יוסיףּ ויסריונוביץ' סטלין

סטלין נולד בעיר גורי שבגרוזיה לאב סנדלר, שיכור שנהג להכותו באכזריות, ולאם כובסת. למד בסמינר לכמרים, ובתקופה זו גילה את כתבי קרל מרקס, עד שסולק מהסמינר ב-1899: לפי האגדה, בשל השקפותיו המהפכניות; לדברי אמו, בשל בריאותו הרעועה. ב-1903 נעשה חבר בסיעה הבולשביקית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ס"ד) הרוסית, והחל לעסוק בפעילות מחתרתית בטביליסי בירת גרוזיה. בשל כך נאסר והוגלה כמה פעמים. בתקופה זו התוודע ללנין ונעשה חניכו. יש הטוענים, על סמך הקלות שבה נמלט ממאסר פעם אחר פעם, כי הוא היה למעשה סוכן כפול ("פרובוקטור") בשירות המשטרה החשאית הצארית.

ב-1904 נשא אשה גרוזינית, שילדה לו בן אחד לפני מותה ב-1907. הבן, יקוב, לא היה אהוב על אביו, וכאשר נפל בשבי הגרמנים במלה"ע השנייה, דחה סטלין את הצעת הגרמנים להחליפו בשבויים משלהם.

ב-1912 צורף לוועד המרכזי של המפלגה הבולשביקית, בהוראת לנין ששהה אז בגלות, לאחר שזו התפלגה סופית מהס"ד. ב-1913 הסב את שמו ל"סטלין" ("איש הפלדה"). באותה שנה נתמנה לחבר המערכת של בטאון המפלגה, "פרבדה", שנוסד שנה לפני כן בפטרוגרד (כפי שנקראה אז סנקט פטרבורג); אך הוא נאסר כעבור זמן קצר והוגלה שוב, וחזר לעיר זו (ולעריכת "פרבדה") רק בפברואר 1917.

סטלין השתתף במהפכת אוקטובר, ואחריה נתמנה לקומיסר (מקביל לשר) לענייני לאומים בממשלה שהקימו הבולשביקים (כבר ב-1913 פרסם את מסתו "בעיית הלאומים"; זה היה אחד התחומים שבהם ניסה את כוחו, ללא הצלחה יתרה, כתיאורטיקן מרקסיסטי). בהמשך נעשה קומיסר לבקרה ממשלתית (פיקוח על הלאמת אמצעי הייצור).

ב-1919 נשא סטלין אשה שנייה, נדייז'דה אלילוייבה (Nadezhda Alliluyeva), שהתאבדה ב-1932. בנם וסילי מת מאלכוהוליזם, ובתם סוֶוטלנה עזבה את ברה"מ אחרי מות אביה, ופרסמה במערב ספר שחשף פרטים רבים שלא היו ידועים עד אז על חיי אביה.

באפריל 1922 מונה סטלין, בתמיכת לנין, למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. בעת ההיא היתה משרה זו חשובה פחות ממשרתו של לנין, ראש הממשלה; אבל באותה שנה לקה לנין בהתקף לב, ועם ההתרופפות ההדרגתית בבריאותו הלך סטלין וביצר את מעמדו, כנגד יורשו הצפוי של לנין, לאון טרוצקי. היריבות בין סטלין לבין טרוצקי, המוח המזהיר של הבולשביקים, היתה בעיקרה על רקע אישי, אבל גם על רקע אידיאולוגי: טרוצקי תמך במהפכה עולמית, בטענה שהמשטר הקומוניסטי בברה"מ יוכל לעמוד על כנו רק אם הקומוניסטים יעלו לשלטון גם במדינות אחרות, ובעיקר במדינות התעשייתיות המפותחות במערב אירופה; ואילו סטלין דגל ב"סוציאליזם בארץ אחת", כלומר, יש להקדיש את כל המאמצים לביסוס המשטר הקומוניסטי בברה"מ, ורק אח"כ לדאוג לקומוניזם בארצות אחרות.

סטלין, בניגוד ליריביו בחוג מקורבי לנין, עמד על כך שהעוצמה הארגונית היא המפתח לשלטון, ולא העוצמה האינטלקטואלית. כך עלה בידו לתמרן, לקשור בריתות ולהפירן, ולהרחיק מן הצמרת כל יריב בכוח.

ואכן, עם מות לנין (ינואר 1924) היה סטלין ליורשו. שנה לפני מותו חיבר לנין מסמך שבו קרא להדחת סטלין מתפקיד המזכ"ל, אך ללא הועיל. כבר אז היה מעמדו של סטלין חזק מזה של לנין.

במות לנין כרת סטלין ברית עם שניים מהאישים הבולטים בצמרת המפלגה, גריגורי זינובייב ולב קמנייב, ובמשך זמן קצר שלטו השלושה בארץ כמין טריאומווירט. עד מהרה יצר ברית אחרת, עם ניקולאי בוכרין ואלכסיי ריקוב, כנגד שותפיו הקודמים, אם כי לא עבר זמן רב בטרם החל לדחוק גם את רגלי שותפיו החדשים. גירוש טרוצקי מברה"מ ב-1929 ציין את היהפכותו של סטלין לשליט יחיד גם להלכה וגם למעשה. ב-1940 הורה סטלין להתנקש בחיי טרוצקי, שהיה בגלות במקסיקו.

אחרי מות לנין כונן סטלין את פולחן האישיות של מורו, לרבות חניטתו והצגת המומיה לראווה בכיכר האדומה במוסקבה. בה בעת טיפח את פולחן האישיות שלו עצמו, כ"כוהן הגדול" של "דת" לנין. כבר ב-1925 השתנה שם העיר צריצין לסטלינגרד. בהדרגה התפתח פולחן האישיות של סטלין לממדים שלא היתה כדוגמתם בעולם המודרני. נקשרו לו תארים כמו "שמש העמים", "מורנו וחברנו הגדול", "משען העם" ואף "אבינו" - תואר משמעותי במיוחד, משום שמעניקוֹ היה המטרופוליט של הכנסייה האורתודוקסית הרשמית ("הכנסייה האדומה").

עד מותו ב-1953 היה סטלין שליט יחיד בברה"מ, ובמשך שנות דור עוצבו החיים בגדולה שבמדינות תבל עפ"י הנחיותיו, מתוך שליטתו המוחלטת בכל מוסדות המפלגה והמדינה.

אך סטלין, גם בשנות הרעב, ציווה לייצא חלק גדול מיבול הדגנים הסובייטי למערב, תמורת מטבע קשה שהיה דרוש למימון התיעוש. חלק חשוב מכישלון החקלאות הסובייטית ניתן לייחס להשפעתו של טרופים ליסנקו, האיש שניסה (בתמיכתו המלאה של סטלין) לכפוף את חוקי הגנטיקה לדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית, ושלט ללא מצרים באגרונומיה הסובייטית באותן שנים.

תוכנית התיעוש והחשמול של סטלין היתה פחות הרסנית, ותוצאותיה היו מרשימות למדי, למרות כמה כישלונות בולטים. מכל מקום, עלה בידו להפוך ארץ נחשלת למדינה מתועשת בתוך זמן קצר להפליא. המחיר שולם בקורבנות אדם רבים, בסרבול ביורוקרטי נורא מחמת ריכוז כל הסמכויות בצמרת (תכנון מרכזי) ובחוסר יעילות קיצוני בהקצאת המשאבים.

מאז עלותו לשלטון, ובמיוחד מאז אמצע שנות ה-30, חיסל סטלין את כל יריביו בזה אחר זה. כאמור, ב-1929 הגלה את טרוצקי מברה"מ, וב-1940 שלח רוצח שכיר להורגו במקסיקו. "הטיהורים הגדולים" שלו החלו ב-1934, לאחר שנרצח סרגיי קירוב, מבכירי השלטון; כיוון שהיה יריב אפשרי לסטלין, יש סברה שסטלין עמד מאחורי הרצח, וחרושצ'וב אף רמז על כך כמעט בפה מלא ב-1956. מכל מקום, זה היה האות לפתיחתם של משפטי ראווה נגד בכירים רבים.

בין היתר, זינובייב וקמנייב הוצאו להורג לאחר משפט הראווה שנערך להם ב-1936, שבו הואשמו בהאשמות שווא. גורל דומה זומן ב-1937 למפקדיו הבכירים של הצבא האדום, ובראשם מרשל טוחצ'בסקי, וב-1938 לבוכרין, לריקוב וליגודה.

ב"טיהורים" אלה הסתייע סטלין במשטרה החשאית (גה-פה-או, לאחר זמן נקוו"ד), שהיתה נאמנה לו ללא סייג והטילה משטר של טרור על כל האוכלוסייה.

בין קורבנות הטרור והגולים לסיביר היו לא רק מתחרים בכוח לסטלין, אלא גם מיליוני אזרחים פשוטים שדבק בהם צל צלו של חשד בהתנגדות למשטר, וכן אישים שהיו נאמנים לסטלין לחלוטין - ביניהם קומוניסטים שבאו ממדינות שונות בעולם, ואף מא"י (ר' גדוד העבודה), כדי להשתתף ב"בניית הסוציאליזם". מספר קורבנות הטיהורים נאמד בעשרות מיליונים.

את המשטר הסובייטי בתקופה שעד למלה"ע השנייה אפשר לתאר רק כשלטון טרור חסר תקדים. אווירה של פחד, חשדנות ורדיפה שררה בארץ כולה. הלשנות, האשמות שווא וחיסולים או הגליות כלאחר יד ל"ארכיפלג גולג" היו דבר של יום ביומו. סבלם של העמים הלא-רוסים (והיהודים בכלל זה) היה קשה, שכן סטלין - הגרוזיני - הנהיג משטר של "רוסיפיקציה" ברפובליקות הלא-רוסיות, שכלל יישוב רוסים בשטחן וביעור כל זכר לתרבות לאומית. כיוון שהיה אנטישמי קיצוני, רדף קשות את יהודי ברה"מ ופעל לחיסולה הכמעט גמור של התרבות היהודית בברה"מ.

חיי התרבות והרוח בברה"מ עוצבו במתכונת אחידה של "ריאליזם סוציאליסטי", ואחד מסממניהם הבולטים היה קשירת כתרים והרעפת תשבחות על סטלין, "שמש העמים". אמנים רבים כפפו את רוחם היוצרת לדרישות המשטר, ואחרים הוגלו, הוצאו להורג או נאלצו לחדול מעיסוקיהם האמנותיים.

התפתחות המדע בברה"מ סבלה אף היא מהצבת אנשים בינויים בעמדות מפתח עקב נאמנותם למפלגה ולא בזכות הישגיהם, ובגלל האידיאולוגיה שהציבה את המרקסיזם-לניניזם כ"מדע-על" שכל השאר משועבדים לו.

באוגוסט 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כרת סטלין ברית של אי-התקפה עם היטלר, אויבו בנפש לפנים, לאחר שדחה המערב את ניסיונו לכונן ברית נגד היטלר. שאיפתו היתה להבטיח את ארצו מפני התקפה גרמנית; לכן קיבל על עצמו לספק חומרי גלם לגרמניה במסגרתו של הסכם זה, שגם כלל את חלוקת פולין בין שתי המעצמות, ואת הסכמת גרמניה לכיבוש הארצות הבלטיות וחלק מפינלנד בידי ברה"מ. אלא שברית זו היתה רוויה בחשדנות הדדית, וסטלין מינה עצמו במאי 1941 לתפקיד רה"מ, כדי לנצח על היערכותה של ארצו למלחמה.

למרות זאת, כאשר פנו הגרמנים לתקוף את ברה"מ ביוני 1941, באה ההתקפה על סטלין בהפתעה, משום שהתעלם בעקשנות ממידע שמסרו לו מדינות המערב ואף סוכניו שלו (וביניהם ריכרד זורגה הידוע) על תוכניות ההתקפה של גרמניה. כעבור זמן קצר מתחילת הפלישה מינה סטלין את עצמו לתפקיד המפקד העליון של כוחות הצבא (שהיו מעורערים קשות בעקבות טיהוריו, שכן רוב הקצינים הבכירים המנוסים, הוותיקים והמקצועיים חוסלו שנים אחדות לפני כן). במהלך המלחמה הצליח סטלין ללכד מאחוריו את המוני החיילים והאזרחים להדיפת הפולש, הוכיח כושר מנהיגות (הוא לא עזב את מוסקבה גם כשהגיעו הגרמנים לפרבריה בחורף 1941), ואף זכה להוקרה מצד בעלי בריתו המערביים, ובייחוד רוזוולט, שעמו נפגש כמה פעמים במהלך המלחמה.

בשנים קשות אלה ריכך סטלין את משטר הדיכוי שלו, במטרה לגייס את רצונם של עמי ברה"מ סביב המטרה המשותפת, הבסת האויב.

כינויה הרשמי של המלחמה בברה"מ היה "המלחמה הפטריוטית הגדולה" - לא "המלחמה הסוציאליסטית הגדולה" וכיו"ב, שכן המטרה היתה הדיפת הפלישה בכל מחיר, גם אם המחיר כלל סובלנות לשעה כלפי תרבויות לאומיות לא-רוסיות (והתרבות היהודית בכלל זה).

בתום המלחמה (1945) פעל סטלין באמצעות הצבא האדום לכינון משטרים קומוניסטיים בכל ארצות מזרח אירופה, ונקט אמצעי טרור, לרבות משפטי ראווה, נגד אישים שנראו לו עוינים גם במדינות אלה. יוגוסלביה היתה המדינה הקומוניסטית היחידה באירופה שלא קיבלה את עולו של סטלין. את היחסים בינו לבין טיטו, שליט יוגוסלביה דאז, אפשר לתאר רק כשנאה הדדית לוהטת.

לאחר ששיתף פעולה עם בעלות הברית המערביות בימי המלחמה, חזר סטלין לראותן כאויבות ברה"מ מיד אחרי המלחמה, והטיל את "מסך הברזל" שחצץ בין ארצות שלטונו לבין המערב. הוא התעלם מהסכמיו עם מנהיגי המערב, שקראו לכינון משטרים דמוקרטיים בכל המדינות ששוחררו מכיבוש נאצי ובארצות הציר עצמן, ורדף עד חורמה, באמצעות עושי דברו בעת הזו, אנדריי ז'דנוב ולברנטי בריה, את האינטלקטואלים בארצו ובארצות שלטונו, וכל אדם אחר שנחשד בנטיות פרו-מערביות.

אף היהודים היו מקורבנות הטרור הסטליניסטי, ולא רק כבודדים (בעיקר לאחר מלה"ע ה-2). למן שנות ה-30 הוצאו להורג רוב הסופרים היהודים שכתבו בעברית או ביידיש, במסגרת מסע לדיכוי התרבות היהודית, שהיה חלק ממסע גורף יותר לדיכוי כל תרבות לאומית שאינה רוסית בתחומי ברה"מ. עם זאת, יש די והותר ראיות לכך שסטלין החזיק בהשקפות אנטישמיות. סמוך למותו האשים סטלין את רופאי הקרמלין, רובם יהודים, בקשירת קשר לרצוח את ראשי השלטון ואף אותו עצמו. גל טיהורים חדש, שבלטה בו נימה אנטישמית מובהקת, נפסק באיבו עם מותו הפתאומי של סטלין ב-5 במרס 1953.

סטלין הועיד את גאורגי מלנקוב להיות יורשו, אולם ניקיטה חרושצ'וב, מזכיר הוועדה המרכזת, כונן "טריאומווירט" בהשתתפות מלנקוב וניקולאי בולגנין. השלושה הביאו להוצאתו של בריה להורג, וניהלו את המדינה במשותף עד שגברה ידו של חרושצ'וב כעבור שנים אחדות. מסופר, אף שאין לכך תימוכין מתועדים, כי השלושה ועוד אחרים כרתו ביניהם את "ברית יורשי סטלין", שלפיה לא יוציאו להורג איש את חברו. ואכן, הגם שאישים רבים הודחו מן השלטון בשנים הבאות, אף לא אחד הועמד למשפט ראווה בנוסח הטיהורים של סטלין.

פולחן האישיות של סטלין הגיע לשיא חדש עם מותו, ונמשך עד לישיבה הסודית של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, ב-1956, שבה גולל יורשו חרושצ'וב את פשעיו וקרע את המסווה מעל "שמש העמים"; אז החל תהליך של דה-סטליניזציה, שידע מעלות ומורדות. עם התמוטטות המשטר הסובייטי ב-1991 נחשפו מלוא זוועותיה של תקופת סטלין, אך בה בעת התעוררו בקרב חוגים שמרניים מסוימים געגועים לתקופה שבה נוהלה הארץ ביד חזקה ושרר בה סדר.