אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


שבתי צבי
שבתי צבי 
 
יעקב פרנק
יעקב פרנק 
 
מנחם מנדל שניאורסון
מנחם מנדל שניאורסון צילום: שאול גולן
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 סקירה כללית (באנגלית) של תופעת המשיחיות בהיסטוריה


ערכים קשורים
 כורש ה-2 "הגדול"
 ספר ישעיהו
 שאול
 דוד המלך
 חז"ל
 אפוקליפטיקה
 עשרת השבטים
 מרד בר כוכבא
 רבי עקיבא
 תנאים
 אמוראים
 חסידות אשכנז
 משה בן מימון
 משנה תורה
 גירוש ספרד
 קבלה
 רציונליזם
 יצחק בן שלמה לוריא
 מיסטיקה
 ישוע הנוצרי
 נתן העזתי
 שבתי צבי
 ספר הזוהר
 יעקב פרנק
 חסידות
 מתנגדים
 חב"ד
 מנחם מנדל שניאורסון
 גרשם שלום
 הברית החדשה
 החטא הקדמון
 השילוש הקדוש
 ימי הביניים
 מסעי הצלב
 אבירות
 האימפריה העות'מאנית
 רפורמציה
 פרוטסטנטיות
 הכנסייה הקתולית הרומית
 פוריטנים
 אדוונטיסטים
 אסלאם
 קוראן
 מהדי
 שיעה
 בית אומיה
 מוחמד
 סונים
 סודן
 מלחמת המפרץ השנייה
 אחרית הימים
 אידיאולוגיה
 נביאים
 יהדות
 נצרות


תחומים קשורים
 אידיאולוגיות, מושגים וארגונים פוליטיים
 אסלאם
 יהדות - מושגים וכתבים
 נצרות


 
 
 

משיחיות


Messianism

יהדות: ראשיתו של הרעיון המשיחי |  יהדות: ימי הביניים |  יהדות: המאה ה-16 - קבלת האר"י |  יהדות: המאה ה-17 - השבתאות |  יהדות: המאות 18 - 21 - משיחיות וחסידות |  יהדות: סוף דבר |  נצרות: הרעיון המשיחי |  נצרות: ימי הביניים |  נצרות: העת החדשה  |  אסלאם: הרעיון המשיחי |  אסלאם: ימי הביניים |  אסלאם: העת החדשה  |  משיחיות: סיכום

משיחיות, אידיאולוגיה דתית של אחרית הימים, שבמרכזה דמות של גואל, משיח המנהיג את עמו. האידיאולוגיה המשיחית כוללת את הרעיונות, התקוות, והציפיות המתייחסות לתקופה טובה יותר (עת הגאולה), ואילו התנועה המשיחית היא הביטוי בפועל של האידיאולוגיה המשיחית - הקבוצה הפועלת בהתאם לאידיאולוגיה המשיחית שבה היא מאמינה.

 

על פי רוב תולה התנועה המשיחית את תקוותיה במנהיג ספציפי, הנחשב למשיח. מנהיג זה יכול להיות אדם קיים, או אדם שעתיד להופיע ולהביא עִמו את הגאולה. כך היה הדיון המשיחי לאורך הדורות לדיון שהוא במידה רבה פוליטי. במרכזו דמות של מנהיג דתי שאמור לחולל מעבר ממציאות עכשווית, שהיא כשלעצמה שיקוף של מצב פוליטי, למרחב תקופתי חדש. תקופה של מצוקה פוליטית, חברתית, כלכלית או דתית עשויה להביא לעלייה במתח המשיחי ולציפייה לבואה של הגאולה, ולפיכך היא קרקע פורייה לצמיחתה של תנועה משיחית, אך זו יכולה לצמוח גם בלעדי מצוקה קשה.

 

מקור הרעיון המשיחי בטקסטים המופיעים בספרי נביאים שבמקרא, שבהם מובעת הציפייה לבוא אחרית הימים ("יצאת ליֵשַע עַמֶך ליֵשַע את מְשיחֶךָ מָחַצתָ ראש מבַּית רָשָע עָרוֹת יסוד עד צַוָאר סֶלָה"'. חבקוק, ג, יג). אף שלא כל הנביאים מייחסים למשיח תפקיד באירוע זה, התפיסה שהשתרשה היתה שהופעת המשיח מהווה חלק בלתי נפרד מן המהלך של ביאת הגאולה.

 

ככלל, הרעיון המשיחי, ולצדו התנועות המשיחיות, אופייניים בעיקר לתרבות היהודית והנוצרית. גם באסלאם ישנו דיון בדמותו של המשיח, אך השלכותיו על תרבות זו משמעותיות פחות, כמתואר להלן.

 


יהדות: ראשיתו של הרעיון המשיחי

המונח משיח במקרא מכוון בדרך כלל למלכו של עם ישראל (יוצא מכלל זה כורש מלך פרס, המכונה משיח בספר ישעיהו, מה, א). מספר  פעמים מיוחס התואר לכוהנים, אך בעיקרו זהו תוארו של המלך. הרקע לכינוי זה הוא הטקס שבו משח הכהן (או הנביא) את המלך בשמן הקודש, מחווה שסימלה את רוח האל השורה על המנהיג הנבחר. המלכים היחידים שכונו במישרין בתואר משיח הם שאול ו דוד (כך מזהיר דוד מפני פגיעה בשאול: "מי שלח ידו במשיח ה' וניקה", שמואל א', כו, ט; כך אבישי בן צרויה תוקף את הפוגע בדוד: "התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה'", שמואל ב', יט, כ"ב). שאר אזכוריו של המשיח, בנביאים ובספר תהילים, הם ביחס ל"מלך ישראל" חסר שם. לפי התיאורים, המשיח האידיאלי הוא דמות בעלת סגולות מיוחדות, קרוב לאל, הפועל אצלו להטבת מצבו של עם ישראל ולישועתו. עובדה זו העניקה למשיח תפקיד מכריע בביאת אחרית הימים, אם כי הנביאים אינם יוצרים זיקה ברורה בין הופעתו לבין עת הגאולה.

 

דמות המשיח הגואל הופיעה בימי בית שני, ובשלב מאוחר יחסית הופיעה ההבחנה בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. משיח בן יוסף אמור להופיע לפני משיח בן דוד, לסבול ייסורים ועינויים, ולמות. רק לאחר מכן יוכל להופיע משיח בן דוד, הגואל עצמו. משמעות הופעתו ומותו של משיח בן יוסף, ופרק הזמן שאמור לעבור בין מותו לבין הופעת משיח בן דוד, נתונים לפרשנויות שונות ומגוונות.

 

אופיו הספציפי של משיח בן דוד היה שנוי במחלוקת בימי חז"ל. חלקם פירשו את התופעה המשיחית באופן ריאלי, ודנו במשיח כמנהיג לאומי המוביל תהליך היסטורי של גאולה לאומית. אחרים העדיפו פרשנות אפוקליפטית, קוסמית ועל-טבעית, לפיה המשיח יופיע באופן פתאומי, יביא עמו את הגאולה, ואז ייבּנה עולם חדש של שלמות, מנותק מן ההיסטוריה האנושית הקודמת. בתוך כך ישובו מגלותם עשרת השבטים, ועם ישראל ישוב ויתאחד.

 

המחלוקת בלטה במיוחד  בעת מרד בר כוכבא. רבי עקיבא, אשר נמנה עם התנאים התומכים בפרשנות הריאלית, ראה בבר-כוכבא את דמות המשיח הגואל הלאומי, וקרא עליו: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (ירושלמי, תענית, ד, ה). רבי יוחנן בן תורתא הביע את התנגדותו הנחרצת לעמדה זו, וטען בתגובה: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא" (שם). לאחר כישלון המרד ננטש הוויכוח על דמותו הספציפית של בר כוכבא, ונסב על השאלות העקרוניות של אופי הגאולה ודמות המשיח. בתקופת האמוראים גבר כוחה של הפרשנות העל-טבעית, ויש הרואים בכך תגובה לפופולריות שצברה הפרשנות העל-טבעית של הנצרות באותה העת. כך או כך, שתי הפרשנויות הסכימו כי בבוא הגאולה ישובו עשרת השבטים לארץ ישראל, ומלכות המשיח תשנה את מערך הכוחות בין ישראל לאומות העולם.

 

 


יהדות: ימי הביניים

בשלהי ימי בית שני, וכך גם בתקופת התנאים והאמוראים, לא התקיימה ביהדות תפיסה משיחית אחידה, סדורה ומקובלת. הדיון המקיף בסוגייה זו מציג מגוון דעות, ובהכללה ניתן לומר כי אין הסכמה בין המתדיינים, לא בעניין המשיח, לא בעניין ימות המשיח, ולא בעניין אופייה של הגאולה. לנוכח זאת, לא היתה מורשת מסודרת ומחייבת שעמדה לעיני ההוגים היהודים של ימי הביניים, וכל הוגה היה רשאי לבחור בשיטה הנראית לו, להסתמך על מקור תלמודי זה או אחר, ולתקוף את העמדות האחרות על בסיס המאמר התלמודי שבו בחר. במחצית הראשונה של המאה ה-7 לספירה הופיע ספר זרובבל - חזון המיוחס לזרובבל בן שאלתיאל, מראשי גולי בבל ששבו לארץ במאה ה-6 לפנה"ס. החיבור מבהיר כי הגאולה עתידה לבוא רק לאחר מלחמה כוללת (מלחמת גוג ומגוג), ותקופה זמנית בה שולט באכזריות בנו של השטן. גישה זו, לצד הגישות התלמודיות השונות בדבר אופייה של עת הגאולה, עתידות היה לעצב את ההגות המשיחית בימי הביניים.

 

לצד המשך שגשוגו של הדיון במשיח ובגאולה, נדחק הביטוי בפועל של הרעיון המשיחי לקרן זווית. לאחר סיומו הטרגי של מרד בר כוכבא, ומכאן והלאה עד המאה ה-15, לא התפתחה ציפייה חברתית משיחית משמעותית, וכך גם לא התקיימה פעילות מקיפה של תנועות משיחיות יהודיות. אמנם היו מנהיגים שהתיימרו לתפקיד המשיח, וניתן להצביע על מספר קהילות שבתוכן גברה מאוד הציפייה לגאולה ועלה המתח המשיחי. אך היו אלה תופעות מקומיות, על פי רוב, שלמרות חשיבותן הנקודתית, לא היתה להן השפעה לטווח ארוך.

 

עם הקהילות שבהן הודגשה התקווה לבואו של המשיח נמנית חסידות אשכנז (מאות 12 - 13). למרות זאת, בכתביה של התנועה בולטת ההתנגדות לפעילות משיחית ולניסיונות הניבוי של עת הגאולה. בנוסף, לא הציבה התנועה במרכזה דמות קונקרטית של משיח גואל. במקומות אחרים הופיעו לאורך ימי הביניים כמה וכמה משיחים יהודיים, שחלקם זכו בהצלחה לא מבוטלת. במאה ה-12 פעל במרוקו משה דרעי, אחד המפורסמים והמצליחים מבין משיחי ימי הביניים. הרמב"ם מתאר את הצלחתו של דרעי להתנבא על דברים שאכן התרחשו, ומספר על סופה הדרמטי של פעילותו במרוקו: דרעי הורה למאמיניו הרבים להיפטר מרכושם, ולהתכונן לבואו של המשיח שיתרחש בליל פסח. המשיח לא הגיע, ורבים מן המאמינים המאוכזבים נאלצו להתמודד עם מצב של חוסר כל. השליט המוסלמי הורה לאסור את דרעי, אולם הנביא המאכזב הצליח להימלט לארץ ישראל, שם חי את שארית חייו. הרמב"ם עצמו הביע קורת רוח מהצלחתו של דרעי להימלט, ובסך הכל ראה בו איש אמת.  

 

מקרה מפורסם אחר הוא זה של "המשיח מתימן" שפעל גם הוא במאה ה-12 (וששמו לא ידוע). גם הצלחתו היתה מרחיקת לכת, ונראה שהטיף בין השאר לשינוי חברתי לטובת מעוטי היכולת. אולם את פרסומו הגדול אין לזקוף להצלחתו, אלא לתגובת הרמב"ם כנגדו ב"אגרת תימן", שבה דחה את טענותיו של המשיח המדומה, קבע כי הוא משוגע (ובכך זיכה אותו מדין מוות, המוטל בהלכה על נביא שקר), והתווה את העקרונות המנחים בסוגיית המשיח ועת הגאולה. זאת בתוספת למה שקבע ב"משנה תורה" (הלכות מלכים), שם נאמר כי בימות המשיח יוותר מעמדה של ההלכה על כנו ודיני התורה יישארו תקפים (מאוחר יותר השלים הרמב"ם את הדיון ב"איגרת תחיית המתים". לשיטתו, המשיח אינו דמות פלאית שמוכיחה את כוחה באמצעות אותות ומופתים. ההוכחה היחידה לאמיתיותו של משיח תהיה הצלחתו. הרמב"ם ראה את האמונה במשיח כאחד מעיקרי היהדות, אולם עמדה זו לא התקבלה על כלל ההוגים היהודים).

 

בעקבות רדיפות היהודים בספרד בשנת קנ"א (1391) גדל המתח המשיחי בקרב היהודים, ושוב, אחדים מהם התיימרו למלא את תפקידו של הגואל הנכסף. כלל המקרים שתוארו כאן - וכן אלה שלא הוזכרו - משקפים פעילות משיחית ערה, אך עדיין מדובר בפעילות מקומית בלבד.

 

בעקבות פרעות קנ"א, ועוד יותר מכך, לאחר גירוש ספרד (1492), החלו מקובלים שונים לגבש תפיסת עולם משיחית, ולפתח ציפיות משיחיות מובהקות. ראשיתו של הדיון המשיחי בקבלה החל במאה ה-13 (בחיבוריו של ר' יצחק בן ר' יעקב הכהן, איש קסטיליה – "המאמר על האצילות השמאלית" ו"טעמי הטעמים"). במאה ה-15 הפכה המשיחיות והגאולה להיבט מרכזי בספרות הקבלה, ומכיוון שבתקופה זו עלה מעמדה של ספרות הקבלה בתרבות היהודית, קיבל המהלך המשיחי משמעות יתר. השלכותיה של התפתחות זו על תולדות עם ישראל בעת החדשה היו מרחיקות לכת.

 

 


יהדות: המאה ה-16 - קבלת האר"י

לאחר גירוש ספרד ירדה קרנה של הפילוסופיה הרציונליסטית בקרב היהודים. מנגד עלה מעמדה של הקבלה, שכבשה קהלים רחבים יותר ויותר. עם זאת, בעקבות המשבר הרוחני שהתרחש לאחר הגירוש, גם הקבלה לא נותרה כשהיתה. המפנה החל במאה ה-16, כשפותחה במרכז המקובלים בצפת קבלת האר"י, אשר ביקשה לשנות את המטרה שאליה חותר המקובל.

 

עד אז שאף המקובל לנתק את נשמתו מן העולם הזה, ולהשיג את האחדות והשלמות שהיו בראשית הבריאה. האר"י פסל את קיום השלמות והאחדות בשלב הבראשיתי. לשיטתו, השלמות יכולה להתרחש רק בעתיד, לאחר שייעשה תיקון מקיף. מכאן שהמקובל יכול להגיע לשלמות ולאחדות רק כאשר העולם כולו יתוקן וייגאל (ויחד עמו תיגאל האלוהות). בהתאם, קיימת זהות בין המטרה המשיחית הכוללת, לבין שאיפתו האינדיווידואלית של המקובל השואף לדבוק באלוהות השלמה. המשמעות היתה כפולה: ראשית, הפיכת המיסטיקה היהודית לתורה משיחית. שנית, הפקעת המיסטיקה מן המקובל היחיד לטובת הציבור כולו, כשקיום המצוות הוא כלי המשרת את מהלך התיקון ואת בואה של הגאולה.

 

במובן זה, קבלת האר"י היתה תיאוריה משיחית קיצונית, שלפיה הקפדה חמורה על המצוות תורמת לתהליך הגאולה, וכן להפך. האדם הפשוט נתבע להשקיע מאמצים עצומים בסיוע לתהליך המשיחי, ולהבין כי זהו תפקידו. יש לציין, עם זאת, כי בקבלת האר"י אין משקל לדמות משיחית ספציפית, שכן התפקיד המרכזי בהבאתו של המשיח מוענק לכלל. דמותו של המשיח היתה לעניין מהותי בתנועה שאימצה את קבלת הארי"י והופיעה פחות ממאה שנה לאחר מותו – תנועת השבתאות.

 

 


יהדות: המאה ה-17 - השבתאות

השבתאות באה לעולם בשנות ה-60 של המאה ה-17. מאז הופעתו של ישוע הנוצרי לא היתה עוד תנועה שהציעה זהות כה מוחלטת בין המשיח לבין אדם ספציפי (שבתי צבי).

 

יהודים מווינה עוזבים את העיר בדרכם לארץ ישראל בעקבות שבתי צבי

 

נתן העזתי היה בעל תפקיד מפתח ביצירה הראשונית של זהות זו בפרט, וביצירת התורה השבתאית בכלל. התפיסה המשיחית שעיצב נתן העזתי איחדה את המסורת האפוקליפטית היהודית שנוסחה במחצית הראשונה של ימי הביניים, את קבלת האר"י בניסוחה המשיחי הרדיקלי, ואת אישיותו של משיח קונקרטי בדמותו של שבתי צבי. את החיבור בין קבלת האר"י לדמותו של המשיח הסביר נתן העזתי בטענה כי תהליך התיקון שבאחריות הקולקטיב היהודי לא יושלם ללא כוח עליון מיוחד, הלא הוא המשיח שנשלח על ידי האל. המשיח בשיטה זו הוא התגלמות ארצית של כוח אלוהי, ותפקידו המרכזי הוא לגבור על כוחות הטומאה הנותרים לאחר התיקון הקולקטיבי. לשם כך עליו לחדור לתהומות הטומאה, לשחרר את הקדוּשה הכלואה, ולהשיב לעולם את שלמותו.

 

התנודות הקיצוניות במצבי הרוח וההתנהגות של שבתי צבי היו מבחינת נתן העזתי הוכחה למשיחיותו. כשהיה שבתי צבי נרגז, היה זה סימן לכך שהוא שהה באותה עת בלב לבה של הטומאה, ונלחם כדי למגר את כוחותיה. כשהצליח, בשלב כלשהו של המאבק על שחרור הקדושה, גילה הארה וביטחון. כחלק מתפיסת עולמו פרסם נתן העזתי חיבור שקרא לחזרה בתשובה לקראת העידן המשיחי. בתוך חודשים ספורים נפוצה למרחקים האמונה בהופעתו של המשיח, וחלק ניכר מיהדות העולם ציפה לבואה הקרוב מאוד של הגאולה.

 

אין פלא איפוא שהמרת הדת של שבתי צבי חוללה משבר רוחני עצום. מאמיניו בכל העולם היהודי נאלצו לבחור בין המציאות ההיסטורית, שבה לא הביא שבתי צבי לשינוי, לבין האפשרות כי נסתרות דרכיו של המשיח, ונבואתו של נתן העזתי אכן עתידה להתגשם. רבים בחרו באפשרות השנייה, ופירשו את ההתאסלמות כחלק מן המאבק של המשיח בכוחות הטומאה (זו היתה הפרשנות המקובלת של ממשיכי דרכו, אם כי היו פרשנויות נוספות שפתרו את הבעיה בדרך אחרת).

 

ממשיכי דרכו של שבתי צבי החלו לעיין מחדש בכתובים - המקרא, חז"ל, הזוהר ועוד - וניסו לחשוף הוכחות קדומות למשיחיותו. הבעיה הקשה, מבחינת המאמינים שהמשיכו לדבוק בשבתי צבי, היתה שאלת המעשה - האם עליהם ללכת בדרכו ולהתאסלם, או להמתין במסגרת היהודית עד לניצחונו הגדול. בעניין זה נחלקו המאמינים, ורק מיעוטם בחרו להתאסלם. רוב המאמינים לא המירו את דתם, והמשיכו לדבוק בשבתי צבי במסגרת היהודית. קבוצת הרוב נחלקה לתת-קבוצות של מאמינים, שנחלקו בענייני פרשנות תיאולוגית. מה שאיחד את המאמינים שבחרו להישאר בתחומי היהדות היה הצורך להסתיר את אמונתם בשבתי צבי, ולפעול בעניין זה באופן מחתרתי. מכנה משותף נוסף היה המתח המשיחי שהמשיך להניע את החברים בפעילותם.

 

למתח זה היתה השפעה עצומה על תולדות היהדות במאה ה-18 בכלל, ועל העימותים שאיפיינו תקופה זו בפרט. במרכזו של אחד העימותים המרכזיים עמדה התנועה הפרנקיסטית, שמייסדה, יעקב פרנק, טען כי הוא גלגולו של שבתי צבי. אלפים האמינו בבשורתו של פרנק, ולאחר עימות מתמשך בין מאמיניו לבין פלגים שונים ביהדות - שסלדו מכל תנועה המזכירה את הטראומה השבתאית – בחרו המאמינים והעומד בראשם להתנצר (1760). לאחר פרשת פרנק הופיעו עוד כמה וכמה משיחים שהציגו עצמם כיורשי שבתי צבי. באווירה זו החלו להופיע גם תנועות משיחיות שלא היו שבתאיות, החשובה שבהן היא תנועת החסידות.

 

 


יהדות: המאות 18 - 21 - משיחיות וחסידות

שאלת המשיחיות בחסידות נדונה בהרחבה במחקר, וקיימת מחלוקת עזה בין הרואים את החסידות כתנועה משיחית, לבין הרואים במשיחיות עניין שולי בעולם החסידי. עמדה עדכנית יותר משלבת את שתי האפשרויות, ומסבה את תשומת הלב להבדלי תפיסות בין פלגיה השונים של החסידות. לשיטה זו, אל מול חוגים שעסקו ללא הרף בסוגיית המשיח והגאולה, היו קהילות חסידיות שדחו את המגמה המשיחית.

 

בעולם החסידי עצמו התנהל דיון בסוגיות של משיחיות וגאולה, אולם מידת החשיבות שהוענקה לו בתנועה החסידות לא היתה אחידה. ככלל, ניתן לומר כי בצד הדיון בגאולה המשיחית, העניקה החסידות תשומת לב מיוחדת לתיקון המציאות הרוחנית בהווה. במילים אחרות, הממד המשיחי בתנועה החסידית היה חשוב, אך לא החשוב מכול. ביטוי חסידי ייחודי לרעיון המשיחי נמצא בתפיסת הצדיק כ"משיח חלקי". הצדיק הוא מנהיג העדה החסידית בכל ענייני העולם הזה. אך מעבר לכך, הוא המתווך בין העולם האלוהי לעולם החומרי. בדומה לתפיסתו של נתן העזתי, הצדיק הוא מעין שליח של האל, שמסייע לכוחות הנאבקים בטומאה וברוע. ואולם, בשונה מן השבתאות, הצדיק החסידי מתיימר לגאולה חלקית בלבד, הן במובנו של התוכן, והן במובנו של קהל היעד. הגאולה החלקית מתעלמת מחזון הגאולה האפוקליפטי הגדול, ומסתפקת בקיומו המכובד של האדם בעולם הזה ובגאולת נשמתו בעולם הבא. אשר לקהל היעד, תפקידו של הצדיק הוא לדאוג לגאולת אנשי הקהילה, ולא לעם היהודי בכללותו.

 

החסידות, בניגוד לשבתאות, שרדה את מאורעות השנים, והיא ממשיכה להתקיים גם בימינו. עוצמתו של הרעיון המשיחי בתנועה החסידית השתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. לכל אורך השנים עמד רעיון זה במרכז העימות בין החסידים לבין מתנגדיהם. ההתפרצות האחרונה של העימות נגעה להתחזקות הממד המשיחי בתנועת חב"ד סביב הנהגתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון (1902 - 1994; הרבי מלובביץ'). התסיסה המשיחית שעורר ר' מנחם מנדל, שהדגיש את עניין הגאולה הקרבה, הוא התופעה המשיחית הבולטת ביותר בדורות האחרונים. אין פלא שההתנגדות לתופעה זו בקרב קבוצות גדולות ביהדות האורתודוקסית היתה עצומה.

 


יהדות: סוף דבר

בעבר הופיעה במחקר הטענה כי המתח המשיחי ביהדות הגולה גבר בכל עת של רדיפות, והיה בו מעין מפלט מן הגזירות הקשות. עמדה זו רווחה במאה ה-19 בקרב היסטוריונים שביקשו להדגיש את אופייה ה"רציונלי" של היהדות. היסטוריונים אלה טענו כי במצב של חוסר רדיפות, של ימים כתיקונם, הציפייה המטפיזית הבלתי-תבונית לא זכתה להצלחה בעולם היהודי. במאה ה-20 דחה עמדה זו ההיסטוריון גרשם שלום, ובעקבותיו דחו אותה גם חוקרים אחרים. שלום הוכיח שתנועות משיחיות ומתח משיחי הופיעו כמה וכמה פעמים במהלך ההיסטוריה, במנותק ממצב של מציאות היסטורית משברית.

 


נצרות: הרעיון המשיחי

אף שישוע הנוצרי לא הצהיר מעולם כי הוא המשיח – כך על פי ספרי הבשורה, הראשונים בספרי הברית החדשה – סביר לשער שבעיני רבים הוא נחשב למשיח עוד בימי חייו. הציפייה להופעתו המחודשת הלכה וגברה לאחר צליבתו. תלמידיו האמינו כי ישוע לא מת, אלא קם לתחייה ועלה לשמים. לאור תורת החטא והישועה שהתפתחה במקביל – ולפיה סבלו ומותו של ישוע נועדו לגאול את האדם מן החטא הקדמון הטבוע בו – האמינו תלמידיו כי המשיח כבר הגיע. אמנם סדרי עולם לא השתנו, אך תקופת אחרית הימים החלה. היא תסתיים עם ביאתו השנייה של ישוע. אז תתרחש תחיית המתים, תקום מלכות שמיים, וישוע ישפוט את בני האדם לשבט או לחסד.

 

ישוע נחשב למשיח עוד בימי חייו. ישוע עם צלב ברחובות ירושלים

 

בזכות העובדה שבביאתו הראשונה כיפר בסבלו על החטא הקדמון, הוענקה לבני האדם מתנה יקרת ערך. מעתה ואילך יכול אדם להיגאל, בעצם הבחירה להיות חלק מעדת המאמינים. הגאולה קיבלה מובן כפול, אישי ואוניברסלי. אישי, מכיוון שכל אדם יכול להשיגה; אוניברסלי, מכיוון שהיא נגישה לכל בני האדם.

 

אף שהנצרות נשענת במידה מסוימת על מסורות יהודיות (שבינן לבין עצמן אין, ולא היתה מעולם, אחידות רעיונית), היא יצרה תפיסה משיחית עצמאית משלה. חשיבותה העצומה של התפיסה המשיחית במסורת הנוצרית באה לידי ביטוי, בין השאר, בשם שבחרו המאמינים לדתם: "כריסטוס" הוא התרגום היווני של המושג העברי "משיח". וכך, במובן הלשוני, נצרות (Christianity באנגלית, ושמות דומים בשפות אחרות) ומשיחיות הן היינו הך.

 

 


נצרות: ימי הביניים

צליבתו של ישוע הנוצרי, והגאולה שהיא מסמלת, הפחיתו מן המתח המשיחי שאפיין את קבוצת המאמינים. מעשה הגאולה קרה בעבר, כך שבמרכז האמונה הנוצרית עומד מאורע שכבר התרחש, ולא הגאולה הצפויה בעתיד. הגאולה לעתיד היא תוצאה של המאורע בעבר, וחשיבותה פחותה בהתאם להיררכיה זו. גם הדגש על הקשר בין מות הכפרה של ישוע לבין תשועת הנפש של המאמין היחיד, מיד לאחר מותו שלו, הפחית באופן משמעותי את הלהט המשיחי של אנשי העדה. המאמין הנוצרי נכסף לגאולתו המובטחת, וייחס תשומת לב פחותה להופעתו החוזרת של ישוע באחרית הימים. בהתאם לכך הגדירה הכנסייה הקדומה את חבריה כעדת הנושעים, ולא כעדת המצפים לישועה.

 

במאות ה-3 - 4 התמקד הדיון הנוצרי בסוגיית השילוש ובשאלת הטבע האנושי והאלוהי של ישוע. הגאולה העתידית, שממילא לא עמדה במרכז הדיון הנוצרי, איבדה עוד יותר מחשיבותה הרעיונית. לעמדה זו היה גם היבט פוליטי. כמוסד מתגבש הנאבק על כוחו, התנגדה הכנסייה לתנועות משיחיות נוצריות שסיכנו את התיימרותה לבלעדיות ולשליטה בקהל המאמינים.

 

ולמרות כל זאת, העולם הנוצרי בימי הביניים אינו ידע כמה וכמה תופעות משיחיות. אחת הידועות שבהן היתה לקראת שנת 1000 לספירה, כשהפחד מפני קץ העולם הניע תקוות להופעה מחודשת של המשיח. תנועה חשובה נוספת שהוזנה על ידי מתח משיחי, אף שלא ראתה עצמה כמשיחית, היא תנועת מסעי הצלב. את מסעי הצלב ניתן להבין במונחים דתיים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. אך במחקר מוצגת עמדה חלופית, ולפיה תנועת המסעות מראשיתה (1095) ועד סופה (1396) צמחה מתוך מתח משיחי, עוררה לכל אורכה ציפיות משיחיות, ולעתים היתה לתנועה משיחית ממש.

 

מסעי הצלב. הצלבנים כובשים את ירושלים. ציור מהמאה ה-13

 

המתח המשיחי היה קיים בכל מחנות מסע הצלב, אך התמקד בדלת העם שהצטרפה למסע האבירים. ביטויו העיקרי היה הנהירה לירושלים, העיר שהיא גשמית ושמיימית גם יחד. ההגעה לירושלים, על פי האמונה הרווחת, אמורה היתה לקרב את הגאולה המתעכבת. רק במאה ה-15, לאחר שהפעילות הצלבנית ויתרה על כיבוש ירושלים והתכווצה לתוך אירופה (להגנה מפני הכובש העות'מאני) התנתקה לחלוטין התנועה הצלבנית מן המתח המשיחי שהזין אותה.

 

 


נצרות: העת החדשה

לאחר הרפורמציה חזר ועלה המתח המשיחי בעולם הנוצרי, ובעיקר בצדו הפרוטסטנטי. בניגוד לעולם הקתולי המאוחד תחת גג הכנסייה האחת, התפלגה הנצרות הפרוטסטנטית, שלא התיימרה לאחדות פרשנית, לכמה וכמה כנסיות עצמאיות. זרמים שונים בתוך הפרוטסטנטיות נטשו את ההתמקדות בעבר לטובת הגאולה העתידית.

 

תוצאה דרמטית של תפנית זו היתה המהפכה הפוריטנית באנגליה במאה ה-17, כשהאמונה בצדקת הדרך הדתית אפשרה את השינוי בסדרי העולם. ביטוי אחר לעוצמת המתח המשיחי הפרוטסטנטי היה בארצות הברית של המאה ה-19, כאשר במרכז הדיון הציבורי הדתי (הפרוטסטנטי) רווחה האמונה בגאולה הקרבה. בתקופה זו הוקמה תנועת האדוונטיסטים, שמנהיגה, ויליאם מילר (William Miller) קבע, לפי חישובים המסתמכים על כמה מן הקטעים האפוקליפטיים של כתבי הקודש, את מועד בואו הצפוי של ישוע. אף שישוע לא הגיע במועד המתוכנן, וגם לא במועד השני שעליו הכריז מילר, מאמינים רבים המשיכו לחיות בציפייה גדולה לאירוע הקרב. כך למעשה היה מילר ראשון בשרשרת של מחשבי קץ אמריקאים, פופולריים יותר או פחות, שהתיימרו לדעת מהו המועד המדויק להופעתו הצפויה של ישוע הנוצרי.

 

במסגרת הציפייה המתחזקת לגאולה שררה בארה"ב מחלוקת קשה בשאלת מקומן של הקידמה והמודרניות בתהליך המשיחי. בצדה האחד של המחלוקת היתה העמדה האופטימית, שראתה בקידמה סמל לקיומו של תהליך זה. בצדה השני שלטה העמדה הפסימית, שראתה בקידמה את שורש כל הרוע והטומאה, את שיאו של שלב ההרס העומד להסתיים ברגע שהמשיח יבוא ויגאל את העולם. אף שעימות זה מעולם לא הסתיים, המתח המשיחי שאפיין אותו הלך ונעלם במאה ה-20.

 

 


אסלאם: הרעיון המשיחי

המשיח, המשיחיות והגאולה, אינם נושאים מרכזיים בדת האסלאם. הקוראן אינו עוסק באופן ישיר ומעמיק בסוגיות אלה, ותיאורי יום הדין, תחיית המתים, ועת הגאולה, מופיעים בעיקר בספרות החדית' (בספרות הערבית הקלאסית - אוסף מסורות המיוחסות למוחמד).

 

במרכז הדיון המשיחי עומדת דמות המהדי (דמות מעין-משיחית הפועלת בהנחיית אללה), שעתיד להוביל את מלחמת הקודש להשלטת האמת. דמות המהדי עוצבה באסלאם השיעי, שאנשיו איבדו בשנת 680 את השלטון לבית אומיה. במקביל לתחושת הכישלון והזעם טיפחו השיעים את התקווה לגאולה עתידית. אז יופיע המהדי - אבו אל-קאסם מוחמד, "האימאם הנעלם", החבוי מאז שנת 874 לספירה הכללית במערה נסתרת תחת מסגד בעיר סאמרה שעל החידקל -  ישיב את השלטון לבעליו החוקיים, צאצאי הנביא מוחמד מבית עלי, וישליט בעולם את האמת והצדק. בהמשך התוספו למהדי כמה וכמה מאפיינים משיחיים, ובמסגרת זו יוחסה הדמות הרעיונית לאישים ספציפיים.

 

מי היה האימאם הנעלם? פרופ' אמציה ברעם מסביר. מתוך אתר הערוץ האקדמי.

 

 

ניתן לומר כי למרות קיומו של רעיון משיחי באסלאם, האסלאם אינו מאופיין, תיאורטית ומעשית, במתח המשיחי הקיים בתרבות היהודית והנוצרית. כמה הסברים הוצעו לכך: ראשית, דתו של מוחמד זכתה מראשיתה להצלחה עצומה, בכיבושיה ובהתפשטותה כאמונה הרווחת. שנית, המוסלמים הסונים, לפחות, לא התמודדו עם רדיפות משמעותיות מצדו של שלטון זר, לא נאלצו לצאת לגלות, ולא חוו את חורבנו של המרכז. לנוכח עובדות אלה, לא נוצרה אצל הסונים ציפייה להצלה ולגאולה, ובהתאם, לא התפתחה באסלאם התלהבות משיחית. הסבר נוסף המתמקד בהשקפת העולם המוסלמית, טוען כי ההנחה הדתית שלפיה עצם ההשתייכות לאסלאם גואלת את האדם מלכתחילה, בעולם הזה ובעולם הבא, הופכת את הציפייה המשיחית למיותרת. 

 


אסלאם: ימי הביניים

בימי הביניים התפתחו מסורות חדית' המזהות את ישוע הנוצרי עם המהדי. לפי אחת המסורות הנפוצות, עתיד ישוע להילחם נגד הדג'אל, נציגו של השטן, שבמשך 40 יום יזרע הרס וחורבן בעולם. לאחר תקופת ההרס ירד ישוע מן השמים, יהרוג את הדג'אל וינהיג את המוסלמים. הריגת הדג'אל תגאל את העולם מן הרע, ותביא עמה ימים של שלום ושלווה. המסורות השונות חולקות על אופייה הספציפי של הגאולה, ועל אורכה של תקופת השלווה.

 

בשלב מאוחר יותר הופקעה מישוע הזהות עם המהדי, ובמקום זאת ניתן לו תפקיד של נביא, לאיש הלכה, וכדומה (כמהדי או כנביא, ניתן לומר כי האסלאם דחה את ישוע כמו היהדות, אך עשה זאת בדרך אחרת - על ידי אסלומו).

 

בימי הביניים הפחית האסלאם הסוני מחשיבותו של המהדי, בעוד שהאסלאם השיעי טיפח את הדיון בדמותו. כך החלה להתגבש בחוגים שיעים דמותו המשיחית של המהדי. שיאו של תהליך זה במאה ה-9, כשהאימאם ה-12 מבית עלי נעלם בימי ילדותו. האמונה הרווחת בשיעה היא כי הילד הנעלם מסתתר, והוא עתיד להופיע שוב כמהדי המושיע את מאמיניו בפרט, וכגואל העולם כולו בכלל. עד אז מנהל הילד הנעלם קשר חשאי עם חכמי הדת, ומורה להם את הדרך הראויה.

 

 


אסלאם: העת החדשה
לאורך מאות השנים שעברו מאז היעלמותו של האימאם ה-12 והתפתחות האמונה בחזרתו כמהדי הגואל, קמו כמה אישים שטענו כי הם המהדי המופיע מחדש. בעקבות כניעתן של רבות מארצות האסלאם לכובשים מבחוץ התפתחה בתקופה המודרנית תפיסה של המהדי כגואל פוליטי מפני הזרים הכופרים.

 

במסגרת זו פעל בסודן אחד המפורסמים מבין המתיימרים לתפקיד, מוחמד אחמד אבן עבדאללה (1841?  - 1885) - חכם דת וסגפן אדוק, שטען כי יש לטהר את האסלאם מן ההידרדרות המוסרית - הידרדרות שהובילה בהכרח לכישלונותיו המדיניים. במהלך שנות פעילותו גיבש אבן עבדאללה את העמדה בדבר היותו המהדי המיועד להביא את הגאולה. הוא קרא להילחם באויבי האסלאם, דהיינו למרוד בשלטון המצרי בסודן (שפעל בחסות בריטית), ועלה בידו לסחוף אחריו מאמינים רבים ולהקים צבא לוחמים של ממש. צבא זה הצליח להשתלט על אזורים נרחבים בסודן, תוך ניצחונות על כוחות הצבא הבריטי, ולהביא בפועל לאיחוד ממלכת סודן המוסלמית והעצמאית. הצלחתו היתה גדולה, אולם היא הצטמצמה לתחום הצבאי-מדיני. השאיפה הדתית של טיהור האסלאם, שעמדה מלכתחילה כמניע למאבק, נותרה בלתי ממומשת בסופו.

 

גם ההתנגדות העכשווית לכיבוש האמריקני של עירק כוללת מרכיב חזק של משיחיות: אחד ממנהיגיה, מוקתדא אל-צדר, טוען כי הוא עומד בקשר עם "האימאם הנעלם", העתיד לחזור בקרוב ולהשליך את האמריקאים מעירק.

 


משיחיות: סיכום
אף שמקור הרעיון המשיחי הוא אחד – ספרות הנביאים – בעת העתיקה ובימי הביניים בלט הפער בתפיסה המשיחית של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. בעולם היהודי עסק הדיון בדמותו של משיח בלתי ממשי מבית דוד, שיופיע בעתיד, ויבשר את בואה של הגאולה (אם בצורתה המדינית-צבאית, ואם בצורתה האפוקליפטית). הנצרות התמקדה במשיח ספציפי, שכבר הופיע בעבר. מכאן והלאה כובד המשקל של הדיון הנוצרי נסב על משמעות ההופעה בעבר לגאולתו של היחיד מן החטא הקדמון. באסלאם לא יוחסה לרעיון המשיחי משמעות רבה מדי, וגם עיקרון המהדי לא חיפה על שוליותו של הרעיון במסגרת הכללית של הדיון הדתי.

 

בעת החדשה התרופפה הבחנה מובהקת זו. ביהדות שלאחר השבתאות הלך והתרחב הדיון במשיח ספציפי שכבר בא בעבר לעולם – אם במובהק, בדמותו של שבתי צבי, ואם בהקשר ספציפי יותר, בדמותו של האדמו"ר החסידי כ"משיח חלקי". בעולם הנוצרי הופיעה הפרוטסטנטיות, וכמה מתנועותיה הציבו במרכז את חזרתו השנייה הצפויה של ישוע – סוגייה שהייתה עד אז בשולי הדיון הנוצרי. כך נטשו תנועות אלה את הדיון במשיח שהופיע בעבר לטובת הדיון בהופעתו שבעתיד. באסלאם עלה במידה מסוימת כוחה של התפיסה המשיחית המדינית, לנוכח הצלחתו הצבאית המרשימה של המהדי בסודאן.

 

תופעה נוספת שהציעה העת החדשה, ובעיקר התקופה המודרנית, היא נקודת מבט המבקרת את האמונה הכללית ברעיון המשיחי, על השלכותיה המגוונות. אחד הביטויים המאוחרים של ביקורת זו הוא השימוש במושג "משיחיות" בהקשר שלילי. כך למשל, המימד הפוליטי של התופעה המשיחית עומד ברקע הניסיון החוזר לבקר תנועות ואידיאולוגיות שונות כ"משיחיות". מבלי להתייחס ליתרונותיו וחסרונותיו של שימוש זה, חשוב להדגיש כי למרות הממד הפוליטי של המשיחיות, מדובר בראש ובראשונה בתופעה דתית. כזו היתה מלכתחילה, כזו היתה מאז ומעולם.

 

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©