שבעת המינים

שבעת המינים נחשבו לטובים ולמשובחים שביבול הארץ ומתחלקים לשתי קבוצות: חיטה ושעורה, שהם גידולי תבואה חד שנתיים, וחמישה מינים נוספים, שהם פרי עץ. המינים מופיעים במקורות על פי סדר הבשלתם בטבע למעט החיטה המקדימה מפאת חשיבותה את השעורה המבשילה מעט מוקדם יותר.

הם נחשבים לגידולי בעל, כלומר גידולים שאינם נזקקים להשקייה מלאכותית ומסתפקים במי גשמים. ייתכן וזו הסיבה לכך שהמקרא בחר דווקא בהם כמיטב תוצרת הארץ.

ההלכה קובעת כי אכילת פרי משבעת המינים קודמת לאכילת כל פרי אחר, ולאחר אכילתו יש לברך ברכה מיוחדת. במשנה נקבע כי : "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר" (משנה בכורים פרק א' משנה ג').

בתקופת כינונו של בית המקדש, נהוג היה להביא בחג השבועות את שבעת המינים כביכורים לבית המקדש - זאת לאות תודה לאלוהים. בשל חשיבותם הופיעו המינים כעיטורים בבית המקדש, בבתי כנסת, בבתים ובמטבעות.

עם חורבן הבית וגלות העם היהודי, נעלם המנהג ממסורת החגים אך שבעת המינים שמרו על חשיבותם בספרות חז"ל. במאה העשרים, לאחר שחידשה הציונות את ההתיישבות היהודית החקלאית בארץ ישראל, התחדש גם מנהג הביכורים, הפעם ללא ההקשר הדתי של הבאת ביכורים למקדש אלא בקונטקסט ציוני-חלוצי של עם השב לעבוד את אדמתו.
 

חיטה ושעורה - דגנים אלו היוו מרכיב חשוב בתזונת האדם בעת העתיקה. עיטורי שיבולים היו נפוצים בתקופת בית שני וסימלו שפע ותחייה לאומית.

גפן - גידול גפנים היה נפוץ מאוד בארץ ישראל, החל מהאלף ה-3 לפנה"ס לערך. הגפן שסימלה פוריות, שמחה וחיי נצח, עיטרה חפצי אמנות רבים והופיעה גם בבית המקדש שבנה הורדוס, בבתי כנסת ובארונות קבורה. לגפן היה תפקיד חשוב בדת ובפולחן, אך היא גם מופיעה לעתים בהקשר של קלקול מוסרי (מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים [ישעיהו ה' 4]).

תאנה - התאנה נמנית עם עצי הפרי החשובים במזרח התיכון כבר מתקופות קדומות, ומשמשת במקורות לתיאורי חיי שלווה (וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ - וְאֵין מַחֲרִיד [מיכה ד' 4]). היא נקשרה עם תנובת הארץ ונחשבה למאכל תאווה וגם לאמצעי מרפא.

רימון - הרימון נכלל בין הפירות שהביאו המרגלים כהוכחה לפוריות הארץ (במדבר, י"ג, 23). הוא מופיע כעיטור בבתי כנסת רבים ומילא תפקיד נכבד באגדה, בפולקלור ובשירה – בעיקר כסמל לפריון החי והצומח. על פי המסורת מספר גרגרי הרימון הוא 613, כתרי"ג מצוות, ולכן היה הרימון לסמל לצדיקות.

זית - עץ הזית שימש בימי קדם גורם חשוב בחקלאות ובכלכלה של תושבי ארץ ישראל. השתמשו בו לייצר שמן, בושם, תמרוקים, סבון וגם למטרות פולחן. הוא היה בין מוצרי הייצוא הנפוצים של ארץ ישראל וסימל פוריות, יופי ושלום.

תמר - התמר המצוי המוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובתלמוד (הוא מופיע גם תחת השם "תומר"). מפרות העץ נהגו להפיק סילאן (דבש), וענפיו שמשו לעשיית סלים, חבלים וסכך.