ג'יימס מונרו

ב-1775, עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקנית, עזב מונרו את לימודיו והתגייס לשורות צבא המושבות האמריקניות, והוצב כקצין בגדוד השלישי של מושבת וירג'יניה. לאחר שנפצע באחד הקרבות, הועבר לשמש כשלישו האישי של הגנרל לורד סטירלינג (Lord Stirling) ולאחר מכן כעוזרו של ג'ורג' וושינגטון, אשר צייד אותו במכתב המלצה בו כתב: "בכל רגע שמר על מוניטין של קצין אמיץ, שקול ופעלתן". ב-1779 עזב את יחידתו אשר חנתה ליד ניו יורק ושב לווירג'יניה, שם הופקד על הקמת יחידת מתנדבים, וכאשר הקמתה של זו בוטלה, סיים למעשה את שרותו הצבאי. לאחר מכן היה לעוזרו של תומס ג'פרסון (מושל וירג'יניה באותה עת) ולמד אצלו עריכת דין. בהשפעת ג'פרסון, שהיה ליועצו ולחברו, החליט מונרו לעסוק בפעילות ציבורית.

ב-1787 שימש כציר בוועידת וירג'יניה, שהתכנסה על מנת לאשר את נוסחה החדש של חוקת ארה"ב. מונרו הצביע נגד אישור החוקה מכיוון שהתנגד ליצירת ממשל פדרלי ריכוזי וחזק, אך מספר התומכים בחוקה היה רב יותר. ב-1789 העתיק את מגוריו לאחוזה הקרובה לאחוזתו של ג'פרסון.

ב-1790 נבחר מונרו לסנאט. בכהונתו כמחוקק הזדהה עם הסיעה האנטי-פדרלית (לימים המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית,  Democratic-Republican Party) והמשיך להתנגד ליצירת ממשל פדרלי ריכוזי דוגמת זה שהחל ליצור הנשיא ומפקדו לשעבר ג'ורג' וושינגטון. למרות חילוקי הדיעות בין השניים מינה אותו הנשיא ב-1794 לשגריר ארה"ב בצרפת. מונרו הפגין הזדהות יתרה עם שלטון הרפובליקה הצרפתית וככל הנראה מספר פעמים פעל שלא בנאמנות לממשלו של וושינגטון. ב-1796 הופסקה בשל כך כהונתו והוא נקרא לשוב בחזרה לארה"ב.

כשנה לאחר שובו לארה"ב פירסם ספר בן 500 עמודים, "A View of the Conduct of the Executive, in the Foreign Affairs of the United States", בו הגן על מהלכיו כשגריר בצרפת. לאחר שנתיים של פרישה מהחיים הפוליטיים, אותן העביר באחוזתו, נבחר למשרת מושל וירג'יניה (1799 - 1803). מעמדו הפוליטי התחזק במידה ניכרת ב-1800, עם כניסתו של ידידו ג'פרסון לתפקיד נשיא ארה"ב. ב-1803 יצא לצרפת בשליחות הנשיא והיה מעורב במו"מ לרכישת לואיזיאנה מצרפת. לאחר מכן מונה לשגריר ארה"ב בבריטניה (1803 - 1806).

ב-1806 שב מונרו לארה"ב. באותה עת הורעו יחסיו עם ג'פרסון ועם יורשו המיועד ג'יימס מדיסון, אשר החלו לראות בו בו יריב פוליטי אפשרי, והוא מצידו לא ניסה להרגיע את חששם. ב-1808 נבחר מדיסון לנשיא ארה"ב, וכאשר נכנס לתפקידו ב-1809 לא הציע למונרו תפקיד בממשלו.

מונרו שב לחיים הפוליטיים בווירג'יניה, כיהן בבית הנבחרים הארצי ושוב נבחר למושל וירג'יניה. במקביל, תכתובות עניפות שניהל עם ג'פרסון ומדיסון הצליחו להשיב את ידידותם לקדמותה. ב-1811 מינה מדיסון את מונרו לשר החוץ בממשלו, תפקיד בו כיהן עד 1817. את עיקר מאמציו הקדיש למציאת הסכם עם בריטניה אשר יפסיק את מתקפת האוניות הבריטיות על אוניות הסחר האמריקניות, אולם נסיונותיו כשלו.

ב-1812 הכריזה ארה"ב מלחמה על בריטניה, במטרה להביא את המתקפות לסופן. בזמן המתקפה הבריטית על עיר הבירה וושינגטון, שב מונרו לזמן קצר לשורות הצבא ופיקד על יחידת מתנדבים ממרילנד. ב-1814, לאחר שכבשו הבריטים את וושינגטון, מונה מונרו גם לשר המלחמה והחזיק בתפקיד עד לתום המלחמה ב-1815.

לקראת הבחירות לנשיאות ב-1816 ותום כהונתו השנייה של מדיסון, נבחר מונרו על ידי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית  כמועמדה לנשיאות. בבחירות התמודד מול מועמד המפלגה הפדרלית רופוס קינג (Rufus King) וזכה בקולות האלקטורים של כל מדינות ארה"ב למעט שלוש מהן. במרס 1817 הושבע לנשיאות על ידי נשיא בית המשפט העליון וחברו מבית הספר ג'ון מרשל (John Marshall).

כבר בראשית כהונתו נאלץ להתמודד עם פשיטות שבטי הסמינול (Seminole) האינדיאנים בג'ורג'יה משטחי פלורידה (שהיתה תחת שליטת ספרד). מונרו שלח לאזור כוח צבאי בראשות המצביא אנדרו ג'קסון והורה לו לעצור את הפשיטות. ג'קסון ביצע את המשימה אולם שלא בהתאם להוראותיו של מונרו, הוביל את כוחותיו לשטחי פלורידה, השתלט על פנסקולה (Pensacola) וסיינט מרקס (Saint Marks) ואף הוציא להורג שני אזרחים בריטים שנחשדו בסיוע לתוקפים האינדיאנים. מהלכיו של ג'קסון הולידו סכסוך בינלאומי חריף בין ארה"ב לבריטניה וספרד שאיים להתגלגל לכדי מלחמה בין הצדדים. בניסיון למנוע את המלחמה הקרבה, שלח מונרו את שר החוץ של ממשלו ג'ון קווינסי אדמס לנהל מו"מ עם שתי המדינות, במטרה להביא את הסכסוך לסופו ואף לשכנע את ספרד לוותר על שליטתה בפלורידה.

בפברואר 1819 חתמו ספרד וארה"ב על החוזה הטרנסקונטיננטלי (Transcontinental Treaty), במסגרתו העבירה ספרד את השליטה בפלורידה לידי ארה"ב תמורת מחיקת חובות בסך 5 מיליון דולר (בערכי המטבע של אותה עת), והצהרה כי ארה"ב מוותרת על דרישתה לשלוט בטקסס (שהיתה אז חלק ממקסיקו). כמו כן כלל החוזה הסכמה לגבי גבולה המערבי של לואיזיאנה.

במהלך כהונתו של מונרו החלה סוגיית העבדות להפוך בסיס לעימות בין מדינות הדרום למדינות הצפון. הגדלת שטחה של ארה"ב וכתוצאה כניסתן של מדינות חדשות לאיחוד (דוגמת מיזורי ומיין) איימה להפר את האיזון בין מדינות בהם הונהגה עבדות למדינות אשר אסרו על עבדות (free states). מונרו חשש כי סוגיית העבדות תערער את אחדותה של ארה"ב, ועל אף שהיה יליד מדינות הדרום ובעל עבדים בעצמו, שמר על עמדה נייטרלית והקדיש את מאמציו למציאת פשרה בין הצדדים. ב-1820 סוכמה לבסוף "פשרת מיזורי" (Missouri Compromise) בה סוכם על הגדרתה של מיין כמדינה ללא עבדות ועל הגדרתה של מיזורי כמדינת עבדים. כמו כן סוכם כי כל מדינה חדשה שתוקם צפונית לקו הרוחב הצפוני 36°30′ תהיה מדינה ללא עבדות.

מונרו האמין כי סוגיית העבדות תיפתר באמצעות הוצאת העבדים המשוחררים מגבולות ארה"ב. ב-1819 תמך בחקיקה אשר מימנה את השבתם לאפריקה של עבדים שנתפסו באופן בלתי חוקי. כמו כן תמך בהקמתה של ליבריה, מדינה באפריקה בה יושבו עבדים משוחררים, כאות הוקרה לתמיכתו נקראה בירת ליבריה - מונרוביה (Monrovia).

הרחבת שטחי ארה"ב וגל המתיישבים הלבנים במערב ארה"ב עוררו סוגייה נוספת לגבי הפגיעה באורח חייהם של השבטים האינדיאנים. ב-1825 הצליח למרות מחאה מצד המתיישבים הלבנים להקצות לאינדיאנים שטחים במישורים הגדולים (Great Plains), חבל-ארץ נרחב במזרח להרי הרוקי בארצות הברית ובקנדה.

תקופת כהונתו הראשונה של מונרו נחשבה למוצלחת במיוחד לנוכח הישגיו בשמירת אחדות ארה"ב, וחיזוק מעמדה הבינלאומי של המדינה. הוא עצמו נחשב למנהיג בעל יושר אישי ללא דופי, מוסר גבוה והתמיכה הציבורית בו ובממשלו היתה גבוהה. בבחירות לנשיאות ב-1820 התמודד מונרו על כהונה שנייה כנשיא למעשה ללא מתחרים (המפלגה הפדרלית חדלה להתקיים באותה תקופה) הוא זכה בכל קולות האלקטורים למעט קול אחד שניתן לשר החוץ בממשלו אדמס.

כהונתו השנייה של מונרו כנשיא היתה שלווה למדי והישגה הגדול ביותר היה ניסוחה של דוקטרינת מונרו (השם עצמו נטבע רק ב-1848) - שורה של קווי יסוד למדיניות החוץ של ארה"ב, אותם הגו מונרו ואדמס ואשר השפיעו על ניהול מדיניות החוץ של ארה"ב שנים רבות. את עיקרי הדוקטרינה מסר הנשיא בהודעה השנתית לקונגרס ב-1823.

לקראת הבחירות לנשיאות ב-1824 החלו חברי ממשלו של מונרו להיאבק על מקומו בבית הלבן. מונרו סירב לתמוך באחד מן המועמדים ובכך העצים את המאבקים הפנימיים במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית (שהביאו לבסוף להתפצלותה זמן קצר לאחר מכן).

נשיאי ארצות הברית

מספר	נשיא	שנות כהונה
1	ג'ורג' וושינגטון	1789 - 1797
2	ג'ון אדמס	1797 - 1801
3	תומס ג'פרסון	1801 - 1809
4	ג'יימס מדיסון	1809 - 1816
5	ג'יימס מונרו	1816 - 1824
6	ג'ון קווינסי אדמס	1825 - 1829
7	אנדרו ג'קסון	1829 - 1837
8	מרטין ון ביורן	1836 - 1840
9	ויליאם הנרי הריסון	1841 - 1841
10	ג'ון טיילר	1841 - 1845
11	ג'יימס נוקס פולק	1845 - 1849
12	זכרי טיילור	1849 - 1850
13	מילרד פילמור	1850 - 1853
14	פרנקלין פירס	1852 - 1856
15	ג'יימס ביוקנן	1857 - 1861
16	אברהם לינקולן	1861 - 1865
17	אנדרו ג'ונסון	1865 - 1869
18	יוליסס סימפסון גרנט	1877 - 1881
19	רת'פורד ברצ'רד הייז	1877 - 1881
20	ג'יימס אברם גרפילד	1881 - 1881
21	צ'סטר אלן ארתור	1881 - 1885
22	סטפן גרובר קליוולנד	1885 - 1889
23	בנג'מין הריסון	1889 - 1893
24	סטפן גרובר קליוולנד	1893 - 1897
25	ויליאם מק'קינלי	1897 - 1901
26	תיאודור רוזוולט	1901 - 1909
27	ויליאם הווארד טאפט	1909 - 1913
28	תומס וודרו וילסון	1913 - 1921
29	וורן גמליאל הרדינג	1921 - 1923
30	ג'ון קלווין קולידג'	1923 - 1928
31	הרברט קלרק הובר	1929 - 1933
32	פרנקלין דלנו רוזוולט	1933 - 1945
33	הרי ס' טרומן	1945 - 1953
34	דווייט דייוויד אייזנהאואר	1953 - 1961
35	ג'ון פיצג'רלד קנדי	1961 - 1963
36	לינדון ביינס ג'ונסון	1963 - 1969
37	ריצ'רד מילהאוס ניקסון	1969 - 1974
38	ג'רלד רודולף פורד	1974 - 1976
39	ג'יימס ארל הבן קרטר	1977 - 1981
40	רונלד וילסון רייגן	1981 - 1988
41	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	1989 - 1993
42	ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון	1993 - 2001
43	ג'ורג' ווקר בוש הבן	2001 - 2009
44	ברק חוסיין הבן אובמה	2009 -

עם כניסתו לתפקיד של יורשו, הנשיא ג'ון קווינסי אדמס, שב מונרו לאחוזתו בווירג'יניה. בשנותיו האחרונות נתקל בקשיים כלכליים ונאלץ למכור את אחוזותיו. לאחר מות אשתו עבר להתגורר עם בתו הצעירה ובעלה בניו יורק. ב-4 ביולי 1831, חמש שנים לאחר מות ידידיו מדיסון וג'פרסון, נפטר מונרו. תחילה נקבר בניו יורק, אך ב-1858 הועברו עצמותיו לבית קברות בווירג'יניה.