הרפובליקה הדמוקרטית קונגו

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו - דיוקן

שם רשמי	Republique Democratique du Congo
שטח	2,345,410 קמ"ר (מקום 13 בעולם)
אוכלוסייה	62,660,551 (מקום 20 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין	3.07%
תושבים	לפחות 200 קבוצות אתניות נפרדות. הבולטת ביניהם היא קבוצת שבטי הבנטו (מונגו, לובה, קונגו); יחד עם שבט מנגבטו-אזאנדה - 45%
שפה רשמית	צרפתית
דתות	קתולים 50%, פרוטסטנטים 20%, קימבנגווים 10%, מוסלמים 10%
בירה	קינשסה
ממשל	מעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה
ראש מדינה נוכחי	הנשיא ג'וזף קבילה
עצמאית מאז	30 ביוני 1960 (מבלגיה)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	אין נתונים
תמ"ג לנפש	700 דולר (מקום 228 בעולם)
שיעור אבטלה	אין נתונים
ענפי כלכלה מרכזיים	קפה, שמן דקלים, גומי, תה, כינין, קסאווה (טפיוקה), בננה, תירס, פירות; כרייה (יהלומים, נחושת, אבץ), עיבוד מינרלים, מוצרי צריכה (טקסטיל, הנעלה, סיגריות, מזון מעובד, משקאות ועוד), סוכר, מלט וחומרי בנייה, מספנות
מטבע	פרנק של קונגו
ידיעת קרוא וכתוב	65.5%
תוחלת חיים	נשים 52.94%; גברים - 50.01 (מקום 195 בעולם)

(הטבלה עודכנה באוקטובר 2006)

הרפובליקה הדמוקרטית קונגו היא המדינה השלישית בגודלה באפריקה. את מרבית שטחה תופס אגן הניקוז העצום של נהר קונגו ויובליו. במרכזה רמה רחבת ידיים מכוסה יער משווני צפוף. במזרח מתנשאות שרשרות הרים, בהן הרי וירונגה, שם יש שמונה הרי געש פעילים. בדרום משתרעות סוונות ובצפון - ערבות עשב.

מבט אווירי על נהר קונגו (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

60% משטחה של המדינה מיוערים, ומהווים כשישית משטחי היער בעולם כולו. בצפונה משתרעים יערות גשם צפופים, חלקם בלתי חדירים. ביערות הגשם חיים עדיין שבטי פיגמים. הצמחייה עשירה ומגוונת, וכוללת עצי גומי, בננות, דקלים וקפה הגדלים בר. גם עולם החי עשיר במיוחד, וכולל גורילות, שימפנזות, היפופוטמים, אריות, ג'ירפות, זברות, פילים, תוכים, פלמינגו, שקנאים ועוד מינים רבים של עופות, יונקים וזוחלים. האקלים משווני, חם ולח, מלבד האיזורים הגבוהים. פברואר הוא החודש החם ביותר בשנה. המשקעים מרובים בכל אזורי המדינה, בין 1,300 מ"מ ל-1,500 מ"מ בממוצע בשנה.

הרפובליקה הדמוקרטית קונגו היא אחת הארצות העשירות בעולם באוצרות טבע, אדמה פורייה במיוחד, מים ומקורות אנרגיה. למרות כל אלה, זוהי אחת המדינות העניות בעולם. המעבר לעצמאות פגע בכלכלה, בעיקר בשל יציאתם המהירה של בעלי מקצוע אירופיים מהמדינה. הידרדרות קשה יותר חלה בשנות ה-80 של המאה ה-20, תחת שלטונו הרודני והמושחת של מובוטו ססה סקו, והידרדרות נוספת בסוף שנות ה-90 עם פרוץ מלחמת האזרחים.

ילדים מחפשים זהב בצפון המדינה (צילום: mct)

כריית מחצבים היא ענף מרכזי בקונגו, המייצאת קובלט, קדמיום, נחושת, אורניום, זהב, כסף ויהלומים. מאז שנות ה-90 פחתה כריית המחצבים הללו, בעיקר בשל המצב הפוליטי ומלחמת האזרחים. כ-70% מכוח העבודה במדינה עוסק בחקלאות, אך גם בתחום זה היתה פגיעה קשה בשנות המלחמה. הגידולים המסחריים כוללים קפה, קקאו, קוקוס, כותנה וגומי. גידולים למחייה כוללים קנה סוכר, בוטנים, בננות, אורז ועוד.

מעריכים כי תושבי האיזור הראשונים היו שבטי פיגמים שישבו ביערות הגשם. לפני כ-2,000 שנה הגיעו למקום שבטי באנטו שהקימו ממלכה במאה ה-13 לערך. במאה ה-15 השתרעה ממלכת קונגו מצפון מערב אנגולה של היום ועד גבון. הנוסע הפורטוגלי, דיוגו קאם, היה האירופי הראשון באיזור, ואחריו הגיעו מיסיונרים וסוחרי עבדים מפורטוגל. במאה ה-16 פרח במקום סחר העבדים, כאשר מלך קונגו שיתף פעולה עם הפורטוגלים בחטיפת עבדים מהאיזורים הסמוכים לממלכה.

פולשים ערבים הגיעו לקונגו במאה ה-18, והמשיכו ואף חיזקו את סחר העבדים באיזור. עשרות אלפי בני אדם נחטפו מדי שנה והועברו לזנזיבר ולמזרח התיכון. במאה ה-19 חודש העניין האירופי בקונגו. המיסיונר והחוקר דייוויד ליווינגסטון הגיע למקום במסגרת חיפושיו אחר מקורות הנילוס, ואחריו הנרי מורטון סטנלי, שחקר את נהר הקונגו לכל אורכו. מלך בלגיה, ליאופולד הראשון, שכר את שירותיו של סטנלי כדי להקים נקודות שליטה בקונגו, ובין השאר הקים סטנלי את העיר ליאופולדוויל (ע"ש המלך), שהיתה ברבות השנים לקינשסה בירת המדינה. ב-1885 הכריז המלך ליאופולד על הקמת מדינת קונגו החופשית ועל עצמו כשליט המדינה.

שלטונו היה שלטון אימים. למרות הצהרה אירופית על איסור העבדות וסחר העבדים, הטיל המלך עבודות כפייה על בני המקום, תוך שהוא מעלה עוד ועוד את המסים שעליהם לשלם לו. מעריכים כי מיליוני בני אדם מתו ברעב, במחלות ונרצחו באותה תקופה. בתחילת המאה ה-20 החלה ביקורת בעולם על משטרו של ליאופולד ה-2, והפרת זכויות האדם האכזרית המתרחשת בקונגו. ב-1908 החליטה בלגיה לספח את קונגו ולהופכה למושבה בלגית, בשם "קונגו הבלגית".

במלחמת העולם השנייה התפתחה התעשייה בקונגו, בעיקר סביב כריית אוצרות הטבע, כגון אורניום, נחושת, כסף וגומי. בשנות ה-50 החלו להתעורר בה תנועות פוליטיות שקראו לעצמאות המדינה. הבלגים שאפו לכונן שם אוטונומיה תחת שלטונם ואיפשרו הקמת מפלגות פוליטיות, אך בני המקום שאפו לעצמאות מלאה. בראש הנאבקים לעצמאות עמד פטריס לומומבה, מנהיג התנועה הלאומית של קונגו. בחירות לאומיות נערכו עוד לפני העצמאות, בהן זכה לומומבה ומונה לראש ממשלה. ז'וזף קסבובו מונה לנשיא. ב-30 ביוני 1960 הוכרזה קונגו כמדינה עצמאית.

מיד לאחר הכרזת העצמאות הודיע מואיז צ'ומבה, מנהיג חבל קטנגה (כיום "שבה"), החבל העשיר ביותר במינרלים, על התנתקות מהמדינה. ממשלת בלגיה שיגרה כוחות צבא לקטנגה, אך למעשה תמכה בבדלנותו של צ'ומבה. לומומבה ביקש את עזרת האו"ם ולאחר מכן את עזרת ברה"מ. בתגובה, דרשו הבלגים מהנשיא קסבובו לפטרו. לומומבה סירב לפרוש ונעצר בעזרת כוח של צבא קונגו שאותו הנהיג ז'וזף דזירה מובוטו. מאוחר יותר (פברואר 1961) הועבר לידי ראש ממשלת קטנגה, ונרצח.

לאחר שלוש שנים של מלחמה בין תומכי לומומבה למורדים בקטנגה, תוך מעורבות כוחות זרים וכוחות או"ם, מינה הנשיא קסבובו את צ'ומבה (מנהיג קטנגה) לראש ממשלה. חוקה חדשה הבטיחה מידה רבה יותר של אוטונומיה לחבל קטנגה, על מנת לסיים את הקונפליקט הבדלני. שמה של הרפובליקה של קונגו שונה ל"הרפובליקה הדמוקרטית קונגו".

אך מלחמת האזרחים לא הסתיימה. נאמני הנשיא הנרצח לומומבה המשיכו בנסיונות להפיל את הממשלה. ב-1965 היתה הפיכה, בהנהגת מובוטו, שבסופה הוא מינה את עצמו לנשיא ל-5 שנים. מובוטו ביטול את תפקיד ראש הממשלה, והנהיג שלטון חד-מפלגתי המתמקד בפולחן אישיותו.

למרות שיתוף הפעולה שלו עם מדינות מערביות (שראו בו חוסם נגד התפשטות הקומוניזם ביבשת), שאף מובוטו להחזיר את קונגו לתרבות אפריקנית אותנטית. ליאופולדוויל הפכה להיות קינשסה, המדינה כולה קיבלה את השם זאיר, והוא עצמו שינה את שמו למובוטו ססה סקו (שפירושו: "הלוחם האדיר רב החוסן, הנחוש בהחלטתו לנצח, והעתיד ללכת מחיל אל חיל ולהותיר אש בעקבותיו"). תושבי המדינה בעלי שמות אירופיים נדרשו גם הם לשנות את שמותיהם לשמות אפריקניים מקוריים.

כפר במזרח המדינה (צילום: mct)

מרידות חוזרות בחבל קטנגה, בתמיכת אנגולה, ברה"מ וקובה, דוכאו על ידי מובוטו ביד קשה, תוך הוצאות להורג רבות, הפחדות ואיומים נגד האוכלוסייה, שליטה מוחלטת בתעמולה נגד המורדים וכד'.

מצד אחד, היה מובוטו אחד השליטים המושחתים ביותר באפריקה המודרנית, וצבר מיליארדי דולרים בבנקים מערביים על חשבון ארצו ההולכת ומתרוששת. מאידך, הוא הביא התפתחות כלכלית מסויימת לארצו ויציבות שלטונית, לאחר שנים ארוכות של הפיכות ומהפכות.

ב-1990, עם התרחבות התסיסה נגדו, נאלץ מובוטו לבטל את האיסור על קיומן של מפלגות פוליטיות ואף לצרף כוחות אופוזיציה לשלטון. במקביל הלכה ופחתה תמיכת המערב בו, בין השאר בשל סיום המלחמה הקרה.

ב-1994, בעקבות מלחמת האזרחים האכזרית במדינה השכנה רואנדה, הגיע זרם עצום של פליטים מרואנדה לתוך זאיר. בעיית הפליטים יצרה מתיחות בין כל מדינות האזור. ב-1997 הגיעה לשיאה התארגנות של לוחמים משבט הטוטסי ואחרים, בהנהגת לוראן קבילה (שהיה מאנשי לומומבה) ובתמיכתן של אוגנדה, רואנדה, בורונדי, אנגולה וזמביה. הכוחות המורדים (AFDLC- ברית הכוחות הדמוקרטיים לשחרור קונגו-זאיר) הצליחו לכבוש את קינשסה הבירה. מובוטו ברח מהמדינה, ומת לאחר זמן קצר במרוקו. קבילה הכריז על עצמו כנשיא והבטיח לכונן במדינה דמוקרטיה. שמה של זאיר חזר שוב להיות "הרפובליקה הדמוקרטית קונגו".

אבל גם הדחתו של העריץ מובוטו לא הביאה בעקבותיה שקט למדינה. קבילה סירב לשתף בממשלה הזמנית כוחות נוספים שהתנגדו למובוטו ועורר בכך מרידות מצידם. טיפולו בפליטים בגבול רואנדה, וכן סירובו לחקור מעשי טבח שהתרחשו בעת כיבוש המדינה מידי מובוטו, עוררו גם הם התנגדות עזה. קבילה גרם גם לסכסוכים עם המדינות השכנות רואנדה ואוגנדה שהתחילו לפלוש לשטחי קונגו במזרח. המרידות המחודשות גבו מחיר עצום בחיי אדם ובכלכלה. מעריכים כי בין 1998 ו-2001 נהרגו ברפובליקה הדמוקרטית קונגו יותר מ-2.5 מיליון בני אדם, בלחימה, במחלות וברעב.

קבילה נרצח בינואר 2001 ובנו, ג'וזף קבילה, מונה לנשיא במקומו. בסוף 2002 הצליח קבילה הבן להדוף את כוחות רואנדה ממזרח המדינה, ובדצמבר אותה שנה נחתם הסכם לסיום מלחמת האזרחים ולהקמת ממשלת אחדות לאומית.

מאז הקמתה של זאיר העצמאית קיימה הרפובליקה קשרי מדינה ומסחר עם ישראל, שהעניקה לה סיוע נרחב, כגון אימון יחידות צבא, ייעוץ לפיתוח החקלאות והקמת מוסדות סוציאליים. היחסים נותקו בעקבות מלחמת יום הכיפורים, חודשו באורח לא רשמי בסוף שנות ה-70 ובאורח רשמי - ב-1982. באותה תקופה ביקרו בזאיר אישים בכירים בממשל הישראלי, ביניהם שר הביטחון אריאל שרון ושר החוץ יצחק שמיר. גם הנשיא מובוטו ביקר בישראל.

הקהילה היהודית בקונגו היתה קטנה מאז ומתמיד, ורובם עזבו את המדינה עם סיום השלטון הבלגי שם. כיום חיים כ-100 יהודים בקונגו.