 |  | אימוני לחימה של נשים פרטיזניות ביוגוסלביה, 1944 צילום: גטי אימג' בנק ישראל
| | |  |  | צנחנים יהודים לצד פרטיזנים יוגוסלביים צילום: לע"מ
| | |
| אתרים נוספים |  | |
| ערכים קשורים |  | |
| תחומים קשורים |  | |

| | פרטיזנים
Partisans
פרטיזנים, (מצרפתית - "אוהדים") כינוי לקבוצות לוחמים שהתארגנו בארצות שכבשה גרמניה הנאצית
במלחמת העולם השנייה
ונלחמו נגד כוחות גרמניה הסדירים ובנות בריתה בשיטות גרילה.
יחידות הפרטיזנים, שהיו מורכבות מתושבי המדינות הכבושות, ניצלו את היכרותם עם השטח, כדי לאזן את נחיתותם המספרית והטכנולוגית מול כוחות האוייב. פרטיזנים רבים נהגו להסתתר ביערות, בביצות ובהרים ולהגיח משם אך ורק לצורך ביצוע משימותיהן.
המצליחים ביותר מהפרטיזנים היו הכוחות של טיטו
ביוגוסלביה, והפרטיזנים ביוון, בפולין ומאחורי הקווים הגרמניים ברוסיה. יהודים רבים במזרח אירופה ובמרכזה לחמו בשורות הפרטיזנים, לעיתים במסגרת קבוצות שהיו מורכבות מיהודים בלבד.
בחודשים הראשונים לאחר פלישת מדינות הציר היתה הפעילות הפרטיזנית בלתי מאורגנת ונקודתית. עם התמשכות המלחמה והכיבוש, ובעיקר לקראת סוף 1942, התארגנו מרבית היחידות המפוזרות במדינות הכבושות, תחת הנהגות מדינתיות מרכזיות, שאיפשרו שיתוף פעולה ותיאום טובים יותר בלוגיסטיקה ובלחימה ואת הפיכתם לגורם משמעותי במאזן הכוחות.
שיטות הפעולה, צורת ההתארגנות וההישגים של הפרטיזנים השתנו ממקום למקום וממדינה למדינה. ארגון הפרטיזנים המשמעותי ביותר פעל ביוגוסלביה.
הארגון הורכב בעיקר מהכוחות הקומוניסטים
תחת הנהגתו של טיטו
וסגנו ממוצא יהודי, משה פיאדה, וכלל קרוב ל-5000 יהודים ששירתו בתפקידי לחימה וסיוע.
הפרטיזנים היוגוסלבים החלו לפעול במחצית שנת 1941 לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי כוחות גרמניים ואיטלקים. הם עסקו בפעולות חבלה נגד הצבאות הכובשים ונגד נתיבי האספקה שלהם ואף הצליחו לשחרר חלק מהשטחים שנכבשו, בעיקר באזור בוסניה. במקביל לחמו כנגד הצ'טניקים (Chetniks) - הכוחות הנאמנים למלך יוגוסלביה הגולה.
| ציטוט |
|
| קריאת הקרב של הפרטיזנים ביוגוסלביה |
|
"מוות לפשיזם - חירות לעם". |
|
|
|
|
בשנת 1942 הפכו הפרטיזנים לגוף מאורגן שהתאגד תחת השם "צבא השחרור העממי" ("People Liberation Army") ובשיא כוחם, בשלהי שנת 1943 עמד מספרם על קרוב ל-300,000 איש. הם נחלו הצלחות לא מעטות כנגד צבאות הכיבוש והצליחו לרתק כוחות אוייב גדולים, באופן שהקל על לחימתן של בעלות הברית. בחודש אוקטובר 1944 סייעו הפרטיזנים לצבא האדום הרוסי בשחרור בלגרד.
התשתית האנושית והארגונית של צבא השחרור העממי שימשה לאחר המלחמה להקמת הצבא הרשמי של יוגוסלביה.
בפולין
פעלו גדודים של פרטיזנים תחת שתי מסגרות עיקריות "צבא הארץ" שהיה נתון למרותה של ממשלת פולין הגולה ו-"הצבא העממי" שהוקם בתחילת 1944. בנוסף הוקמו יחידות ארעיות לצורך פעולות מסויימות מוגבלות בזמן, שלאחריהן שבו אנשיהן לחייהם האזרחיים בכפרים. פעולות ארגוני ההתנגדות בפולין הגיעו לשיא באוגוסט 1944 עם פרוץ המרד בורשה.
באוקטובר 1944 לאחר שבועות ספורים של לחימה מול כוחות עודפים ומצויידים היטב, חוסל המרד ואבידות הפולנים הסתכמו בקרוב ל-200,000 איש.
בצרפת
הוקם ארגון הלוחמים הפרטיזני הראשון באמצע שנת 1941, תחת השם "הקלעים החופשיים והפרטיזנים של צרפת". שיתוף פעולה בין ארגוני הפרטיזנים השונים - הקומוניסטים ונאמני דה גול,
החל בשלהי שנת 1942. ב-1943 התאחדו הגדודים הפרטיזנים תחת השם "הצבא הפנימי של צרפת". באוגוסט 1944 השתתפו עשרות אלפי לוחמים פרטיזנים, יחד עם צבאותיהן של בעלות הברית, בקרבות לשחרור פריס מידי הכובש הגרמני. לאחר שחרור פריס הוקמה בה ממשלה זמנית בראשות דה-גול ובה נציגים לארגוני ההתנגדות.
עם כיבוש יוון ב-1941
בידי צבא גרמניה, החלו היוונים לנהל מלחמה קשה כנגד הגרמנים באמצעות אירגוני המחתרת. ארגוני המחתרת העיקריים היו: החזית לשחרור לאומי (EAM-ELAS) - צבא השחרור העממי לאומי, ארגון התנגדות שהוקם בספטמבר 1941 על ידי הקומוניסטים, והזרוע הצבאית שלו שהתארגנה בשלהי 1942 והצבא הלאומי דמוקרטי היווני (EDES) - תנועת ההתנגדות של חוגי הימין והמלוכנים. ב-1944 הצליחו הבריטים והיוונים בכוחות משותפים לשחרר את יוון מן הכיבוש הגרמני.
צ'כוסלובקיה
נחלקה לשני אזורים נפרדים בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 קמה בסלובקיה
מדינה נפרדת בחסות הגרמנים בעוד צ'כיה
סופחה על ידי גרמניה.
בשנות המלחמה פעלה בצ'כיה מחתרת גדולה נגד הכיבוש הנאצי. ב-1942 הרגו אנשי המחתרת בעיירה לידיצה את המפקד הנאצי ריינהרד היידריך. בתגובה רצחו הנאצים רבים מתושבי העיירה, גירשו את שאר תושביה והחריבו אותה עד היסוד.
גם בסלובקיה פעלה מחתרת פרטיזנית אנטי-נאצית, ובאוגוסט 1944 פתחו כ-15 אלף פרטיזנים הסלובקיים יחד עם כוחות נוספים במרד אלים. המרד דוכא על ידי הגרמנים בתוך מספר חודשים.
| מסמך |
|
| בקשת סיוע של המושל הגרמני ברוסיה במלחמה בפרטיזנים (1942) |
|
"הייתי מודה לך אדוני הקומיסר, לאפשר עצירת הטרנספורטים היהודים עד שנתגבר סופית על בעיית הפרטיזנים. אני זקוק למאמץ של 100 אחוזים של כוחות הביטחון נגד הפרטיזנים ונגד תנועת ההתנגדות הפולנית, ששניהם תובעים את הניצול המרבי של כוחות הביטחון הלא גדולים". |
| אל המסמך המלא - לחצו כאן |
|
|
|
בברית המועצות
הוקמו, החל ממחצית 1941 יחידות פרטיזנים, שאומנו ללחימה וחבלה. לקראת מחצית שנת 1942 פעלו תחת פיקודים מרכזיים. לעיתים קרובות התקיים שיתוף פעולה צבאי ולוגיסטי בין יחידות הפרטיזנים לבין חיילי הצבא הרוסי.
קבוצות של פרטיזנים פעלו במדינות נוספות דוגמת בלגיה, בולגריה ונורבגיה.
הפרטיזנים היהודים
יהודים רבים במזרח אירופה ובמרכזה לחמו בשורות הפרטיזנים, מספרם הכולל נאמד בכמה עשרות אלפים. חלק מהיהודים השתלב במסגרת קבוצות שהיו מורכבות מיהודים בלבד. לצד המאבק בצבא בגרמני ובעלי בריתו, פעלו היחידות היהודיות גם לשחרר יהודים הכלואים במחנות ולצרף יהודים נוספים לשורותיהם. יחידות פרטיזנים יהודיות פעלו בעיקר בפולין ובברית המועצות.
יהודים אחרים השתלבו כקבוצות במסגרת גדודים מעורבים או כבודדים בגדודים לא יהודיים. במסגרת זו נתקלו לא אחת ביחס עויין מצד פרטיזנים לא יהודים ובמקרים מסויימים נרצחו לוחמים יהודים על ידי עמיתיהם. השילוב של יהודים בגדודים לא יהודיים, נחל הצלחה בעיקר בצרפת, איטליה ויוגוסלביה.
יחידות פרטיזניות יהודיות מסויימות חיו ב"מחנות משפחה" - בהם שכנו בנוסף ללוחמים גם ילדים ונשים, מתכונת שהייתה נדירה ביחידות פרטיזניות אחרות. במהלך המלחמה קמו מתנגדים לא מעטים לפעילות הפרטיזנית היהודית, בעיקר מקרב אלה אשר סברו כי יש לבכר את המאבק הממוקד מתוך הגיטאות להצלת היהודים, על פני המאבק הכוללני יותר מתוך היערות.
חלק מהפרטיזנים היהודים ששרדו את המלחמה עלו עם סיומה לארץ ישראל, שם יסדו את ארגון "פרטיזנים חיילים חלוצים". הארגון לקח חלק חשוב במבצעי ההעפלה
ובמלחמת העצמאות.
יש לכם הערה לערך ?
|