חצי האי סיני

להגדלה - לחצו על המפה

בסיני שלוש חטיבות טופוגרפיות: בדרום - גוש הררי ששיאו ב"ג'בל קתרינה" (2,642 מ'); בתווך - רמת אל-תיה; ובצפון - מישור. מכאן שפני השטח הם בשיפוע מדרום לצפון, ובמידת מה מהשוליים אל פנים חצי האי. בדרום חשפה הסחיפה את גלעין הסלעים הגבישיים, ויש בו פסגות מקומרות ומשוננות שרבות מהן גבוהות מ-2,000 מ'; בהן ג'בל מוסא (הר משה), שהמסורות הנוצרית והערבית מזהות אותו עם הר סיני שבמקרא. ממערב לגוש משתרע שקע אל-קאע המכוסה חולות כהים, וממערב לו מתנשא ג'בל קביליאת, שסלעי המשקע שלו פאליאוזואיים. רמת אל-תיה מוקפת חצי טבעת של הרי גיר, ששיאם ראס גנינה (1,626 מ') שבדרום. נופה של רמת אל-תיה מדברי מובהק, ובו הרי שולחן, הרי שריד ועוד. היא משתפלת במתינות צפונה, מגובה של 1,000 מ' ל-400 מ'. סלעיה קירטון וצור מגיל הסנון.

המעבר אל המישור הצפוני הדרגתי. הוא נחצה ממערב למזרח על ידי רכסים של הרי גיר, הממשיכים בהרי הנגב. מפורסמים בהם ג'בל הלאל (892 מ'), ג'בל יעלק (1,094 מ') וג'בל מע'ארה (766 מ'). חלקים גדולים מהמישור מכוסים חוליות צורניות נודדות, ובהן שטחים קטנים של אדמת לס.

רצועת חוף הים התיכון של סיני, שאורכה 230 ק"מ, ישרה או קשתית ברובה. בחלקו המערבי של חוף הים התיכון מצויה לגונה גדולה, היא סבח'ת אל-ברדוויל. ממערב לה מפרץ אל-טינה ("ים פלוסיון", המכונה בתלמוד "ים הסרבוני").

מרבית נחלי סיני הם נחלי אכזב המתנקזים ברובם אל ואדי אל-עריש, האוסף את יובליו מכ-40% משטח סיני. אורך הואדי כ-250 ק"מ. הוא זורם בדרום רמת אל-תיה, ונשפך לים התיכון ליד העיר אל-עריש. במזרח סיני מתנקזים המים אל נחל פארן ובקעת הערבה. מהרי הדרום יורדים נחלי אכזב רבים החתורים בין קירות סלעי הגרניט; רק מעטים מהם מגיעים אל מפרצי אילת או סואץ. המרחבים של המישור הצפוני אינם מנוקזים.

חצי האי סיני נמצא באזור מדברי חם ויבש המשתייך לרצועת המדבריות העולמית המקיפה את כדור הארץ. משטר הטמפרטורות יבשתי עם משרעת יומית ועונתית גדולה (במערב סיני 9°C- 20°C בינואר, 24°C - 36°C באוגוסט). בהרי הדרום יורדות הטמפרטורות בחורף לעתים תכופות מתחת ל-0°C, ובקיץ שורר חום ניכר.

במרבית השנים המשקעים בסיני זעומים: ב-80% משטח סיני יורדים פחות מ-100 מ"מ בשנה, וברוב השטח הזה אף פחות מ-50 מ"מ. לפעמים יש ממטרים עזים המרוכזים בשטח צר, אך עוברות שנים שבהן אין משקעים כלל. בשיאי ההרים בדרום המשקעים רבים מעט יותר, ופינה קטנה בצפון מזרח, בגבול אזור עזה, גשומה קצת יותר משאר חצי האי.

הצומח מדברי ושייך ל"אזור הערבי". בהרי הדרום השתמרו צמחים ייחודיים אחדים, ובפיזור רב גדלים שיטה ואשל המן. בנאות מדבר גדלים דקל התמר ודקל הדום. במימיהם של חופי הדרום צומחים מנגרובים, בעיקר של המין אביצניה ימית.

דקלים בנאות המדבר (צילום: לע"מ)

המחקר על הפרהיסטוריה של סיני החל במאה ה-19 ונתחדש מדי פעם בתנופה רבה במלחמת העולם הראשונה, לאחר מלחמת סיני, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים. בין השרידים הקדומים שנמצאו בסיני אבני יד מן התקופה האשלית העליונה בצפון סיני וכמה אתרים מוסטריים (תרבות התקופה הפליאוליתית התיכונה).

התקופה הפליאוליתית המאוחרת נחקרה באתרים קטנים ורבים בג'בל מע'רה, באזור קדש ברנע (נווה מדבר בצפון מזרח סיני) וואדי פירן. הממצאים מלמדים על תרבות חומרית של ייצור להבים ולהבונים. מן השלב האפי-פליאוליתי נמצאו בסיני שתי תרבויות. האחת, התרבות הכבארית הגיאומטרית, שמקורה בלבנט; והאחרת, התרבות המושאבית, שמקורה כנראה בצפון אפריקה.

אתרים ניאוליתיים שנחפרו במקומות שונים בדרום סיני מורים על דגם קבוע של נדידה, שלפיו נוצל ההר הגבוה בקיץ והאזורים הנמוכים בחורף. יעלים, הצבי הארצישראלי, בקר בר ומיני ציפורים שימשו מקור קיום חשוב, לבד מדגנים שמקורם לא נודע.

באלף ה-5 לפני הספירה חל שינוי בבסיס הכלכלי של תושבי האזור, עם הכנסת עדרי עזים לאזור.

צבאה של מצרים בעת העתיקה חצה את חצי האי סיני בדרך "ויה מריס" (דרך הים), המשתרעת לאורך חוף הים התיכון, בדרכו לכיבושיו בארצות המזרח. בדרך זו עברו בין השאר כוחותיו של תחותימס ה-3 (מגדולי הפרעונים - כבש את ארץ ישראל והגיע עד לנהר החידקל), ושל סתי ה-1, אשר נלחם בחיתים בארץ ישראל ובסוריה.

על חשיבותו של סיני כציר מרכזי למסחר בין מצרים לארצות המזרח, ניתן ללמוד מכתובות הסלע הרבות שנמצאו בחצי האי (בעיקר בחלקו הדרומי), אותן הותירו סוחרים ועוברי אורח מתקופות שונות.

בתקופת המקרא שימש חצי האי סיני כגבול בין ארץ כנען ובין מצרים. סיפור יוסף ואחיו למשל, משקף את חשיבותו של חצי האי לקיום הקשר שהתנהל בין הארצות. ואולם תפקידו החשוב והמרכזי ביותר של חצי האי היה בעת יציאת בני ישראל ממצרים. על פי המקרא נדדו בני ישראל במדבר סיני במשך 40 שנה. בראשית הדרך קיבלו בהר סיני את התורה "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני; ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר; ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט א-ב) ובהמשך תקופת הנדודים התחדש העם ונולד דור חדש אשר לא ידע את העבדות במצרים.

אין ודאות בדבר זמנה של יציאת מצרים, ואולם יש המתארכים את האירוע לתקופה שבין 1450 - 1430 לפנה"ס בקירוב. גם מיקומו המדויק של הר סיני נתון במחלוקת, ואולם המסורת הנוצרית ממקמת אותו בג'בל מוסא (הר משה) אשר בדרום חצי האי.

לאחר התפוררותה של הממלכה המצרית העתיקה היה נתון חצי האי, כולל מצרים וארץ ישראל, לשלטונן של מעצמות אזוריות, שעיקר עניינן היה בהבטחת הדרכים שחצוהו, או ששימש כאזור חיץ, אשר מנע מאויבי המצרים לכבשם.

ראשית היו אלה הבבלים, אשר מלכם נבוכדנאצר ה-2 ניהל מסעות מלחמה בארץ ישראל, עד שהתנגש בסיני עם המצרים ב-600 לפני הספירה והוכה קשות. לאחר מכן שלטו באזור היוונים והרומאים אשר הקימו בצפון-מערב סיני (לאורך חוף הים התיכון) מספר ערים, בהן רינוקורורה (אל-עריש), פלוסיון ועוד.

עם הופעת הנזירות הנוצרית במחצית השנייה של המאה ה-3 לספירה הפך חצי האי סיני למרכז נזירות חשוב, הן בשל ריחוקו מהציביליזציה והאפשרות להסתתר בו מפני שליטים רודפים, והן משום קדושתו של המקום מאז ימי יציאת מצרים. בחלקו הדרומי והמערבי של חצי האי הוקמו שלושה מרכזי נזירות, בהם נבנו כנסיות ומנזרים אשר היו בית לאלפי נזירים: המרכז הראשון נוצר סביב ג'בל מוסא (הר משה), השני בנווה פירן והשלישי באזור העיירה א-טור.

במהלך המאה ה-7 החלה להתפשט ברחבי המזרח הקרוב דת האסלאם. כוחותיו של הסולטן עמר אבן אלעס עברו בסיני בדרכם לכבוש את מצרים והביאו את האסלאם לצפון אפריקה. כתוצאה מכך התפתחה הדרך בין סואץ ואילת והיתה לנתיב מעבר עבור עולי הרגל למכה (דרב אל-חג'). הצלבנים ניסו לכבוש את מצרים בעת מסעי הצלב אך צבאם נבלם בסיני. לאחר שנפלה ממלכת הצלבנים, שלטו בסיני (ובארץ ישראל) הממלוכים. אחריהם ובמשך 400 השנים הבאות היה חצי האי סיני נתון לשליטתה של האימפריה העות'מאנית, למעט תקופה קצרה בשלהי המאה ה-18, בה שלט נפוליאון במצרים והתקדם דרך סיני ולאורך חוף הים התיכון עד לעכו.

בראשית המאה ה-20 הותוותה ביוזמת הרצל "תוכנית אל-עריש" להתיישבות יהודית בצפון מזרח סיני. בסוף 1948, לאחר קום מדינת ישראל, תפס צה"ל לזמן קצר שטח מדרום מזרח לאל-עריש. אחרי מלחמת סיני החזירה ישראל בהדרגה את חצי האי שכבשה ממצרים, ובמלחמת ששת הימים כבשה ישראל את חצי האי כולו. בהסכם הפרדת הכוחות (1974) שלאחר מלחמת יום הכיפורים פינתה ישראל שטח קטן יחסית לאורך תעלת סואץ ובחוף מפרץ סואץ.

לפי הסכם השלום עם מצרים פינתה ישראל בין מאי 1979 לאפריל 1982 את חצי האי בהדרגה, אך הותנה שסיני כולו יישאר מפורז, ורק משטרה מצרית תורשה להיות בו (ר' ערך פינוי סיני). כל היהודים שהתיישבו בסיני נאלצו לעזוב, ויישובי חבל ימית נהרסו עם הפינוי.

אל-עריש, עיירה בצפון חצי האי סיני, לחוף הים התיכון המשמשת מרכז כלכלי ומנהלי של כל סיני. נודעה בשמה היווני רינוקורורה ("עיר כרותי האף", על שם השבויים כרותי האף שיושבו בה). המקום מיושב מאז התקופה הפרסית. לימים שימשה תחנה חשובה לצבאות פולשים. בתקופה הצלבנית נקראה לאריס. במלחמת העולם הראשונה כבשוה הבריטים לאחר קרב קשה בו נהרסה המצודה הטורקית שבמקום.

א-טור (אל-טור)

א-טור, אחת העיירות הבודדות בדרום מערב סיני, על חוף מפרץ סואץ, לצד הכביש שבין סואץ לשרם אל-שייח'. שימשה כתחנת מעבר לעולי רגל מוסלמים בדרכם ממצרים למכה ולצליינים נוצרים בדרכם למנזר סנטה קתרינה שבדרום סיני. כאשר כבשוה כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים חיו בה כ-3,000 תושבים; רובם עזבו את העיירה עם הכיבוש, וחלקם שב אליה לאחר החזרת חצי האי סיני למצרים ב-1981. במי המפרץ שמולה מפיקים המצרים נפט.

שרם א-שייח'

שרם א-שייח', מפרץ בחוף דרום סיני. בסוף המאה ה-19 נכשל נסיון של התיישבות יהודית בו. המצרים חסמו ממנו את מצרי טירן לתנועה ימית לאילת. ההסגר נפרץ לראשונה במלחמת סיני ולאחריה במלחמת ששת הימים. לאחר כיבוש המקום ב-1967 הוקמו בסביבה מתקני תיירות ונופש, בי"ס שדה והעיר אופירה. עם מסירת סיני למצרים ב-1982 ניטשו העיר והמיתקנים. העיר הועברה למצרים, והיתה לעיר תיירות מפותחת.

מפרץ נעמה בשרם א-שייח' (צילום: איי פי) 

נוויבה

נוייבה, עיירת תיירות בדווית הממוקמת כ-65 ק"מ מדרום לטאבה. התפתחה בקצב מואץ סביב היישוב הישראלי נביעות, שנעזב בעת פינוי סיני באפריל 1982. נוייבה חשובה מעיירות החוף האחרות, בהיותה צומת דרכים עיקרית. חוצה אותה דרך החוף מאילת לשרם א-שייח' , וממנה מסתעפות דרכים לכיוון עין פורטגה ונאות המדבר שבמזרח סיני, דרך ואדי ותיר.

בעיר בתי מלון ונמל תעופה בין-לאומי.

חוף ראז א-שטן בנוייבה (צילום: אביגיל עוזי) 

ד'הב

ד'הב, נווה מדבר בשפך ואדי ד'הב, שאגן ניקוזו רחב מאד. שימש כפר דייגים ונמל לעת מצוא. בשפך הוואדי לים, במפרץ גזאלה, הוקם מזח ששימש בעיקר לדיג ומעבר לחוף הערבי (מינת א-ד'הב). בשל הדמיון האטימולוגי, יש המזהים את המקום עם די-זהב המקראית, הנזכרת כאחת מתחנות בני ישראל במדבר "בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א א).

בעבר, היה מאוכלס נווה ד'הב בעיקר בעונת גדיד התמרים, ואילו בעונות האחרות היו רוב תושביו מתרחקים בעקבות עדריהם הרועים בואדיות הסמוכים. כיום זוהי עיירה המשגשגת הודות לגל התיירות הפוקד אותה.

ד'הב, עיר תיירותית משגשגת (צילום: גילי סופר)

ג'בל מוסה (הר משה)

ג'בל מוסה, הר בחצי האי סיני; מהגבוהים שבהרי סיני (2,273 מ'). הנוצרים מזהים אותו עם הר סיני המקראי, שעליו ניתנו לבני ישראל עשרת הדיברות. סלעיו גרניט אדום (אנדזיט).

ג'בל מוסה (צילום: לע"מ)

סנטה קתרינה

סנטה קתרינה, מנזר יווני-אורתודוקסי שנבנה ב-557 לספירה בקירוב לרגלי ג'בל מוסה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניינוס. המנזר נבנה במקום בו על פי האמונה צמח הסנה הבוער ממנו נגלה ה' למשה, ונוכח האיומים הרבים על הנזירים מצד שודדי הדרכים הבדווים. המנזר נקרא על שמה של קתרינה, קדושה נוצריה שחיה במצרים והוצאה להורג בידי הרומאים.

מנזר סנטה קתרינה (צילום: צבי גילת)

מספר הנזירים שהתגוררו במנזר סנטה קתרינה השתנה מעת לעת. בין המאות ה-10 ועד ה-14, שנחשבו לתקופת השיא של המנזר, חיו ופעלו בו כ-400 נזירים. מעת זו ואילך ירד מספרם, וכיום מתגוררים במנזר לא יותר מעשרה נזירים.

הר קתרינה

הר קתרינה, הגבוה שבהרי סיני (2,642 מ'). מתנשא בגוש הרי דרום סיני, מדרום למנזר סנטה קתרינה, והוא בעל שתי פסגות. סלעיו הם סלעי גרניט וסלעים געשיים קדומים. מקור שמו - אגדה נוצרית לפיה הניחו מלאכים בראשו את גופתה של הקדושה קתרינה.

בהיות סיני גשר בין אפריקה ואסיה לבין הים התיכון והים האדום, נודעה חשיבות מכרעת לדרכים החוצות אותו. קיימות שלוש דרכי מערב-מזרח מרכזיות: הדרך הצפונית ("דרך הים") היא הקרובה ביותר לחוף הים התיכון. מקבילה לה מדרום "דרך שור" (בין איסמאעיליה לרפיח של ימינו), והאחרונה היא "דרך עולי הרגל" (דרב אל-חג'), שבין סואץ ואילת.

מדרכי צפון-דרום נודעה בימי הנבטים חשיבות לדרך שקישרה את אל-עריש לאילת. בראשית המאה ה-20 נסללה מסילת ברזל בקרבת תוואי "דרך הים". בשלטון בריטניה ומצרים נבנה כביש מקביל לתעלת סואץ ומפרץ סואץ, עד קצהו הדרומי של סיני. ישראל סללה אחרי מלחמת ששת הימים כביש מקביל לחוף מפרץ אילת, בין אילת לאופירה.

חצי האי עשיר באוצרות מינרליים, בעיקר בדרום, ורק מעטים מהם מנוצלים. בימי קדם כרו אבני טורקיז יקרות ואולי גם נחושת. במאה ה-20, בימי השלטון המצרי, כרו מעט מנגן (באתר אום בוע'מה), פחם חום, חרסית, גבס ועוד, אך לא התנסו בכריית נחושת, ברזל ומתכות אחרות. חשוב ביותר הוא הנפט שנקדח מאז 1960 בקירוב בחוף מפרץ סואץ ובקרקעיתו (ראס סודר, אבו רודס, שדה בלים ועוד). ישראל הוסיפה ב-1977 את שדה קידוח הנפט עלמה, מדרום לא-טור.

לאחר פינוי סיני על ידי ישראל ב-1982 יזם נשיא מצרים חוסני מובארכ תוכנית כלכלית לעידוד ענף התיירות בסיני. במסגרת התכנית החלו רשתות בתי מלון בינלאומיות וכן ייזמים מצריים לפתח את חופי המפרץ ולהקים בו בתי מלון מפוארים. במקביל צברו פופולריות גם חופים בתוליים יותר, בהם משמשות למגורים בקתות קש פשוטות וזולות (חושות) המיועדות בעיקר לתיירים צעירים. לימים הפכה רצועת החוף המערבית של מפרץ אילת ליעד תיירותי מועדף עבור צעירים ישראלים רבים וכן עבור תיירים מחו"ל, בעיקר ממדינות צפון אירופה.

בקתות קש פשוטות וזולות (חושות) המיועדות בעיקר לתיירים צעירים (צילום: צבי גילת)

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 היו בחצי האי סיני, כ-6,000 חדרי מלון בלבד (11,380 מיטות). אף שלא קיימים נתונים מאוחרים יותר, ניתן לשער שמספר זה גדל מאז בעשרות אחוזים, ועל פי ההערכות, אמור לקראת שנת 2020 להגיע מספר המיטות בסיני ל-65,000, חלקם עבור צוללנים המגיעים לצפות בבעלי-החיים הייחודיים למפרץ אילת.