תעלת סואץ

אורכה של תעלת סואץ 163 ק"מ. נכון למועד כתיבת הדברים (נובמבר 2007), רוחבה המינימלי בקרקעיתה כ-60 מ', ורוחבה במפלס המים 345 מ'. הקצה הצפוני שלה הוא בפורט סעיד. תוואי התעלה עובר משם דרך קנטרה, אגם תמסח, האגם המר הגדול והאגם המר הקטן, עד הקצה הדרומי של התעלה בסמוך לעיר סואץ, שבראש מפרץ סואץ. 

למפת תעלת סואץ - לחצו על המפה

כבר ב-1900 לפנה"ס לערך נחפרו במצרים העתיקה מספר תעלות רדודות (שהורחבו לאחר מכן על ידי הרומאים), אשר חיברו בין הנהר נילוס לים האדום. התעלות שימשו בעיקר להשקייה, אך מכיוון שהנילוס נשפך לים התיכון, הן שימשו גם לשיט בין נמלי הים האדום ליישובי הדלתה, ובמידה פחותה יותר - למעבר בין שני הימים. התעלות נסתמו במאה ה-8 לספירה, אחרי הכיבוש הערבי: שליטי מצרים מבית עבאס חששו כי התעלה תעשה את מצרים פגיעה יותר מבחינה צבאית.

יוזמת נפוליאון מ-1799 - לתכנן ולכרות תעלה בתוואי הנוכחי של תעלת סואץ, כדי לקצר בכ-7,000 ק"מ את הנתיב הימי הקצר ביותר ממערב אירופה להודו, שעבר אז סביב כף התקווה הטובה - לא יצאה אל הפועל. המהנדס הראשי של חיל המשלוח שלו במצרים חישב ומצא - בטעות - כי גובה פני המים בים האדום גבוה ב-10 מטרים ממפלס הים התיכון, ולכן קבע שיהיה צורך לבנות תאי שיט לאורך הנתיב (בפועל, תעלת סואץ שונה מרוב שאר התעלות הגדולות בעולם, בכך שאין בה תאי שיט כלל).

ב-1854 קיבל המהנדס הצרפתי פרדינן דה לספס זיכיון לכריית התעלה מהח'דיב ("משנה למלך", תוארו העות'מאני של השליט המצרי) סעיד פחה. ב-1856 נחקק חוק שבמסגרתו נמסר הזיכיון לחברה שהקים דה לספס, Compagnie Universelle du Canal Maritime de Suez - חברת תעלת סואץ - למשך 99 שנה מתום הבנייה. העבודה החלה ב-1859 ונמשכה 10 שנים (במקום 6 כמתוכנן), מחמת תנאי העבודה הקשים. ההשקעה כספית היתה עצומה, המאמץ האנושי היה כביר, ורבים מהעובדים מצאו את מותם, בייחוד במגיפת הכולרה שהשתוללה במחנות הפועלים ב-1865. העבודה כללה גם את חפירתה של תעלה מדלתת הנילוס לאיסמאעיליה, שם התפצלה לשתי שלוחות, צפונית (עד פורט סעיד) ודרומית (עד סואץ). זוהי תעלת המים המתוקים המקבילה לתעלת סואץ, ששימשה בתחילה לאספקת מי שתייה לחופרי התעלה, ולאחר מכן לצרכים חקלאיים ואחרים.

חפירת התעלה נעשתה בתחילה בעבודת כפיים אטית, קשה וממושכת. בהמשך הובא ציוד מכני מאירופה והחיש את הקצב. תעלת סואץ הושלמה באוגוסט 1869, ונחנכה רשמית ב-17 בנובמבר באותה שנה בטקס מפואר, שבו השתתפו נכבדים מכל רחבי העולם. המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי התבקש לחבר המנון מיוחד לרגל האירוע, אך דחה את הבקשה (עם זאת, ורדי נעתר לבקשת הח'דיב לחבר אופרה לרגל פתיחתו של בית האופרה בקהיר ב-1869; הוא לא השלים את הכתיבה בעוד מועד, אך ב-1871 הועלתה הצגת הבכורה של "אאידה" בבית האופרה של קהיר. מכאן הסברה הנפוצה, אך המוטעית, כאילו "אאידה" נכתבה לכבוד פתיחתה של תעלת סואץ).

תעלת סואץ (צילום: נאס"א)

חברת תעלת סואץ נועדה להיות חברת מניות רב-לאומית, ומניותיה הוצעו למכירה ברחבי העולם. אך רוב מדינות אירופה התייחסו בשלילה לרעיון תעלת סואץ, ובריטניה, במיוחד, ראתה אותה כניסיון לקעקע את אחיזתה בהודו ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק ואפריקה המזרחית. לפיכך, רק הציבור הצרפתי נענה להצעתו של דה לספס, ורכש במשותף 52% ממניות החברה. עוד 4% נמכרו לאזרחי ארצות אחרות, והיתרה (44%) נותרה בידי הח'דיב. מרכז החברה נמצא בפריס. החברה עדיין קיימת, אגב, אף שאין לה עוד מניות בתעלת סואץ, כמוסבר להלן; היא עוסקת בדברים אחרים.

ב-1875 נקלע הח'דיב איסמאעיל פחה, שליט מצרים, למשבר כספי, והציע את אחזקותיו בחברת התעלה למכירה. הממשלה הבריטית, ביוזמתו של ראש הממשלה דאז בנג'מין ד'ישראלי, קנתה אותן ב-4 מיליון ליס"ט. כך איבדה מצרים את חלקה בחברת התעלה, ונותרה בלא ייצוג במועצת המנהלים שלה עד 1949. ב-1888 חתמו כל המעצמות הימיות הגדולות דאז, מלבד בריטניה, על אמנה בינלאומית - אמנת קונסטנטינופוליס - שקבעה כי התעלה תהיה פתוחה בפני ספינותיהן של כל האומות, בעיתות שלום ומלחמה כאחת. כן אסרה האמנה על בניית ביצורים צבאיים לאורך התעלה. בריטניה הצטרפה לאמנה רק ב-1904.

עוד לפני כן, בספטמבר 1882, כבשה בריטניה את מצרים (אם כי זו נשארה להלכה חלק מהאימפריה העות'מאנית עד 1914), ושלטה למעשה בתעלה. בתחילת 1915 הגיע כוח טורקי-גרמני לקרבת תעלת סואץ, אך נהדף על ידי הצבא הבריטי. ניסיון נוסף, באמצע 1916, נהדף גם הוא. ב-1936, על רקע תביעות הולכות וגוברות לעצמאות, הושגה פשרה: בריטניה הכירה בריבונותה המלאה של מצרים ופינתה את כוחותיה ממנה - מלבד אזור התעלה, שבו היו כוחות בריטיים אמורים להישאר עד 1956. בפועל הסכימה בריטניה לפנות את כוחותיה מאזור התעלה כבר ב-1953, בעקבות הסכם חדש עם שליטיה החדשים של מצרים, מוחמד נגיב וגמאל עבד אנ-נאצר. ניסיון ישראלי לשבש את המהלכים לקראת חתימתו של הסכם זה, באמצעות פיגועים שביצעה רשת ריגול ישראלית שפעלה במצרים נגד מוסדות בריטיים ואמריקניים באותה ארץ, לא עלה יפה. היה זה "העסק הביש" הידוע לשמצה.

למפת נתיבי השיט לפני חפירת התעלה ואחריה - לחצו על המפה

מ-1948 ועד 1967 נאסר על ספינות ישראליות, או ספינות הנושאות סחורות לישראל וממנה, לעבור בתעלה - בניגוד לאמנת קונסטנטינופוליס ולהסכם שביתת הנשק שנחתם ברודוס ב-1949. ישראל ניסתה להעמיד את האיסור המצרי למבחן כמה פעמים, וזכורה במיוחד פרשת הספינה הישראלית בת גלים, שניסתה לעבור בתעלה בספטמבר 1954, אך נעצרה בסואץ וצוותה הושם במאסר למשך חודשים ארוכים.

ב-1956 הסתלקה ארצות הברית מהבטחתה לממן את בנייתו של סכר אסואן, ובתגובה הלאים נאצר, שנעשה בינתיים נשיא מצרים, את חברת התעלה. בריטניה וצרפת, שהחזיקו כמעט בכל מניותיה של החברה, כמתואר לעיל, עשו יד אחת עם ישראל ויצאו למלחמת סיני, במטרה מפורשת להשתלט צבאית על אזור התעלה ולהביא להפלתו של נאצר. תעלת סואץ נסגרה לשיט, לראשונה אך לא לאחרונה בתולדותיה, במהלך פעולות האיבה. מבצע "מוסקיטר" הבריטי-צרפתי לא עלה יפה, ובלחץ ברה"מ וארה"ב פינו שלוש המדינות את כוחותיהן מסיני ומאזור התעלה, שנשארה בשלטון מצרים ובבעלותה המלאה.

בפרוץ מלחמת ששת הימים נחסמה התעלה לתנועת ספינות. המצרים אף הטביעו כמה ספינות באפיק התעלה, כדי למנוע בעד ישראל מלהשתמש בה. 15 ספינות מערביות אולצו על ידי המצרים להטיל עוגן (14 מהן באגם המר הגדול), ונשארו במקומן במשך 8 שנים.

כוחות ישראל שכבשו את חצי האי סיני הגיעו עד קו המים של התעלה, וכעבור כמה חודשים החלה מלחמת ההתשה. תעלת סואץ הפכה לחזית, שלאורכה בנתה ישראל את קו בר-לב. מלחמת ההתשה הסתיימה באוגוסט 1970, ומיד אחר כך החלה מצרים לשכלל את מערך ההגנה שלה לאורך התעלה, בעוד ישראל הולכת ומזניחה את שלה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים צלחו כוחות מצריים את התעלה והשתלטו על צדה המזרחי של התעלה, אך בהמשך צלחו אותה כוחות ישראליים בכיוון ההפוך, וחדרו עמוק למצרים גופא.

חייל צה"ל במעוז על גדות תעלת סואץ, 1970 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

במסגרת ההסכמים שנחתמו בין ישראל ומצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים נכלל הסדר הביניים מספטמבר 1975, שהושג בתיווכו של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר. לפי הסדר זה פינתה ישראל את חלקו המערבי של חצי האי סיני, הגובל בתעלת סואץ, ומצרים פתחה מחדש את התעלה לשיט בתוך זמן קצר. לפי ההסדר, הותר מעבר ספינות ישראליות בה. בהמשך החלו המצרים בתהליכי שיפוץ והרחבה של התעלה. בהסכם השלום בין ישראל ומצרים נכלל סעיף בדבר שימוש בלתי מוגבל בתעלה לישראל. הספינה הישראלית אשדוד היתה הראשונה שעברה בתעלת סואץ, ב-30.4.1979.

חשיבותה האסטרטגית והמסחרית של התעלה עלתה עם השנים. לאורכה נסללו מסילות ברזל ודרכים, נבנו גשרים וערים והורחבה תעלת המים המתוקים, המספקת מים מהנילוס לצריכה ביתית, לתעשייה ולחקלאות. פתיחתה של התעלה (ולאחר מכן העמקתה) שינתה את המערכת האקולוגית של הים התיכון, ובין השאר גרמה להגירת בעלי חיים ימיים מהים התיכון אליו, ביניהם מדוזות.

הכנסות מאגרת המעבר בתעלת סואץ והפעילות הכלכלית הנלווית לתפעולה מהוות חלק משמעותי בכלכלת מצרים: כ-7% מסך כל המטען הימי העולמי עוברים דרכה, ובכלל זה כ-25% ממוצרי הנפט העולמי. בשנת 2004 עברו בתעלה כ-17,000 ספינות, בשני הכיוונים, והאגרות ששולמו הזרימו לקופת חברת התעלה מעל 3 מיליארד דולר. כיום מסוגלות לעבור בתעלה מכליות נפט בנפח של כ-200,000 טונות. עם זאת, אחדות ממכליות הענק המובילות נפט בעולם מגיעות לתפוסה של עד 500,000 טונות (מכליות אלה פותחו, בין השאר, בשל הצורך להוזיל את עלויות ההובלה של נפט גולמי בנתיב המקיף את כף התקווה הטובה, בעת שתעלת סואץ היתה סגורה). מכליות אלה, שהשוקע שלהן מגיע עד 25 מטרים, אינן יכולות לעבור בתעלה, שהשוקע המרבי האפשרי בה הוא רק כ-20 מטרים. זמן השיט בתעלה הוא פחות מ-14 שעות.

ב-2001 הכריזה חברת התעלה על תוכנית שאפתנית להרחיב את התעלה מ-345 מטרים ל-400, ולהעמיק אותה עד 25 מטרים. עלות התוכנית נאמדה בעת הגשתה ב-450 מיליון דולר. למימונה הועלתה אגרת המעבר ב-3%. מועד השלמת העבודה הצפוי הוא 2010.