אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 הפצצת נפאל"ם בסייגון
הפצצת נפאל"ם בסייגון צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 מלחמת וייטנם
מלחמת וייטנם צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 המחאה, שריפת צווי גיוס, מאי 1972
המחאה, שריפת צווי גיוס, מאי 1972 צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 תערוכת צילומים המוקדשת לתיעוד מלחמת וייטנם


ערכים קשורים
 הודו-סין
 קמבודיה
 לאוס
 וייטנם
 הו צ'י מין
 דווייט דייוויד אייזנהאואר
 ג'ון פיצג'רלד קנדי
 קומוניזם
 אנדרו ג'ונסון
 רוברט סטריינג' מקנמרה
 החוקה האמריקנית
 לוחמה זעירה
 הנרי אלפרד קיסינג'ר
 לה דוק טו
 המפלגה הדמוקרטית
 ריצ'רד מילהאוס ניקסון
 סוכנות הביון המרכזית
 קהמר רוז'
 פרשת ווטרגייט


תחומים קשורים
 היסטוריה צבאית
 המאה ה-20 ואילך


 
 
 

מלחמת וייטנם


Vietnam War

מלחמת וייטנם, מלחמה שהתחוללה בין צפון וייטנם לדרום וייטנם בין השנים 1954 עד 1975; הסתיימה בניצחונה של צפון וייטנם ובאיחודן של שתי המדינות (1976).

מלחמת וייטנם היתה המשך ישיר למלחמת הודו-סין, שבה נלחמו מדינות הודו-סין הצרפתית, הקרויות כיום קמבודיה, לאוס ווייטנם, על עצמאותן נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מלחמה זו הסתיימה במפלתו של חיל המצב הצרפתי בקרב דיין ביין פו (1954), ובעקבות זאת התכנסה ועידה בז'נבה שחילקה זמנית את וייטנם (לאורך קו הרוחב 17º צפון) לשני חלקים, צפוני ודרומי. הוועידה קבעה כי ב-1956, אחרי בחירות דמוקרטיות, יאוחדו שני החלקים.

בצפון וייטנם שלט הו צ'י מין, הקומוניסט שהנהיג את המאבק נגד צרפת ועתה נהנה מתמיכת ברה"מ וסין העממית. על הדרום השתלט משטר צבאי-למחצה בראשות נו דין דיים, שהסתייע בארה"ב. משטרו היה אכזרי ומושחת, ועד מהרה, משסירב לערוך בחירות דמוקרטיות כמתחייב עפ"י הסכם ז'נבה, קמה לו ב-1960 תנועת התנגדות עממית, וייט קונג (או בשמה הרשמי, החזית לשחרור לאומי), שהסתייעה בצפון וייטנם.

 

ממשלת דרום וייטנם פעלה ביד קשה נגד הווייט קונג, אך לא הצליחה לדכאו ונזקקה לסיוע אמריקני הולך וגדל: תחילה הובאו (בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, בימי הנשיאים דווייט ד' אייזנהאואר וג'ון פ' קנדי) יועצים צבאיים אמריקאים לדרום וייטנם, אחר כך הובאו כוחות צבא כדי להגן עליהם, ובהמשך החלו כוחות אלה ללחום בווייט קונג בעצמם. מדיניות החוץ של ארה"ב בשנות ה-50 וה-60 התבססה על "תיאוריית הדומינו", שלפיה נפילה של מדינה אחת לידי הקומוניזם תצית שרשרת של מהפכות במדינות שכנות. על כן, קבע הממשל האמריקני, יש לסכל בתקיפות את נפילתה של וייטנם הדרומית לידי הצפון הקומוניסטי.

 

משטרו של הנשיא דיים היה רחוק מפופולריות בארצו: הוא התבסס על המיעוט הקתולי בארץ שרובה בודהיסטים, קידם את האינטרסים של המעמד העירוני העשיר ושל בעלי האדמות הגדולים בארץ שרוב תושביה חקלאים קטנים, שילב בממשלתו ובצבאו אנשים ששיתפו פעולה עם הצרפתים במלחמה הקודמת, והיה מושחת לחלוטין וחסר כל יעילות. בשום פנים לא היה ביכולתו להיאבק כנגד הוייט קונג, והאמריקאים עמדו עד מהרה על הצורך במעורבות צבאית הולכת וגוברת: בינואר 1961 היו בדרום וייטנם 800 יועצים צבאיים אמריקאים; לקראת סוף 1963 עמד מספרם על 16,700.

 

להתמרמרות הציבור כנגד משטר דיים, שביטויה הקיצוני ביותר היה גל התאבדויות בשריפה של נזירים בודהיסטים ברחובות הערים, נוספה בהדרגה הכרתם של ראשי הצבא באוזלת היד של השלטון. ב-1.11.63 התחוללה הפיכה צבאית: דיים נרצח, והשלטון עבר לידי כת צבאית, הראשונה מבין כמה חוּנטות שהדיחו זו את זו בשנים הבאות. מאוחר יותר באותו חודש נרצח נשיא ארה"ב קנדי, ואת מקומו תפס לינדון ב' ג'ונסון, שהחליט להגביר את מעורבות ארצו במלחמת וייטנם. בתוך חצי שנה עמד מספר אנשי הצבא האמריקאים בווייטנם על 27,000. בראייתו של ג'ונסון, בעייתה העיקרית של דרום וייטנם היתה המעורבות הצבאית של צפון וייטנם, בתמיכת הגוש הקומוניסטי כולו. הוא התעלם מהעובדה שהמרד התנהל ברובו באזורים הדרומיים של דרום וייטנם, וביקש דרכים לפגוע בצפון וייטנם כדי לשים קץ למעורבותה; כן ביקש לנתק את "דרך הו צ'י מין", כפי שכונתה רשת השבילים שבה עברו חיילים ואספקה מהצפון לדרום, בין השאר דרך שטחי לאוס וקמבודיה. הרשת שוכללה בהתמדה בשנות המלחמה, ולקראת סיומה אף כללה כבישים סלולים.

 

כך החלה מערכה, חשאית בתחילה, של פעולות אמריקניות בשטח צפון וייטנם ובמדינות השכנות קמבודיה ולאוס, אך היה ברור שזו לא תוכל להשיג את המטרה, הרתעת הצפון. לשם כך, החליטו ג'ונסון וראשי יועציו - שר ההגנה רוברט מקנמרה, היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' בנדי (Bundy) ומפקד הכוחות האמריקניים בווייטנם, גנרל ויליאם ק' וסטמורלנד (Westmoreland) - יש צורך במערכה צבאית בקנה-מידה מלא נגד הצפון. ההזדמנות לפתוח בה נפלה לידיהם בעקבות "תקרית מפרץ טונקין": ב-2.8.64 חדרה המשחתת האמריקנית מדוקס למים הטריטוריאליים של צפון וייטנם, ונפתחה עליה אש. כעבור יומיים דיווחו ספינה זו וספינה אמריקנית אחרת שסירות משמר צפוניות ירו עליהן. לימים קבעה ועדת חקירה של הקונגרס האמריקני כי קרוב לוודאי שתקרית אחרונה זו לא היתה ולא נבראה, אך באותה עת ניצל ג'ונסון את זעם הציבור על התקרית, ופנה מיד לקונגרס.

 

לפי חוקת ארה"ב, רק הקונגרס מוסמך להכריז מלחמה על מדינה זרה. לכן, הנשיא ג'ונסון ביקש וקיבל החלטה של הקונגרס (7.8.64) שהסמיכה אותו "לנקוט כל אמצעי שיידרש לסיכול תוקפנות נוספת". את "החלטת מפרץ טונקין" ניצל הממשל כסמכות משפטית לניהול מלחמת וייטנם, גם אם לא זו היתה כוונתה המקורית. מאז ואילך התנהלה פעילותה הצבאית של ארה"ב בווייטנם, ובהמשך גם בקמבודיה, תחת האצטלה החוקתית המפוקפקת הזו.

 

מיד עם קבלת ההחלטה (ולמען האמת, עוד לפני כן) פתחו כוחות ארה"ב בהפצצות על שטח צפון וייטנם, ואילו צפון וייטנם החלה להעביר יחידות של צבאה הסדיר דרומה, שם פעלו בתיאום עם הווייט קונג. הפעולות הגדולות הראשונות שלהם היו בפברואר 1965, ובתגובה הרחיבה ארה"ב במידה ניכרת את ההפצצות על הצפון. ראש ממשלת ברה"מ אלכסיי קוסיגין הגיע להנוי, והבטיח להו צ'י מין סיוע צבאי בלתי-מוגבל ובלתי-מותנה. ארה"ב החליטה מצדה, לראשונה, לשגר יחידות סדירות שלמות לפעולה בווייטנם, להבדיל מקבוצות היועצים ומהיחידות הקטנות של כוחות מיוחדים שפעלו שם עד אז. חודשי פברואר-מרס 1965 ציינו איפוא את ראשית הסלמתה של מלחמת וייטנם. ביוני כבר עמד מספר החיילים האמריקאים בדרום על 74,000.

 

הגם שמשימת הכוחות האמריקניים שנשלחו באותה עת לווייטנם היתה לכאורה הגנה על בסיסים אמריקניים בה, היא הורחבה מיד לנקיטת יוזמות התקפיות. את האסטרטגיה הכללית שאימץ וסטמורלנד ניתן לתאר כך: כינון בסיסים צבאיים חזקים ברחבי הארץ, שכל אחד מהם יוכל לעמוד בכוחות עצמו כנגד כל התקפה עליו, וניהול מבצעים של "חיפוש והשמדה" בשטחים שביניהם - איתור ריכוזים של לוחמי וייט קונג והצפון, התקפתם והשמדתם. מטרת המלחמה של וסטמורלנד היתה איפוא השמדת הווייט קונג והתשת צפון וייטנם עד שתמשוך את ידיה מהמלחמה. בה בעת היה ברור הצורך לנתק את הווייט קונג מעל בסיס התמיכה בו - האוכלוסייה הכפרית (ובהמשך גם העירונית) הרחבה. השגת מטרה זו, בניגוד לאחרות, היתה מותנית בשיתוף פעולה מלא ויעיל מצד ממשלת דרום וייטנם, שנותרה כושלת וחדלת-אונים למרות חילופי הגברי המרובים בה; וזו אחת הסיבות לכך שמעולם לא עלה בידי האמריקאים "לרכוש את הלב והנפש" של אזרחי דרום וייטנם, כפי שביקשו.

 

עם הרחבת המעורבות האמריקנית, נאלצו כוחות הצפון/וייט קונג לשנות את האסטרטגיה שלהם, שהתבססה עד אז במידה מסוימת על קרבות גדולים, והם עברו ללוחמת גרילה במלוא מובן המלה - הפעלת כוחות קטנים שנעו בג'ונגל, תקפו מטרות אמריקניות ודרומיות בהפתעה, ושבו ונעלמו. מערכת החיפוש וההשמדה האמריקנית לא הצליחה לשים קץ לפעילות זו, גם כאשר התנהלה בעוצמה רבה ומרוכזת (בסוף 1967 עמדה מצבת הכוחות האמריקניים בדרום וייטנם על כ-400,000 איש), והמלחמה כולה נכנסה למצב של קיפאון. האמריקאים ביקשו מענה בהגברת ההפצצות על צפון וייטנם, אך גם הן לא הועילו רבות.

 

לקראת סוף 1967 החליטה המועצה הצבאית המשותפת של צפון וייטנם וחזית השחרור על שינוי באסטרטגיה שלה: יציאה למערכה צבאית מרוכזת וגלויה, במטרה לגרום פגיעות קשות ככל האפשר לכוחות הדרום ובעיקר לכוחות ארה"ב, וכך לתדלק את ההתמרמרות הציבורית הגוברת באמריקה. תחילה, כהסחה, הותקף בסיס גדול של חיל הנחתים האמריקני בקה סאן (Khe Sanh), והוטל עליו מצור. וסטמורלנד שיגר למקום תגבורות מחלקים אחרים של דרום וייטנם, ואז, ב-31.1.68 (חג ראש השנה לפי הלוח הוייטנמי, הקרוי "טֶט"), יצאו כוחות הצפון והווייט קונג למתקפה נרחבת ומתואמת כמעט על כל הערים והבסיסים בדרום וייטנם. עלה בידם אפילו להשתלט על שגרירות ארה"ב בסייגון למשך שמונה שעות. קרבות מרים במיוחד התנהלו בבירה הקיסרית שלעבר של וייטנם, הוּאֶה, שנהרסה כליל.

 

מתקפת טט נמשכה כמעט שנה, והכוחות התוקפים סבלו אבדות כבדות. מפקדי הצבא האמריקני בווייטנם הזדרזו להכריז כי הווייט קונג חדל להתקיים ככוח לוחם, ובנטל הלחימה בדרום נושא צבא צפון וייטנם כמעט לבדו. אולם השפעתה על דעת הקהל האמריקנית היתה כמצופה: בעקבות המתקפה הראו הסקרים כי רוב הציבור האמריקני תומך בסיום מעורבותה של ארצו בווייטנם בהקדם האפשרי. זעזוע כבד נגרם לאזרחי ארה"ב כשהתברר, כשנה לאחר מעשה, כי במרס 1968 תקפו כוחות אמריקניים את הכפר מי ליי (My Lai) וטבחו את כל תושביו, כ-500 במספר - גברים, נשים וטף.

 

מתקפת טט הוכיחה ביתר שאת את מה שהיה לאחד מלקחיה החשובים של המלחמה כולה: יכולתם של כוחות דלים, בעלי ציוד פרימיטיבי, לגבור על מיטב הטכנולוגיה הצבאית בזכות החלטיות נחושה, מוראל גבוה והישענות על אהדת האוכלוסייה האזרחית. באותה המידה הוכיחה המתקפה את חוסר התוחלת שבאסטרטגיה האמריקנית, וגנרל וסטמורלנד הודח מתפקידו, אף שטען כי מטרות המלחמה קרובות להשגה, ודרושים לו "רק" עוד 200,000 חיילים כדי להשלים את המלאכה. הפיקוד נמסר לסגנו, גנרל קרייטון אברמס (Abrams).

ואכן, המעורבות האמריקנית במלחמה בארץ רחוקה ונידחת, לשם תמיכה במשטר מסואב ובניגוד ברור לרצון רוב תושביה של אותה ארץ, עוררה התמרמרות גוברת בציבור האמריקני, שבאה לכלל ביטוי בהפגנות, בסרבנות גיוס ובצורות מחאה אחרות. מוקדיה העיקריים של המחאה היו קמפוסי האוניברסיטאות. גם שיטת גיוס החובה החלקי שהיתה נהוגה בארה"ב, ואפשרה לבעלי האמצעים ולמשכילים לחמוק מגיוס בנקל, תוך העתקת הנטל אל רובדי החברה הנמוכים יותר, עשתה את שלה. לנוכח גל המחאה הגובר הכריז הנשיא ג'ונסון ב-31 במרס 1968 על הפסקת ההפצצות בצפון וייטנם (מעבר לקו הרוחב 20º); על-מנת שהדבר לא יתפרש כצעד פוליטי, שכן בסוף אותה שנה עמדו להיערך בחירות לנשיאות ארה"ב, הודיע ג'ונסון שלא יציג את מועמדותו בבחירות אלה. באוקטובר הופסקו ההפצצות האמריקניות כליל, ובמענה צמצמה צפון וייטנם את כוחותיה בדרום. אז החלו שיחות שלום בפריס בין נציגי ארה"ב וצפון וייטנם, הנרי קיסינג'ר ולה דוק טו.

 

המפלגה הדמוקרטית, מפלגתם של הנשיאים קנדי וג'ונסון, הובסה בבחירות של נובמבר 1968 בעיקר משום שנתפסה כאחראית למלחמת וייטנם; גם התמוטטות שיחות השלום בפריס, עקב סירובו של הנשיא נווין ון תיו (Nguyen Van Thieu) לשאת ולתת עם הקומוניסטים, סייע לכך. בינואר 1969 נכנס לבית הלבן ריצ'רד מ' ניקסון, שהתרברב במערכת הבחירות כי יש בידו תוכנית סודית לסיום המלחמה. בתוך זמן קצר התברר כי תוכניתו מבוססת על "וייטנמיזציה" - העברת נטל הלחימה מכוחות ארה"ב לצבא דרום וייטנם; מרכיב אחר, שהתגלה רק לאחר זמן, היה הפעלת כוחות מיוחדים ואנשי CIA לחיסול ממוקד של חשודים כאנשי וייט קונג. לימים התגלה גם שניקסון יצר קשר עם תיו לפני הבחירות ויעץ לו להסתלק משיחות פריס. בתוך זמן קצר החל פינוי הכוחות האמריקניים מווייטנם; בקרב הנותרים, שרבים מהם התמרמרו בלאו הכי על שיטת הגיוס הלקויה, איבדו כל אמון בפיקוד העליון שלהם ואף במפקדיהם בשדה, והיו שותפים לדעת חבריהם שנשארו במולדת על צביונה המוסרי של המלחמה בכלל, המוראל היה ירוד ביותר, ורוח הלחימה שלהם הלכה והתפוגגה.

 

מרכיב אחר באסטרטגיה של ניקסון, שלא היה גלוי בשעתו, היה מערכה של הפצצות בשטח קמבודיה, החל ממרס 1969, כדי לנתק את "דרך הו צ'י מין" ולהקל על צבא דרום וייטנם לבצע את משימותיו שהורחבו. במונחים של עוצמת אש, ההפצצות על קמבודיה היו כבדות מכל ההפצצות על צפון וייטנם במשך המלחמה, וגרמו למותם של 100,000 איכרים קמבודים לפחות. באפריל 1970 הסלים ניקסון את המערכה, כשהורה על פלישה לשטח קמבודיה ועל הרחבת ההפצצות גם לשטח לאוס. תנועת המחאה בארה"ב קיבלה משנה תנופה, ואנשי המשמר הלאומי פתחו באש על סטודנטים מפגינים בשני קמפוסים, באוהיו ובמיסיסיפי; שישה סטודנטים נהרגו. הקונגרס ביטל את החלטת טונקין, ואף קיבל החלטה שאסרה על הפעלת כוחות אמריקניים מחוץ לגבולות דרום וייטנם. מקץ שלושה חודשים הורה ניקסון על פינוי הכוחות האמריקניים מקמבודיה: הפלישה לא הועילה אלא לערער את המשטר (הפרו-אמריקני) בקמבודיה ולפריצתה של מלחמת אזרחים שבסופה עלה לשלטון החמר רוז' - תנועה קומוניסטית שכוננה את אחד המשטרים המתועבים ביותר בתולדות המאה ה-20.

 

דומה למדי היתה התמונה בלאוס: גם שם נוהלה מערכת הפצצות ממושכת וחסרת תועלת. בפברואר 1971 החליט ניקסון לפלוש גם לשם, אך מכיוון שהיה מנוע עתה (מכוח החלטת הקונגרס) מלהפעיל כוחות אמריקניים, שכנעו נציגיו את ממשלת דרום וייטנם לשגר את צבאה. גם הפלישה הזאת הסתיימה בכישלון, וגם היא הביאה לנפילת השלטון הפרו-אמריקני ולתפיסת השלטון בידי תנועת פתט לאו הקומוניסטית. "תיאוריית הדומינו" הוּכחה איפוא, אבל במהופך. דווקא תמיכתה הנמרצת כל כך של ארה"ב במשטר האנטי-קומוניסטי בדרום וייטנם הביאה להשתלטות קומוניסטית על כל הודו-סין, בסופו של דבר.

 

במשך כל הזמן הזה המשיכה להתנהל מלחמת הגרילה בדרום וייטנם. תהליך הווייטנמיזציה נמשך, ובאמצע 1972 נשארו בדרום וייטנם רק 6,000 חיילים אמריקאים. אולם צבא הדרום המשיך לגלות אוזלת-יד, ואילו מוראל הלוחמים נגדו עלה בעקבות מפלתו המוחצת בלאוס. אלה החליטו עתה לחסלו אחת ולתמיד: במרס 1972 פלשו 30,000 חיילי צפון וייטנם לאיזור המפורז שבגבול בין הצפון והדרום, ואליהם הצטרפו 150,000 אנשי הווייט קונג (שכזכור, חוסל כליל שלוש שנים לפני כן...). לא נותר לאמריקאים אלא לחדש את הפצצותיהם על הצפון, בעוצמה רבה. בין היתר נזרעו מוקשים ימיים בנמל הראשי של הצפון, הייפונג, למרות החשש שמא יפגעו בספינות סובייטיות וסיניות שפקדו את הנמל בהתמדה.

 

מערכת ההפצצות הכבדה השיגה את מטרתה, ומתקפת הצפון נבלמה. מפקד כוחות הצפון, הגנרל האגדי וו נויין ג'יאפ, אולץ להתפטר. מחליפו, ון טיין דונג (Van Tien Dung), יעץ לממשלתו לחדש את המו"מ עם ארצות הברית. שיחות פריס התחדשו, והנציג האמריקאי קיסינג'ר הציע כמה ויתורים חשובים, כגון הסכמת ארה"ב לנוכחות כוחות צבא צפוניים גדולים בדרום עד לבחירות; גם עמיתו הווייטנמי לה דוק טו הסכים לכמה ויתורים. אולם דרום וייטנם לא היתה שותפה להסכם ודחתה אותו בחמת-זעם, והנשיא ניקסון החליט שלא לחתום עליו.

 

כעבור זמן קצר, בנובמבר 1972, נבחר ניקסון לתקופת כהונה שנייה, ומיד הורה לחדש את ההפצצות על צפון וייטנם, כדי להחזירה לשולחן הדיונים ולהניעה לחזור בה מחלק מהתנאים שקיסינג'ר כבר קיבל. עתה התערב הקונגרס האמריקני, ולמעשה אילץ את ניקסון להפסיק את ההפצצות. ב-27.1.1973 הושג בפריס הסכם שביתת נשק שקבע כי ארה"ב תפנה את כל כוחותיה מווייטנם, ותיערכנה בחירות כלליות בדרום וייטנם כדי לקבוע את צביון הממשל בארץ זו. עוד הוסכם כי השבויים האמריקאים יוחזרו לארצם, ותופסק כל פעילות צבאית זרה בקמבודיה ובלאוס. בנספח סודי התחייבה ארה"ב לתת לצפון וייטנם מעל 3 מיליארד דולר לשיקום כלכלתה, אולם הקונגרס סירב בסופו של דבר לכבד את התנאי הזה. לעומת זאת, בהמשך אותה שנה קיבל הקונגרס האמריקני החלטה האוסרת על כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו סין.

 

ב-29.3.73 עזב החייל האמריקאי האחרון את אדמת וייטנם, אולם המלחמה בין צפון וייטנם ודרומה נמשכה. הנשיא תיו הודיע כי חתם על הסכם פריס בכפייה, ואין בדעתו לכבד אותו. פינוי הצבא האמריקני מדרום וייטנם גרם להתמוטטות כלכלתה, שהיתה תלויה שנים כה רבות בכספים שהוציאו ממשלת ארה"ב ואנשיה בתחומי הארץ, ורבבות מחיילי הדרום ערקו מצבאם כדי לפרנס את משפחותיהם, ומשום שמאסו בלחימה חסרת-סיכוי.

 

בתחילת 1975 פתח הצפון במתקפה רבתי. להערכת מתכנניה, היא היתה עתידה להימשך כשנתיים עד שתביא להתמוטטותו הסופית של הדרום, אך הם לא העריכו נכונה את רוח הלחימה של צבא דרום וייטנם: הוא נפוץ במהירות לכל עבר, וכבר ב-30 באפריל נכנסו כוחות הצפון לסייגון בירת הדרום, הקרויה מאז עיר הו צ'י מין. ממשלת הדרום הודיעה על כניעה ללא תנאי. ביולי 1976 הוכרז רשמית על איחוד שני חלקי וייטנם.

במלחמת וייטנם נהרגו 58,000 אנשי צבא אמריקאים. מספר הקורבנות בשני חלקי וייטנם אינו ידוע, אך מעריכים את מספר ההרוגים של כוחות הדרום בין 185,000 ל-225,000; הרוגי הווייט קונג וצבא צפון וייטנם מנו 900,000 לפי הערכה זו, וכן איבדו את חייהם כמיליון אזרחים בשתי מדינות וייטנם. המלחמה עלתה לארה"ב כ-200 מיליארד דולר. מדינת וייטנם המאוחדת שיצאה מן המלחמה היתה פגועה במידה שקשה לתארה. מאמצי שיקומה נמשכים מאז ועד היום.

גם בארה"ב נתנה המלחמה את אותותיה. היא פילגה את אזרחי הארץ במידה שלא היתה כדוגמתה מאז מלחמת האזרחים, מאה שנה לפני כן. במשך שנים רבות, אף סירב הקונגרס להקים אנדרטה לחללי ארה"ב במלחמה זו. הצבא איבד את יוקרתו, הן משום שלחם בווייטנם הן משום שלא ניצח למרות עדיפותו המוחלטת, והממסד הפוליטי איבד את אמינותו (מה גם שימיה האחרונים של מלחמת וייטנם היו גם ימי השיא של פרשת ווטרגייט). עברו כעשר שנים בטרם החלה ארה"ב להחזיר לעצמה את ביטחונה העצמי שנפגע כה קשה במלחמה.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as18-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©