרים) לשמש כמפקדי מעוזים בקו התעלה. 

ב-8 באוגוסט 1970 נכנסה לתוקפה הפסקת אש, בתיווכה של ארה"ב. מצרים נענתה לבקשה להפסיק את האש משום שקיוותה כי ארה"ב תכפה על ישראל את תוכנית רוג'רס, ומשום שהמלחמה הממושכת התישה אותה. נשיא מצרים נאצר מת זמן קצר אחרי שחתם על ההוראה להפסיק את האש. מיד אחר כך (למעשה, יום אחד לפני חתימתם הרשמית על הסכם הפסקת האש) הפרו המצרים את ההסכם בכך שקידמו טילי קרקע-אוויר לחזית התעלה. ישראל לא הגיבה והסתפקה במחאה דיפלומטית, וכך זכו המצרים ביתרון טקטי חשוב, שהועיל להם רבות במלחמת יום הכיפורים.

גם עשרות שנים לאחר סיומה עדיין לא גובשה הסכמה מחקרית לגבי הערכת תוצאותיה של מלחמת ההתשה. עם זאת טענה מקובלת היא, כי סיומה של המלחמה ללא הכרעה, הותיר את שתי המדינות מחד ללא רווח אסטרטגי ממשי, ומאידך נגבה מהן מחיר כבד ברכוש ובחיי אדם.

טענה נוספת היא כי אופיה של המלחמה הביא את ישראל להשקיע משאבים רבים בבנית קו ביצורים מסיבי לאורך התעלה (קו בר-לב). מהלך שנועד להתמודד עם היוזמה המצרית, אך יתכן והיה מוטעה מבחינה טקטית ואסטרטגית, והקל על המצרים במהלכי מלחמת יום הכיפורים. 

במישור אחר נטען לא פעם כי מאפייניה היחודיים של מלחמת ההתשה ברצף מלחמות ישראל הביאו להוצאתה מן הזיכרון הקולקטיבי בישראל, עצם הגדרתה כמלחמה היה שנוי במחלוקת, ובשנים מאוחרות יותר דבק בה הכינוי "המלחמה שנשכחה".

השם "מלחמת ההתשה" מציין גם התמודדות דומה, אך בקנה מידה קטן יותר, שהתנהלה בחזית סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים, עד להסכם הפרדת הכוחות של 31 במאי 1974.

בשנת 2002 לאחר מאבק ציבורי רב שנים, החליטה ממשלת ישראל להעניק ללוחמי מלחמת ההתשה עיטור הערכה- "אות מלחמת ההתשה" (מנהג מקובל לגבי שאר מלחמות ישראל).

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן

זו הארץ - תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן - לחצו כאן.