נחשים

תת-סדרת הנחשים הופיעה לראשונה בתור הקרטיקון, לפני כ-120,000,000 שנה, והתפשטה בעולם בעיקר ב-40 מיליון השנים האחרונות. מוצאם של הנחשים מלטאות קדומות בעלות רגליים, והמאובן הקדום ביותר שזוהה כנחש הוא בן 80,000,000 שנה. צורות המעבר בין לטאות לנחשים שנמצאו עד כה הן מעטות, ואינן מאפשרות לפליאונטולוגים לתאר בפירוט את ראשית האבולוציה של הנחשים. מקובל להניח כי שגשוג הנחשים קשור לשגשוג המקביל של טרפם העיקרי: ציפורים ומכרסמים קטנים. מכל מקום, התפשטות הנחשים לחלקי תבל שונים, ולבתי גידול רבים, היא הצלחה אבולוציונית מובהקת.

התת-סדרה כוללת 15 משפחות ובהן כ-2300 מינים. כיום נפוצים הנחשים בכל היבשות ובכל בתי הגידול הטבעיים שבין קווי הרוחב 45 מזה ומזה לבין קו המשווה.

מינים אחדים אף הרחיקו צפונה עד לקו רוחב 65. רוב המינים חיים על פני הקרקע בין סלעים וצמחים; אחרים חיים ביערות על העצים. הם שחיינים מעולים ונמצאים בכל מקווי המים המתוקים. מינים פחוסי גו וזנב מבלים את כל חייהם בים. יש גם מינים תת-קרקעיים חסרי צבע ובעלי צורה טרה-דינמית, ומינים שהם שוכני חולות מובהקים שסיגלו לעצמם תנועה לוליינית מיוחדת לשם התקדמות על החול. ישנו גם "הנחש המעופף" מדרום מזרח אסיה הדואה מעץ לעץ.

צפע ארצישראלי, בפה הפעור ניתן לראות את שיני הארס בנדנן (צילום: בועז שחם, החברה להגנת הטבע)

עורם של הנחשים מכוסה קשקשים ומוחלף מדי פעם בעת התנשלות. ראשית ההתנשלות בפקיעת העור סביב הפה ולאחר מכן הולך העור ומתקלף כלפי אחורי הגוף. תוך כדי התקדמות הנחש, מתהפך  העור הנושל וצידו הפנימי הופך חיצוני. עור הנחשים נושל בשלמותו, בניגוד ללטאות אצלן נושל העור קרעים קרעים.

לרוחב הגחון ערוכה ברוב משפחות הנחשים שורה אחת של מגינים הרעופים זה על זה. מגינים אלה מסוגלים להזדקף במידה מסויימת והם מסייעים לנחשים בתנועתם. מתחת לזנב ערוכות לרוב שתי שורות של מגינים.

נחש וטרפו (צילום: צבי שרייבר)

בלשונם הדקיקה, המפוצלת בקדמתה לזוג פתילים דקיקים, הם קולטים מולקולות של חומרי ריח מן האוויר. בעזרת הלשון מגיעים חומרי הריח לגומת ההרחה (איבר יעקובסון) הנמצאת בחיך. לכמה ממיני החנקים ולצפעוני הגומה (עכסנים) יש בקדמת הפה, בשפה העליונה או התחתונה, איבר חום שהוא איבר חוש מיוחד הקולט את הקרינה האינפרה אדומה שפולטים עופות ויונקים. השיניים אינן שיני לעיסה. כולן דקיקות, חדות, כפופות לאחור ועשויות רק להחזיק בטרף לבל יברח. לחלק מהשיניים (אצל נחשים ארסיים) תפקיד נוסף: שיתוק הטרף ע"י החדרת הארס לגופו. הן מכשיר יעיל להתגוננות בפני אויבים.

הנחשים אינם מסוגלים ללעוס ואינם קורעים נתחים מבשר הטרף אלא בולעים אותו בשלמותו. הלסת התחתונה אינה מחוברת אל הגולגולת בחיבור יציב; היא מחולקת לשני חלקים המחוברים ביניהם בקדמת הפה במיתר מתיח. בעת בליעת הטרף הלסת שוקעת ומתרחקת מהגולגולת, ובו בזמן נפרדים שני חצאי הלסת ומתרחקים זה מזה. הטרף הגדול, לאחר שהומת בחנק או בארס, נכנס בשלמותו לבית הבליעה הגמיש ומשם אל המעי, המסוגל להתרחב באין מפריע; זאת משום שאין להם עצם חזה, וצלעותיהם התלויות בעמוד השדרה מסתיימות בין השרירים שבצדי הגוף ומשאירות גחון גמיש ומתיח. 

רוב הנחשים מטילים ביצים שקליפתן גמישה וקלה לקילוף. לרוב, מוטלות הביצים במקומות מסתור לחים שם סופגות הביצים מים מסביבתן. מספר הביצים שונה ממין למין: בין 1-3 ביצים אצל הנחשיליים ועד 100 ביצים ויותר אצל מיני הפיתונים הגדולים.

רוב הנחשים אינם נוהגים לטפל בביציהם. יוצאים מכלל זה כמה מיני עכסנים, קוברות ופיתונים הדוגרים על ביציהם ומגינים עליהן. הבקיעה מתרחשת 1-3 חודשים לאחר ההטלה והיא תלויה בעיקר בטמפ' הסביבה.

נחשים מסוימים הם יולדי חיים ומשריצים את ולדותיהם. בישראל מתרבים בדרך זו צפע החרמון, החנק המשריץ ויתכן כי גם המחרוזן הדוגוני. בארץ חלה עונת הרבייה בחודשי הקיץ והאביב.

הגדולים בנחשים הם האנקונדה מאמריקה הטרופית והפיתון המרושת מיערות דרום מזרח אסיה. שניהם משתייכים למשפחת החנקיים; אורכם של הפרטים מתקרב ל-10 מ'. הקטן שבנחשים הוא נחשיל העציצים מדרום אסיה שאורכו כ-12 ס"מ והוא נחש חד זויגי (בעל זהות מינית אחת בלבד) שאוכלוסיתו מורכבת מנקבות בלבד. הקטנים בנחשי ישראל הם נחשיל חד-ראש ונימון דק, שאורכם 25 ס"מ. הגדולים בנחשי ישראל הם זעמן שחור וכרכן הקרינים שאורכם מגיע ל-2.5 מ'.

הנחשים הארסיים הם המפותחים בבני תת-סדרת הנחשים. בלוטות הרוק עברו אצלם התמחות מיוחדת והן מפרישות חומרים רעילים. במשפחת הזעמנים יש נחשים תת-ארסיים בעלי שיני ארס מרזביות המצויות בחלק האחורי של הלסתות העליונות. לרובם ארס חלש והם אינם מסוכנים לאדם. מבני משפחה זו, רק נחש האפעים ונחש הזמורה מאפריקה מסוכנים לאדם ונשיכתם קטלנית. הנחשים הארסיים המונים כ-400 מינים כלולים בשלוש משפחות: הפתניים, הצפעוניים והשרפיים. יש חוקרים הרואים בתת משפחת העכסנים שבמשפחת הצפעונים משפחה נפרדת, ובתת משפחת פתני הים הכלולה במשפחת הפתניים - משפחה בפני עצמה.

בישראל מיוצגות 7 משפחות: נחשיליים (2 מינים), נימוניים (מין אחד), חנקיים (מין אחד), זעמנים (26 מינים), פתניים (מין אחד), צפעוניים (6 מינים) ושרפיים (מין אחד). סה"כ 38 מינים, 8 מהם ארסיים: צפע ישראלי, צפע החרמון, שפיפון הנגב, עכן גדול, עכן קטן, אפעה מגוון, פתן שחור וצפעון שחור (שרף עין גדי).

הנחשים מוזכרים הרבה בתנ"ך, בתלמוד ובמדרשים בתור יצורים ערמומיים שפגיעתם רעה. הם עוררו רגשות פחד ושנאה, ובתלמוד התירו להורגם אף בשבת.

כמה משפחות נוספות בסדרת הנחשים:

נחשי נהרות (Acrochordidae) – משפחה קטנה הכוללת שני סוגים ושני מינים, שוכנת בדרום מזרח אסיה ומגיעים עד לגינאה החדשה. במשפחה זו נחשים לא ארסיים, המותאמים היטב לחיים במים. ניזונים מדגים, והנקבות משריצות ולדות חיים. שוכנים בנהרות ולעיתים יורדים לים. עורותיהם משמשים בתעשיית העור.

אואופלטיים (Uropeltidae) – משפחת נחשים לא ארסיים הכוללת ב-40 מינים השוכנים בדרום הודו ובסרי לנקה. מידות גופם קטנות ורובם אינם מגיעים לאורך של יותר מ-50 ס"מ. אלה הם נחשים תת-קרקעיים המבריקים בגווני אדום וצהוב. משריצים ולדות חיים.

אניליים (Anilidae) – משפחה קטנה של נחשים לא ארסיים הכוללת שלושה סוגים השוכנים בדרום אמריקה ובדרום מזרח אסיה. גם אלה נחשים תת-קרקעיים שאורכם אינו עולה על מטר אחד. יש להם שרידים של עצמות אגן ורגליים שרידיות. משריצים ולדות חיים.