אקלים

למפת אזורי האקלים, לחצו על התמונה

המונח "מזג אוויר" מתייחס בדרך כלל לאתר גיאוגרפי מצומצם יחסית ולפרק זמן קצר, ומתאר את מכלול התנאים האטמוספיריים הקיימים באתר זה באותו זמן. בשל האי-יציבות המתמדת של התנאים האטמוספיריים האמורים, ברוב המקרים מזג האוויר אינו יציב וצפוי, ולכן קיים קושי לחזות אותו במדויק לאורך זמן. חיזוי זה הוא אחד מתחומי עיסוקה של המטאורולוגיה - מדע מזג האוויר, להבדיל מקלימטולוגיה, המדע החוקר את האקלים. מדע זה עוסק בדרך כלל בתחום גיאוגרפי גדול יותר ובטווח זמן רחב. אפיון התהליכים האקלימיים מתבסס על ניתוח נתונים לאורך תקופות זמן ארוכות, ולכן הוא נחשב יציב למדי.

הקלימטולוגים מבחינים בין מאקרו-אקלים, המתייחס לשטח גיאוגרפי נרחב; מזו-אקלים, המתייחס לשטח קטן יותר; ומיקרו-אקלים, המתייחס לשטח קטן במיוחד, כמו שטח הצל תחת נופו של עץ גדול.

מהשפעתו הנרחבת של האקלים על תהליכי החיים, כלומר חיוניותו לתנאי קיומם של בני אדם, בעלי חיים וצמחים, נודעת חשיבות רבה לאפיון האקלים ולהבנתו. היכולת לחזות את תנאי האקלים הצפויים (חילופי העונות, לדוגמה) מאפשרת הכנה מוקדמת של משאבים חיוניים: מים, מזון, מחסה וכו'. במהלך המאה העשרים חלה בקלימטולוגיה התקדמות מרשימה, עם התפתחות היכולת לחקור תהליכים ברמות הגבוהות של האטמוספירה, ולא רק באלו הקרובות לפני כדור הארץ (טרופוספירה). במיוחד, השימוש בלוויינים - לא רק למטרות חיזוי מטאורולוגי, אלא גם לצפייה בתהליכים גורפים יותר - קידם רבות את חקר האקלים.

בניגוד לאי-יציבותו של מזג האוויר, קיימים מספר תהליכים אקלימיים קבועים למדי, אשר הבנתם מסייעת בשרטוט מפת האקלים העולמית. אחד החשובים מבין הגורמים המשפיעים עליהם הוא זווית הנטייה של ציר כדור הארץ ביחס למישור תנועתו סביב השמש (מישור המלקה). זווית זו קובעת את זווית פגיעתן של קרני השמש בשטח נתון של פני כדור הארץ: ככל שזווית זו קרובה יותר לניצב, כן גדלה צפיפות הקרניים, כביכול, ולכן שטח זה יקבל כמות אנרגיה גדולה יותר מהשמש. לפיכך, בסביבות קו המשווה קרינת השמש עזה ביותר. האוויר באיזור זה מתחמם ומתרומם כלפי מעלה. באזורי הקטבים מתרחש תהליך הפוך: שם האוויר קר, ושוקע כלפי מטה. כפועל יוצא מתופעות אלו, חגורת קו המשווה, היא בדרך כלל איזור של לחץ ברומטרי נמוך, לחות גבוהה ותנאי אקלים יציבים, המופרעים בסערות גשמים (תוצאת עלייתו של האוויר הלח כלפי מעלה). אזורי הקטבים, לעומת זאת, מאופיינים בלחץ ברומטרי גבוה וברוחות קרות ויבשות.

תמונת האקלים העולמי נעשית מורכבת מעט יותר כאשר מביאים בחשבון את תנועתו הסיבובית של כדור הארץ סביב צירו. תנועה זו גורמת לזרמי האוויר בקטבים ובקו המשווה לנטות מזרחה, מחמת כוח קוריוליס הפועל עליהם. תנועת הרוחות מזרחה יוצרת שתי חגורות אקלים נוספות באזורי קו הרוחב 30 מעלות צפונה ודרומה מקו המשווה. בחגורות גיאוגרפיות אלו הלחץ הברומטרי גבוה, וכאשר האוויר שוקע מטה נוצרים זרמי אוויר הנעים מדרום ומצפון לכיוון קו המשווה (שם הלחץ הברומטרי נמוך). זרמים אלו קרויים רוחות הסחר, הצפון-מזרחיות והדרום-מזרחיות.

רוחות הסחר בחגורות אקלים אלו גורמות לצחיחות באזורי יבשה (בשל אידוי המים) ולהגברת הלחות באוויר מעל האוקיינוסים (מאותה סיבה). כאשר האוויר הלח מהאוקיינוסים נישא על ידי הרוח ומגיע ליבשה, נוצרים לרוב עננים המורידים משקעים רבים.

שתי חגורות אקלים נוספות מתקיימות באיזור שבין קווי הרוחב 50 ו-60 מעלות מצפון ומדרום לקו המשווה. בחגורות אלו הלחץ הברומטרי נמוך, והן מאופיינות ברוחות מערביות ולחות בעוצמה בינונית. התנגשות בין רוחות אלה לאוויר הקר הזורם מן הקטבים גורם לאי-יציבות אטמוספירית ונקרא החזית הפולרית (הקוטבית).

התמונה נעשית מורכבת יותר בשל מידות ההתחממות השונות של היבשה והאוקיינוסים. כללית, המים נוטים לבלוע חום ולשחרר אותו באטיות, ואילו היבשה מחזירה את הקרינה הפוגעת בה במהירות גדולה יותר. משטחי הקרח הקוטביים מחזירים כמויות גדולות עוד יותר של קרינת השמש. זאת ועוד, חימום המים גורם להעלאת הלחות של האוויר מעליהם. בדרך זו נוצרים גושי אוויר ענקיים, שונים זה מזה בתכונותיהם, בחלקיו השונים של העולם. מקום המפגש בין שני גושים כאלה נקרא חזית.

הנפוצה שבשיטות מחלקת את כדור הארץ לחמישה אזורי אקלים: איזור חם, שני אזורים ממוזגים משני צדדיו ושני אזורים קרים בקטבים. האזור החם נמצא משני צדי קו המשווה; גבולותיו בדרום ובצפון הם חוג הגדי (קו הרוחב 23.5 מעלות דרום) וחוג הסרטן (קו הרוחב 23.5 מעלות צפון).

האזורים הממוזגים משתרעים מחוגים אלה ועד החוג הארקטי בצפון והאנטארקטי בדרום. האזורים הקרים נמצאים מצפון ומדרום להם וצורתם במפה צורת כיפה.

באיזור החם (אקלים טרופי) קרינת השמש חזקה ותנודות הטמפרטורה קטנות; באזורים הממוזגים (אקלים ממוזג ) הקרינה ותנודות הטמפרטורה בינוניות; באזורים הקרים (אקלים פולרי ) יש תנודות עצומות בקרינה בין הקיץ לחורף.

חלוקת הטמפרטורות בכדור הארץ מוצגת באמצעות מפת איזותרמים - מפה ובה קווים שמחברים נקודות שהטמפרטורה בהן שווה. יש איזותרמים שנתיים ממוצעים, עונתיים או חודשיים. האיזותרם 20 מעלות הוא הגבול בין האיזור החם לאיזור הממוזג; זהו הגבול "התחתון" של רוחות הסחר. בחצי הכדור הצפוני הוא עובר בדרום קליפורניה, בפלורידה, בדרום הים התיכון, בדרום עירק, במרכז הודו ובדרום סין.

בחצי הכדור הדרומי הגבול עובר מדרום אוסטרליה לדרום אפריקה, לבואנוס איירס ולצפון צ'ילה. האיזותרם 10 מעלות הוא הגבול בין האיזור הממוזג לאיזור הקר; זהו גבול גידול התבואות והיערות (מעבר לקו זה, אלה לא יכולים לצמוח). שני האזורים הקרים בקטבים אינם סימטריים - הכיפה הדרומית גדולה יותר, אף על פי שבקיץ הדרומי כדור הארץ קרוב לשמש קצת יותר מכפי שהוא בקיץ הצפוני, משום שהגורם המשפיע העיקרי אינו הקרבה לשמש, אלא התפלגות היבשות והימים. הקוטב הצפוני, אף על פי שהוא מצוי בשטח ימי, מוקף ביבשה מכל עבריו כמעט; ואילו הדרומי, אף על פי שהוא מצוי ביבשה, מוקף סביב באוקיינוסים. לכן שורר בו קור עז יותר.

קיימים גם סוגי אקלים מקומיים, שהם תוצאה של המיקום הגיאוגרפי הספציפי ושל המרחק מהים: אקלים ימי (קיץ קריר וחורף חם), אקלים יבשתי (קיץ חם וחורף קר ויבש יחסית), אקלים מדברי (מיעוט גשמים, לחות נמוכה וטמפרטורה גבוהה), אקלים מונסוני (גשמים רבים בקיץ; בחורף יבש ובהיר), אקלים אלפיני (מאפיין הרים גבוהים כמו ההימלאיה, האלפים והאנדים).

האקלימים המקומיים משולבים בתוך אזורי האקלים הראשיים, והם היוצרים את המגוון האקלימי הגדול בתוך אזורי האקלים עצמם.

לעמוד פרויקט - לחצו כאן.