מלחמת אירן- עירק

גורמים רבים תרמו למתיחות ביחסים בין עירק ואירן במרוצת השנים. אחד מהם הוא הימצאותו של מיעוט שיעי גדול יחסית בעירק, שדוכא ביד חזקה תחת שלטונו של חוסיין. מיעוט זה, חשש חוסיין, היה עלול להיסחף בלהט המהפכני השיעי שאחז באירן עם עלייתו של איאתאללה ח'ומייני לשלטון, ולהפוך לגורם חתרני משמעותי. מנגד, במחוז ח'וזיסטן שבדרום-מערב אירן חי מיעוט ערבי סוני גדול, ומשטר ח'ומייני חשש מפני שאיפותיו להסתפח לעירק.

גורם אחר היה סכסוך גבולות ממושך בין שתי המדינות, בעיקר בשאלה אם הגבול ביניהן לאורך שט אל-ערב אמור לעבור במרכז הנהר או על הגדה האירנית שלו. אולם הגורם המרכזי למלחמה היה סמיכותן של שתי מדינות רדיקליות בעלות משטרים רודניים, שכל אחת מהן ביקשה להרחיב את השפעתה המדינית והאידיאולוגית - המהפכה האסלאמית של ח'ומייני לעומת המהפכה הסוציאליסטית של מפלגת הבעת' העירקית.

על רקע זה אירעו כמה וכמה תקריות בין המדינות מאז עלה חומייני לשלטון (1979). במיוחד, כל צד שאף להסית את המיעוט הכורדי בצד האחר כנגד השלטון המרכזי, בעודו מדכא את הכורדים בשטחו שלו. דומה שצדאם חוסיין העריך כי המצב הפנימי המעורער באירן (שכן המשטר המהפכני האסלאמי טרם התבסס די צורכו) המציא לו שעת כושר ליישב את חשבונותיה של עירק עם אירן אחת ולתמיד.

באפריל 1980 החלה עירק לנקוט צעדי דיכוי קשים נגד אזרחיה השיעים, לרבות רצח מנהיגם הרוחני, איאתאללה אל-צדר. ביוני 1980 נותקו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, ועירק יזמה ניסיון הפיכה באירן, שנכשל. במהלך ספטמבר אירעה סדרה של תקריות גבול הולכות ומסלימות. ב-22 בספטמבר שיגרה עירק את כוחותיה האוויריים להתקפת פתע על שדות תעופה אירניים (שנכשלה), והמלחמה החלה.

בשלב הראשון של המלחמה תקפה עירק בכמה גזרות לאורך חזית של 700 ק"מ, לנוכח התנגדות אירנית דלה וחסרת ארגון. אולם עירק לא ניצלה את הצלחותיה הראשונות, והתקפתה נעצרה מאליה בתוך שבוע. דומה היה שחוסיין קיווה כי משטר ח'ומייני יתמוטט מאליו אם תינתן לו דחיפה קלה, אך לא כך היה.

כבר בתחילת המלחמה החלו שני הצדדים בתקיפה אווירית וארטילרית של מתקני הנפט של הצד האחר, ובתוך זמן קצר לא היה עוד ביכולת שניהם לייצא נפט (עד אז, עירק ואירן היו מיצואניות הנפט הגדולות בעולם). באוקטובר חידשה עירק את המתקפה היבשתית, אולם אירן הטילה למערכה כוחות גדולים של מתנדבים (המשמרות המהפכניים), שחיפו על איכות צבאית ירודה ועל ציוד דל ופיקוד גרוע בלהט מהפכני ובנכונות להקרבה עצמית. בתחילת 1982 עלה בידי האירנים להדוף את העירקים משטחם, ובמחצית השנייה של אותה שנה פלשו לשטח עירק, אך גם הם לא השיגו הישגים טריטוריאליים ממשיים.

מעתה ואילך נעשתה המלחמה סטטית בעיקרה, והתנהלה בשתי חזיתות: חזית המוצא למפרץ הפרסי וחזית האיזור ההררי של כורדיסטן שבצפון עירק. שני הצדדים הסבו אבדות קשות זה לזה; חיילי עירק השתמשו בין השאר בנשק כימי, ושני הצדדים שילחו טילי קרקע-קרקע לעבר ריכוזי אוכלוסייה בצד האחר. שני הצדדים הוסיפו לפגוע זה במתקני הנפט של זה במשך כל שנות המלחמה.

מלחמת ההתשה התמשכה, אף שעירק הביעה את נכונותה להפסיק את המלחמה ולחזור אל קווי הגבול הקודמים כבר בסוף 1982. אירן סירבה להפסיק את המלחמה כל עוד לא הודח נשיא עירק והוקם בה משטר אסלאמי. אולם ההתשה עשתה את שלה, ואירן הגיעה אל סף התמוטטות כלכלית מוחלטת. עירק, לעומת זאת, החלה לגלות סימני התאוששות, ועל רקע זה הודיעה אירן ביולי 1988 על נכונותה להיכנס למשא ומתן על הפסקת אש. הלחימה נפסקה ב-8 באוגוסט.

ערב המלחמה היו גם אירן וגם עירק מבודדות למדי בזירה הבינלאומית. ארה"ב היתה מסוכסכת קשות עם אירן מאז השתלטו הכוחות המהפכניים על שגרירותה בטהרן, וברה"מ חששה מפני התפשטות המהפכה הח'ומייניסטית לרפובליקות המוסלמיות שלה. גם המשטר העירקי לא נהנה מאהדה מרובה מצד שתי מעצמות-העל.

באורח מפתיע למדי, ירידת יצוא הנפט מאירן ומעירק כמעט עד לאפס לא השפיעה רבות על שוק הנפט העולמי, ומשום כך לא היו למלחמה השלכות בינלאומיות מרחיקות לכת, וכמעט לא נעשו ניסיונות בינלאומיים להפסיקה, מעבר לקריאות חוזרות ונשנות של מועצת הביטחון לשים קץ לקרבות. עם זאת, מדינות רבות ניצלו את ההזדמנות כדי למכור נשק בכמויות גדולות לצדדים הלוחמים.

בשנים האחרונות למלחמה נעשו המעצמות מעורבות יותר, שכן ב-1984 החלו שני הצדדים לפגוע במכליות שהובילו נפט לא רק מנמלי הצדדים הלוחמים, אלא גם מכוויית ומערב הסעודית. ב-1987 אף פגעו טילים אירניים בכוויית עצמה. מעצמות המערב נחלצו לפעולה, ושיגרו כוח ימי לאבטח את תנועת המכליות במפרץ. במאי 1987 פגע מטוס עירקי (כנראה בטעות) בספינת מלחמה אמריקנית, ומעתה גברה המעורבות הבינלאומית, שהביאה בסופו של דבר להפסקת האש על בסיס החלטת האו"ם 598 (20 באוגוסט 1988). אחת מתוצאותיה של התערבות זו היתה הפלתו של מטוס נוסעים אזרחי אירני בטיל ששוגר מספינה אמריקנית (3.7.88). התקרית הסבה מבוכה גדולה לארה"ב.

מלחמת עירק-אירן לא הביאה לשום שינוי טריטוריאלי. בסופו של דבר נותר הגבול בדיוק במקום שהיה בו לפני המלחמה. גם בתחום הפוליטי לא היו לה הישגים, שכן המשטרים בשתי המדינות נשארו על מכונם, ושתיהן כאחת לא הצליחו לייצא את המהפכות שלהן לארצות שכנות כתוצאה ממנה (או בכלל).

על פי הערכות שונות, מספר ההרוגים היה 450,000 עד 730,000 לאירן, 150,000 עד 340,000 לעירק. המספר הכולל של נפגעים (הרוגים ופצועים, בשני הצדדים) נע בין 1.5 ל-3 מיליון. עלויות המלחמה הישירות היו 70 מיליארד דולר לאירן, 160 מיליארד דולר לעירק. מלבד זאת נגרמו לשתי המדינות נזקי תשתית עצומים שקשה מאוד להעריכם.

שתי המדינות שיקמו בתוך זמן קצר יחסית את מגזרי הנפט שלהן וחזרו לייצא נפט. אולם עירק נותרה שקועה בחובות בינלאומיים כבדים, ואלה היו בין הגורמים המרכזיים להחלטתה להשתלט על כוויית העשירה (בלאו הכי, עירק ראתה מאז ומתמיד את כוויית כחלק ממנה). החלטה זו הוליכה בסופו של דבר למלחמת המפרץ הראשונה.