זכויות האשה

האנתרופולוגים מסכימים כי בשבטי נוודים וציידים מעמד האשה נמוך מאשר בחברות חקלאיות, שבהן האשה נחשבת לסמל הפריון. במרבית החברות הטרום-מודרניות נדחקו הנשים מטקסים דתיים, עיסוקיהן נחשבו לנחותים והן היו נתונות לשלטון פטריאכלי במידה זו או אחרת. באתונה בתקופה הקלסית וברומא העתיקה נחשבו הנשים כמעט לרכוש האב או הבעל, לא זכו להשכלה ועשו את רוב זמנן בבית. עם זאת, היו חברות שבהן היו לנשים זכויות שונות בתחומים חשובים: בספרטה הן השתתפו בחיי הציבור, במצרים העתיקה היה להן רכוש עצמאי והן התערבו בגברים בחופשיות, ובבבל (בתקופת חמורבי) הן היו רשאיות להתמנות לשופטות.

ככל שחברה נעשית מורכבת מבחינה טכנולוגית, היא נזקקת יותר ליוזמת הפרט ולכישרונותיו. הבחנות קשוחות בין קטגוריות של אנשים, למשל עפ"י המגדר, מפנות מקומן לשיטת ריבוד שעל פיה מקומו של אדם בחברה תלוי בהשגיו האישיים, ללא קשר לשיוך מגדרי. במאות ה-18 וה-19 ניכרו תהליכי מודרניזציה בחברות האירופיות, ועקרון האוניברסליזם של תנועת ההשכלה האירופית סייע רבות לקידום הדרישה לשוויון זכויות לנשים. המרקיז דה קונדורסה היה הראשון שטיפל גלויות בנושא זה, בחיבורו "מתן אזרחות מלאה לנשים" (1790), ומרי וולסטונקרפט כתבה את המניפסט הפמיניסטי הראשון: "צידוק הזכויות לנשים" (1792; Vindication of the Rights of Women). חיבורו של ג'ון סטיוארט מיל, "שעבוד הנשים" (1869), היה הטקסט החשוב במאבק על זכויות הנשים באנגליה במאה ה-19; הוא התמקד בכמה תחומים חשובים, ושימש דוגמה גם לארצות אחרות.

בתחום ההשכלה נפתחה מכללה ראשונה לנשים (בלבד) באנגליה ב-1848. הסטודנטית הראשונה באוניברסיטה מערבית "מעורבת" התקבלה ללימודים בציריך ב-1864. עם זאת, פתיחת שערי האוניברסיטאות היוקרתיות, כגון קיימברידג' ואוקספורד באנגליה או הרוורד וייל בארה"ב, החלה רק באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20. אבל השוויון עדיין אינו מלא כיום, ואפשר להבחין, בהכללה לגבי המדינות המפותחות, בשתי תופעות מרכזיות: מספר התלמידות (אחרי חינוך חובה) הולך ופוחת ככל שהתואר גבוה יותר (והוא הדין בסגל ההוראה), ויש נטייה מובהקת להתרכזות התלמידות במספר מוגבל של מקצועות לימוד, בעיקר במדעי הרוח והחברה ולא במדעים המדויקים ובלימודים טכנולוגיים והנדסיים.

העיסוק במדע עדיין נתון ברובו בידי גברים. הגם שאין כיום שום הגבלה פורמלית בתחום זה, חוסר השוויון מלמד עד כמה מושרשות עדיין הדעות הקדומות בחברה המערבית, כגון סברת-הכרס כאילו יש לנשים נחיתות מוּלדת, שמקורה פיסיולוגי, בתחום החשיבה המתמטית-לוגית.

בתחום התעסוקה הושם הדגש במאבק לשוויון על מעבר מעבודה בבית ובמשק המשפחתי לעבודה שכירה או עצמאית מחוץ לחוג המשפחה; דבר זה מקנה לאשה עצמאות כלכלית ומעמד גבוה יותר במשפחה ובחברה. המפנה החשוב בתחום זה חל בימי מלה"ע הראשונה, שאז נאלצו מפעלים ועסקים רבים, וכן משרדי ממשלה, להעסיק נשים משום שהגברים נמצאו בחזית.

כיום, במדינות מתקדמות מגיע שיעור הנשים בכוח העבודה בשכר ל-30-40 אחוז, אך רבות מהן מפסיקות את מסלולן התעסוקתי בשל נישואין או לידה, ורבות אחרות אינן זוכות לקידום משום שמעסיקיהן חוששים שמא תתקשה האשה לתפקד כהלכה לאורך זמן בגלל לידה. גם השכר הממוצע לנשים עובדות נמוך בצורה משמעותית משכר הגברים, ושיעורן במשרות בכירות במשק רחוק מאוד מחלקן בכלל האוכלוסייה.

מצעד הסופרג'יסטיות בארצות הברית המפגינות בעד הזכות להצביע, 1913 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

בתחום הפוליטי החל המאבק המאורגן לזכות הצבעה לנשים בתנועת הסופרג'יסטיות באנגליה במאה ה-19. לראשונה ניתנה זכות בחירה לנשים ב-1893 בניו זילנד, וברוב המדינות המפותחות - בין שתי מלחמות העולם.

ב-1952 אישר האו"ם אמנה בדבר הזכויות הפוליטיות של הנשים, וכיום רק מדינות מעטות עדיין מונעות מנשיהן שוויון גמור של בחירה והיבחרות למוסדות הפוליטיים. עם זאת, שיעור הנשים חברות הפרלמנטים נמוך בהרבה מחלקן באוכלוסייה, והוא נמוך עוד יותר בגופים העליונים של מפלגות וממשלות; עד 1970 כיהנה אשה כראש ממשלה בשלוש מדינות בלבד: הודו, שרי-לנקה וישראל. יתר על כן, מלבד גולדה מאיר, כל הנשים שעמדו בראש מדינות אסייניות עד היום היו אלמנותיהם או בנותיהם של מנהיגים, ומעמדן התבסס על יוקרתם של אותם גברים.

גולדה מאיר (צילום: לע"מ)

בתחום מעמד האשה בחברה ובמשפחה פעילה במיוחד התנועה הפמיניסטית שקמה בארה"ב בשנות ה-60 של המאה ה-20; ממטרותיה החשובות - ניפוץ הסטריאוטיפים החברתיים על מעמד הנשים (המנציחים את נחיתותן), ושוויון באחריות הבעל והאשה בעיסוקי הבית והמשפחה. אחד ממוקדי המאבק הוא חומר לימוד, בעיקר לגילאים הצעירים יותר, שבו מופיעים גברים ונשים (או ילדים וילדות) בתפקידים סטראוטיפיים. הטענה היא שזהו תהליך סמוי של חֶברוּת, המשריש סטראוטיפים החל מן הגיל הרך, שאחר כך קשה מאוד לבערם.

בתחום הספורט התחרותי נהוגה הפרדה בין המגדרים כמעט בכל המקצועות, בשל ההבדלים הפיסיולוגיים ביניהם, והמאבק על שוויון זכויות מתבטא בדרישות למעמד שווה לנשים במה שנוגע לסיקור תקשורתי או לגובה הפרסים, ולהכללת מקצועות נשים נוספים בתחרויות אולימפיות ואחרות (כגון ריצות למרחקים ארוכים, קפיצה במוט וכו').

תנועת העבודה, שראשיתה בימי העלייה השנייה, נהנתה מהגמוניה פוליטית ביישוב היהודי בשנות המנדט הבריטי. כתנועה סוציאליסטית אימצה לעצמה ערכים דמוקרטים ושוויוניים, ונשים כגברים פעלו כאחד למען מפעל החלוציות. אך למרות המיתוס של החלוצות הנלחמות והפועלות כתף אל כתף עם הגברים, נדחקו הנשים לרוב לתפקידיהן המסורתיים, גם בחברות הקיבוציות. אף על פי כן, זכו הנשים בתקופת הישוב להישגים מרשימים.

מפלגת העבודה הקימה תנועת נשים מטעם הסתדרות העובדים הכללית לטיפול בנושא האישה - מועצת הפועלות (בין מנהיגותיה היו בבה אידלסון ועדה מימון). עקרון השוויוניות כלול במגילת העצמאות, בחוק שיווי האשה (1951), מלבד נושאים הכלולים בתחום השיפוט של בתי הדין הרבניים, ובחוק שירות ביטחון לאומי (1959), המטיל חובת שירות בצה"ל (או שירות לאומי) לנשים.
 

נשים לוחמות (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

עם זאת, בתקופות משבר כלכלי פוטרו יותר עובדות מעובדים, ולא תמיד הן זכו להגנת ההסתדרות, בתואנה שעל הגברים לפרנס משפחה. כך היו הנשים כמחצית מכוח העבודה בשנות ה-20, פחות משליש בשנות ה-30 וכחמישית ב-1955.

מאז שנות ה-60 בלטה במיוחד בקיבוצים תופעה של שיבה מרצון לחלוקה המסורתית בין עיסוקי הגברים - ייצור ועסקנות ציבורית - לבין עיסוקי הנשים בשירותים ובתחום התרבות. פגיעה נוספת בעקרון השוויוניות נובעת מהתפקיד המרכזי שממלאת הדת היהודית בחיים הפוליטיים של ישראל, ובכלל זה הגישה היהודית המסורתית למעמד האשה - גישה של ביטויי הערכה מן השפה ולחוץ לאשה המולכת בביתה, לצד אפלייתה המעשית לרעה: יחס שלילי לתפקידי נשים בחיי הציבור, פסילה לעדות בבימ"ש, אפליה לרעה בכל הקשור לדרישות לנאמנות לבן הזוג ולגירושים, וביטויים רבים במקורות המתייחסים אל האשה כאל רכוש בעלה.

כך נכשלו חוק היסוד ששולמית אלוני ניסתה להעביר בכנסת לשוויון זכויות האשה (תוך ביטול כל חוק המנוגד לו), וחוק להנהגת נישואין אזרחיים (1976) - בגלל התנגדותן של המפלגות הדתיות. בתחומי ההשכלה והתעסוקה מצבן של הנשים בישראל דומה למצבן במדינות העולם המערבי. הן מהוות כ-43% מכוח העבודה, שכרן הממוצע הוא כ-60% משכר הגברים, שיעורן במשרות בכירות במשק ובחיים הפוליטיים זעום, יש הפרדת עיסוקים ניכרת בינן לבין הגברים, וכן פוחת שיעורן בציבור הסטודנטים ככל שהתואר האקדמי שאליו הן לומדות גבוה יותר. עם זאת, לתנועה הפמיניסטית אין תומכות מוצהרות רבות, ורשימות נשים לבחירות לא עברו מעולם את אחוז החסימה.

צבא ההגנה לישראל נהג, במשך שנות קיומו, במדיניות המייחדת תפקידים מסוימים לגברים בלבד, לרבות קורס טיס, תפקידים קרביים ועוד. קבלת עתירתה של אליס מילר לבג"ץ בעניין אי גיוסה לקורס טיס, היוותה, באמצע שנות ה-90, אבן דרך בשינוי המגמה.