אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 יד אבשלום
יד אבשלום צילום: אפי שריר
 
פירמידות, מקום קבורתם של הפרעונים
פירמידות, מקום קבורתם של הפרעונים 
 
קבר בן 2,000 שנה בסין
קבר בן 2,000 שנה בסין צילום: רויטרס
 
קברו של רבי יהונתן בן עוזיאל ליד צפת
קברו של רבי יהונתן בן עוזיאל ליד צפת  צילום: אפי שריר
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 מוח
 לב
 דם
 עין
 עור
 שריר
 פירוק
 מחזור הדם
 תא
 מיטוכונדריון
 גרעין התא
 גנטיקה ותורשה
 ציטופלסמה
 ריבוזומים והקוד הגנטי
 אנזים
 אמבריולוגיה
 גלגול
 חרקים
 דו-חיים
 הזדקנות
 רקמות
 נשימה
 מערכת העצבים
 חיים
 פירמידה
 שבעת פלאי העולם העתיק
 טאג' מהל
 ולדימיר איליץ' לנין
 מצרים העתיקה
 מסופוטמיה
 הינדואיזם
 נצרות
 יהדות
 אסלאם
 אריסטו
 אפלטון
 רנה די פרון דקארט
 פסיכולוגיה
 העידן החדש
 ספיריטואליזם
 רציונליזם
 ביטוח
 כבד
 בית המשפט העליון
 עגונה
 שואה
 מלחמה
 המתת חסד
 עונש מוות
 פיסיולוגיה
 מדעי החיים
 אורגניזם
 חד-תאיים
 רבייה וגטטיבית


תחומים קשורים
 ביולוגיה
 דתות אחרות
 חוק ומשפט
 יהדות - מושגים וכתבים
 סוציולוגיה ואנתרופולוגיה
 פילוסופיה
 פסיכולוגיה
 רפואה ואנטומיה


 
 
 

מוות


Death

מוות קליני |  מות התא ומות האורגניזם |  הסתלקות הנשמה |  מוות בתרבויות העולם ובדתותיו |  המוות במשפט האומות |  המוות במשפט הישראלי

מוות, מושג בתחום הפיסיולוגיה, שיש לו השלכות מרובות - רפואיות וביולוגיות מזה, ודתיות, פילוסופיות ואתיות מזה.

שאלת המוות העסיקה את האדם מאז שחר התרבות, והיתה אפופה מאז ומתמיד בשלל אמונות - דתיות, פילוסופיות ותפלות. מחד גיסא היו תרבויות במהלך ההיסטוריה שהמוות העסיק אותן רבות, ובמקרים קיצוניים אף ניתן לומר שחבריהן ראו את החיים כהכנה למוות ולמה שאחריו; מצרים העתיקה היא דוגמה בולטת. מאידך גיסא ניכרה במקרים אחרים נטייה מובהקת להימנעות מכל עיסוק ודיון במוות. תרבות המערב, עד לעשרות השנים האחרונות, היתה כזו - אפילו מדעי החיים (כמתבקש משמם...) כמעט לא עסקו בנושא.

 

המוות נתפס כהפסקת תהליכי החיים, או כסיומם, ומכיוון שהגדרת החיים עצמם סבוכה ביותר, גם הגדרתו הפיסיולוגית-הרפואית של המוות ("מוות קליני") אינה חד-משמעית.


 


קבר של אלמוני בבית-העלמין טרומפלדור בתל-אביב (צילום: גבי מנשה)

 

מקובל עלינו שהמוות מצפה לכל אורגניזם, אם כי המצב אינו ברור לגמרי כשמדובר באורגניזמים חד-תאיים;  גם הם עשויים למות בדרכים רבות ושונות, כמובן, אך אם התחלק יצור חד-תאי לשניים, האם ניתן לומר עליו שמת? האורגניזם המקורי איננו עוד, אך במקומו יש שני אורגניזמים זהים לו מבחינה גנטית. שאלה דומה מתעוררת בצמחים שרבייתם וגטטיבית: גם הם עשויים להשאיר אחריהם עותקים זהים גנטית בטרם הסתלקו מן העולם. לכן, אם נראה את האורגניזם כגוף פיסי מוגדר, יחיד וחד-פעמי, הרי שהוא עתיד לעבור מן העולם במועד כלשהו. אך אם נראה אותו כתבנית גנטית מוגדרת, אפשר לומר שבתנאים מסוימים, היא יכולה להיות בת-אלמוות.

 


מוות קליני

המוות מתבטא כאמור בהפסקה בלתי-הפיכה של כלל התהליכים המבדילים בין אורגניזם לבין חפץ דומם. הבעיה בהגדרתו הרפואית (כ"מוות קליני") נעוצה בכך שתהליכים אלה אינם נפסקים כולם בבת אחת: המוח ממשיך לתפקד כמה דקות אחרי שנפסקה פעולת הלב המזרים אליו דם; אישוני העין מגיבים בהתכווצות על טפטוף כימיקלים מסוימים עוד כמה שעות אחר-כך; ורקמות מסוימות בגוף (עור, עורקים) ממשיכות לחיות, במובן זה שהן ראויות להשתלה, שעות רבות אחר-כך. יתר על כן, שרירים עשויים להגיב בפרכוס על מעבר זרם חשמלי בעצבים המפעילים אותם, עד שמגיע תהליך הפירוק האורגני שלהם לשלב מתקדם.

 

המצב נעשה סבוך שבעתיים מאז פיתוחם של האמצעים המאפשרים לאיברים אחדים (כמו הלב) להמשיך בפעולתם, בהמרצה מלאכותית, שעה שאיברים אחרים (כמו המוח) כבר מתו. מכאן שהמוות אינו אירוע יחיד המתרחש כהרף-עין, אלא תהליך שעשוי להיות ממושך למדי.

 

שאלה שהעסיקה את הרפואה במשך דורות רבים היא מתי נעשה התהליך הזה בלתי-הפיך: האם יש בו שלבים שעדיין ניתן לחזור מהם לחיים? לדוגמה, במשך זמן רב נחשבה עצירתו של מחזור הדם - הפסקת פעילות הלב - לסימנו המובהק של המוות, אך בה בעת היה ידוע כי עיסוי נמרץ של החזה עשוי לחדש אותה. וסיפורים על אנשים שהוכרזו מתים על-ידי רופאים ונמצאו חיים נפוצו לכל אורך ההיסטוריה הרפואית, ועודם נפוצים עד עצם היום הזה. כיוון שכך איבד המונח "מוות קליני" את משמעותו כהגדרת מוות מכל בחינה כמעט, והצורך בהגדרה אחרת נעשה ברור מאליו.

 

העצרת הרפואית העולמית שהתכנסה באוסטרליה ב-1968 דנה בסוגיה זו לעומקה, וקבעה כי השאלה המרכזית בדבר אי-הפיכותו של תהליך המוות מתמקדת במוח, וביתר דיוק, בגזע המוח. מאז ואילך מקובל על מרבית העוסקים ברפואה ובפיסיולוגיה כי "מוות" פירושו מותו של גזע המוח, שכן מעבר לו אין שום דרך להחזיר את הנפטר לחיים חדשים. עם זאת, כאמור, תהליכים פיסיולוגיים אחרים יכולים להימשך, בסיוע מלאכותי או אף בלעדיו, ומכאן נובעות שאלות אתיות ומשפטיות קשות.

 

ובכן, למושג המוות יש שתי משמעויות נפרדות, במישור הפיסיולוגי: מותם של איברים, רקמות ותאים מזה, ומות האורגניזם כולו מזה.

 

 


מות התא ומות האורגניזם

תאי גופם של אורגניזמים רב-תאיים עשויים למות באחת משתי דרכים: האחת קרויה נקרוזה (necrosis), וסיבתה היא מחלה, פציעה או תאונה. התא מתנפח, והמיטוכונדריה מאבדים את יכולתם לפעול. הואיל והמיטוכונדריה הם "ספקי הכוח" של התא, הדבר משפיע עד מהרה על שאר מנגנוני התא. האברונים חדלים לפעול ומתמוססים, ובסופו של דבר מתפקע הגרעין. התא חדל לתפקד, וקשריו עם תאים שכנים ניתקים.

הדרך האחרת, שנתגלתה רק לאחרונה, היא אפופטוזה (apoptosis), הקרויה גם "מוות מתוּכנת". המנגנון הגנטי של התא מצווה עליו למות, והוא מתחיל להתכווץ. הציטופלסמה נקרשת, והריבוזומים מתחילים לייצר אנזימים חדשים, המשבשים את פעילות התא העיקרית. בניגוד לנקרוזה, המיטוכונדריה ממשיכים לתפקד ולהניע את התהליכים הללו כמעט עד סיומם.

האפופטוזה ממלאת תפקיד חיוני בשלבי ההתפתחות העוברית: לתאי גוף מסוימים יש תפקידים בחלק מוגדר זה או אחר של ההתפתחות, ובסיומו עליהם למות ולפנות מקום לתאים מסוגים חדשים. לדוגמה, קפליה המרובים של קליפת המוח של האדם נוצרים על-ידי מותם, במקומות ובזמנים מוגדרים במדויק, של תאים מסוימים. עובדה זו בולטת מאוד גם בתהליכי הגלגול של חרקים ושל דו-חיים. האפופטוזה אף ממלאת תפקיד חשוב (אם כי טיבו אינו ברור די הצורך) בתהליך ההזדקנות.

 

במה שנוגע למות האורגניזם, התהליך המשמעותי הוא כמובן הנקרוזה. מותם של תאים רבים ברקמה כלשהי משבש את פעולת הרקמה, דבר זה משבש את פעולת האיבר שבו היא מצויה, וכן הלאה: מתרחש תהליך של כשל מערכתי, שבו שיבוש תפקודם של איברים מסוימים פוגע בתפקודם של אחרים, עד שהאורגניזם בכללותו אינו יכול עוד להיחשב חי.

כאמור, האיבר הניצב במוקד הגדרתו של המוות הוא גזע המוח (שנקרא גם "גבעול המוח"). מצויים בו המרכזים האחראים לנשימה ולשמירה על לחץ הדם, ודרכו מנותבים כל הפלט היוצא משאר חלקי המוח אל מערכת העצבים ורוב הקלט המגיע למוח מאיברי החושים ומשאר חלקי הגוף. חשוב מכול, בגזע המוח נמצא המרכז האחראי לעירנות, כלומר לתפקוד התודעה (התודעה עצמה היא תפקוד של קליפת המוח, אבל תפקוד זה אינו אפשרי בלעדי תרומתו של גזע המוח).

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 הלכה וגברה ההכרה בקהילה הרפואית כי הפסקת תפקודו של גזע המוח היא נקודת האל-חזור המשמעותית בתהליך המוות, ובעקבות זאת נפוצה הגדרתו הרפואית-הפיסיולוגית של המוות על בסיס זה; מה שקרוי בלשון חופשית מדי "מוות מוחי" הוא למעשה מותו של גזע המוח. אבחונו אינו מסובך, מבחינה טכנית. מצב התרדמת, לדוגמה, קשור במישרין לפגיעה בגזע המוח. יש מספר קטן של בדיקות פשוטות (תגובת העיניים על אור, ועוד) שבאמצעותן אפשר לקבוע כי גזע המוח חדל לתפקד באופן בלתי-הפיך. במשותף, בדיקות אלה קובעות את מותו הקליני של הנפטר.

 

 


הסתלקות הנשמה

בניגוד לגישה הפיסיולוגית-רפואית שתוארה עד כאן ניצבת הגישה הדתית והפילוסופית, שמציבה את המוות במישור מושגי שונה לחלוטין. כמעט כל השיטות הדתיות מייחסות את החיים (לפחות האנושיים) לקיומו של כוח מיסטי ערטילאי בגוף החומרי; למען האמת, גישה זו היתה מקובלת על המדע עד לאמצע המאה ה-19, ונותרו לה תומכים גם אחר-כך. לכוח הזה ניתנו שמות רבים, כגון "חִיּוּת", "נשמה", "רוח" או "נפש", ובדתות רבות נחשבת ישות זו בת-אלמוות, להבדיל מן הגוף שמשך חייו סופי.

 

השאלה הרפואית, בהקשר זה, היא מתי בדיוק מסתלקת הנשמה מן הגוף שבו נמצאה עד כה. קרובה לה השאלה מתי בדיוק היא נכנסת לגוף, וגם לה השלכות מוסריות ואתיות, שבאות על ביטוין החריף ביותר בסוגיית ההפלות המלאכותיות.

בעבר רווחה האמונה שמשכן הנשמה הוא בלב, ולכן הפסקת פעולתו פירושה מוות במובן של הסתלקות הנשמה. אך כבר בימי קדם היה ידוע כי תיתכן הפסקה זמנית של פעולת הלב, ודתות רבות ציוו להניח את הנחשב למת במשך זמן-מה לפני קבורתו או שריפתו, שמא ישוב לחיים בכל זאת.

מאוחר יותר "הועבר" משכן הנשמה למוח, וביתר דיוק לקליפת המוח, כמשכן התודעה - המזוהה לצורך העניין עם הנשמה. כיוון שכך, למרות השוני העקרוני ביניהן, מתלכדות הגישה הדתית והרפואית, והגדרת המוות כהפסקה בלתי-הפיכה של תפקודי גזע המוח אינה סלע מחלוקת בין הדת והרפואה.

 

 


מוות בתרבויות העולם ובדתותיו

מאלפת העובדה שאחדים מהבניינים המפורסמים ביותר בעולם - הפירמידות של מצרים, המאוזוליאום בהליקרנסוס, הטאג' מהל ועוד - נועדו להנצחתם של מתים; בכל רחבי העולם המערבי יש אנדרטאות למתים; ואפילו ברית המועצות האתיאיסטית בנתה מאוזוליאום משלה, שבו הוצגה לציבור גופתו של לנין. כלומר, היו וישנן תרבויות ודתות שעסקו רבות במוות; לעומת זאת, רבות אחרות ביקשו לעסוק בו מעט ככל האפשר.


 

קברי החיילים האמריקאים שנפלו בפלישה לנורמנדי (צילום: רויטרס)

 

למרבית הדתות משותפת תפיסת הנשמה או הנפש, כפי שתוארה לעיל, אך מעניינת העובדה שרבות מהן לא הקפידו למקם את משכנה באיבר זה או אחר של הגוף, או לקבוע במדויק מתי ניתן לומר שהיא הסתלקה ממנו. (מכנה משותף אחר, לפחות במה שנוגע לתרבויות המערב, היה ההבחנה החד-משמעית בין נשמת האדם לבין רוח החיים של שאר היצורים.) עם הסתלקותה, עוברת הנשמה בת האלמוות לעולם הבא, שמתואר בכמה דתות כמקום נרחב ובו אפשרויות שונות - נשמות הצדיקים חיות בטוב, ואילו הרשעים זוכים לייסורי גיהינום נצחיים. מקורו של משפט הנשמה אחרי המוות, הקובע מה יהיה דינה בהמשך, נמצא במצרים העתיקה, ואילו במסופוטמיה, לדוגמה, נקלעו כל הנשמות אחרי המוות לשאול אפלה וקודרת, בלא משפט ובלא הבחנה. תפיסות אלה מצאו את דרכן לתרבויות המערב הבאות אחריהן, כמתואר בערכים העוסקים בכל תרבות. גלגול הנשמות בעולם הזה, לעומת זאת, נולד באסיה הדרומית, וממלא תפקיד חשוב בהינדואיזם, אם כי מצא את דרכו בהמשך גם לדתות המונותאיסטיות של המערב, בצורה זו או אחרת.

אך בשאלה מהו בדיוק המוות הגופני, וכיצד יודעים מתי נשלם, רוב הדתות אינן פוסקות הלכה, ודומה שהן הסתפקו בעבר בהגדרת השכל הישר של המוות - כלומר, כל בר-דעת יכול להיווכח אם הגוף המונח לפניו חי או מת. המצרים הקדמונים, לדוגמה, שייחסו חשיבות כה מרובה לחיים שלאחר המוות, קבעו את מקום הנשמה בלב, והדעת נותנת שהפסקת פעולתו נחשבה בעיניהם למות האדם, אך הדבר אינו ודאי. גם הנצרות ראתה במשך דורות את פעולת הלב כסימן החיים החשוב ביותר.

ביהדות, לעומת זאת, הנשימה היא התפקוד הגופני המרכזי שהפסקתו הבלתי-הפיכה מציינת מוות, ולאו דווקא דופק הלב (יומא פ"ה א: "עיקר חיותא באפיה הוא") - על פי ההגדרה המקראית, "וייצר ה' אלוהים את האדם... ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז), ותעיד גם הזיקה הלשונית בין "נשמה" ו"נשימה". תפיסת האסלאם את רגע המוות דומה למדי לזו.

דת הינדו מייחסת חשיבות לטמפרטורת הגוף. לפי המנהג, בשעת ספק מניחים גוש של גהי (חמאה צלולה) על מצחו של שכיב מרע, ואם אינו נמס, הרי זה סימן למוות.

הנצרות התלבטה מראשיתה בשאלת משכן הנפש, משום שקיבלה מן היוונים הקדמונים כמה תפיסות מנוגדות: היו שהצביעו על הכבד, אחרים (וביניהם אריסטו) על הלב, ואחרים (וביניהם אפלטון) על המוח. המחלוקת נמשכה עד ימיו של רנה דקארט, שקבע במאה ה-17 את אתר הנשמה בבלוטת האצטרובל שבמוח - ממש מעל ראשו של גזע המוח, מעניין לציין. מכל מקום, הסתלקות הנשמה מזוהה בנצרות עם מות התודעה, בין אם היא שוכנת באצטרובל ובין אם במקום אחר במוח.

בחברה המערבית החילונית, אחרי דורות של התעלמות, חזר המוות לשיח הציבורי בדרכים רבות ושונות. מי שאינם מאמינים בנשמה בת-אלמוות, מתת אלוה, מקבלים בדרך כלל את קביעת הרופאים בדבר רגע המוות, ככל שזו השתנתה במרוצת השנים. ההשלמה עם המוות היא נושא שהפסיכולוגיה המודרנית מרבה לעסוק בו, ועל בעייתיותו תעיד התפשטותן של אמונות העידן החדש - ועוד לפני כן, האמונות הנפוצות ברוחות רפאים ובספיריטואליזם - כתחליף להכרה הרציונליסטית בכך שאחרי הפסקת פעילותו של הגוף החי, מאומה אינו נותר.

 

 


המוות במשפט האומות
גם מי שאינם מקבלים את ההגדרה האמריקנית החדשה למוות, כפי שהיא מצוטטת באנציקלופדיה בריטניקה - מת הוא אדם שאינו מסוגל עוד להגיש תביעה משפטית - מכירים בכך שלהגדרה המשפטית באשר לרגע מותו של אדם, לרבות הקביעה הברורה של שעת המוות, יש השלכות על מגוון רחב של תחומים משפטיים: בתחום המשפט הפלילי, שעת מותו המדויקת של אדם יכולה לשפוך אור על נסיבות המוות ולהצביע על האחראי לו. בתחום האזרחי חשובה ההגדרה לענייני ירושה,
ביטוח, ניתוחים שלאחר המוות, ועוד. במה שנוגע לאתיקה משפטית-רפואית, נודעת חשיבות מיוחדת לעניין השתלות האיברים.

קביעת מותו של אדם לצרכים משפטיים נקבעה עד לשנות ה-60 על פי מבחנים מסורתיים כגון הפסקת הנשימה או הפסקת פעילות הלב, כמתואר לעיל. אך הפיתוחים הטכנולוגיים של שנות ה-60 אפשרו הארכה מלאכותית של פעולת הנשימה ומחזור הדם, גם לאחר הנקודה שבה היתה נקבעת שעת המוות לפי המבחן המסורתי, וכך פגה הזהות בין מות הלב ומערכת הנשימה לבין מות האדם, כלומר הרגע שבו פוקעת זכותו הטבעית של כל אדם לחיים ולבעלות על גופו.

עם התפתחות השתלת האיברים נדרשה הכרעה בשאלה מהו המועד החוקי שבו ניתן ליטול איברים מגוף תורם, שכן איברים מסוימים (למשל הכבד) ניתנים להשתלה רק אם יילקחו מגופת התורם כאשר לבו ומחזור הדם שלו פעילים עדיין (גם אם באופן מלאכותי), והדבר הטה את הכף לעבר ההכרה ברגע "המוות המוחי" כמועד המוות.

בשנת 1968 נתכנסה באוניברסיטת הארוורד שבארצות הברית ועדת רבת-יוקרה ובה רופאים, משפטן, היסטוריון של המדע ואיש דת. הוועדה המליצה על הגדרת המוות לצרכים משפטיים ואתיים כמוֹת גזע המוח, וגיבשה אמות מידה לאבחונו, כמתואר לעיל. המלצות הוועדה הפכו בהדרגה מקובלות בארצות הברית, ובארצות אחרות. לבסוף, בשנת 1978, נחקק בארה"ב חוק פדרלי שקבע כי מותו של אדם, לצורך עניינים משפטיים ורפואיים, חל ברגע שבו נקבע כי אירעה הפסקה בלתי-הפיכה של כל תפקודי המוח, כולל גזע המוח, ובלבד שהאבחנה תיעשה בידי רופאים, ובהתאם לקריטריונים של מדע הרפואה. החוק אומץ כלשונו באחדות ממדינות ארה"ב, ואחרות אימצו הגדרות דומות ברוחן. למשל, במדינת ניו יורק מוגדר המוות כהפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והנשימה, או כאשר פעולות אלו נמשכות רק בעזרת אמצעים מכניים, או כהפסקה בלתי-הפיכה בתפקודי המוח כולו, כולל גזע המוח.

בהדרגה התפשטה הגדרה זו אל רבות ממדינות העולם. היו שהוסיפו עליה סייג חשוב – אסור שהרופאים המאבחנים את המוות יהיו הרופאים שמטופליהם זקוקים להשתלת איבר כלשהו מאותו אדם.

באוסטרליה אימצו מספר מדינות, החל מסוף שנות ה–70, את העיקרון שלפיו נקבע המוות כאשר חלה הפסקה בלתי-הפיכה של כלל פעולות המוח, לצד הפסקה בלתי-הפיכה של מחזור הדם. ביוון נחקק בשנת 1978 חוק המכיר במוות מוחי, וכך גם במדינות נוספות דוגמת ארגנטינה, ספרד, איטליה ועוד.

 


המוות במשפט הישראלי

הנחיות משרד הבריאות הישראלי, על פי חוזר המנכ"ל משנת 1996, מגדירות מוות כסיום חיותו של אדם, ולא מוות גרידא של איברים, רקמות ותאים. הקביעה בדבר הפסקת חיותו של אדם תיעשה באחת הדרכים הבאות: הפסקה של פעולת הלב והנשימה, או הפסקת פעולת המוח. הנחיות המשרד מציינות, בין היתר, כי קביעת מוות מוחי צריכה להיעשות פה אחד ע"י שני רופאים.

החוק הישראלי אינו מגדיר מפורשות מהו רגע מותו של אדם מבחינה משפטית. יחד עם זאת, המערכת המשפטית אימצה את העיקרון שלפיו האבחנה הרפואית באשר למועד המוות תקבע את מועד מותו של אדם לכל צורך משפטי. פסיקת
בית המשפט העליון משנת 1986 (בלקר נ' מדינת ישראל) הוסיפה כי אדם אשר אובחן רפואית כי מת מוות מוחי, יחשב מבחינה משפטית כמת, בדומה לאדם שמת כתוצאה מהפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והנשימה.

בית המשפט סיכם כך את המצב המשפטי בעניין המוות המוחי: "בסופו של דבר, הדיאגנוזה כי אדם פלוני סבל ממוות מוחי, וכן כי הדבר נקבע על פי סטנדרטים מקובלים ומהימנים, היא עניין לרפואה ולרופא. ואילו על המחוקק או על בית המשפט לקבוע עצם אימוץ העיקרון של מוות מוחי והגדרה משפטית על פי קריטריונים בטוחים כדי להגיע לאותו ממצא. לאור האמור לעיל אין אנו מתקשים לאמץ את המסקנה, כי כאשר נקבע במבחנים רפואיים ועל-פי סטנדרטים מקובלים ממצא כי אדם סובל מהפסקה טוטלית ובלתי-חליפה של כל פעולות המוח, כולל הגזע שלו - זהו מוות במובן המשפטי".

המשפט נדרש עוד לסוגיות נוספות שעניינן במוות. לדוגמה, בדיני ירושה, ביטוח ועגינות, מבחין חוק הצהרות המוות הישראלי (1978) בין נספים בכלל, נספי שנות השואה בפרט, ונעדרים, וקובע מהו זמן מותם. נספה הוא מי שעקבותיו נעלמו זה שנתיים, וניתן להניח שהוא מת עקב מאורעות מלחמה, טבע או תאונה; נספה שנות השואה הוא מי שמקום מגוריו האחרון היה באסיה, באירופה או באפריקה, ובשנים 1939 - 1945 נעלמו עקבותיו בנסיבות של מלחמה, או עקב רדיפות גזעיות, דתיות או לאומיות; נעדר הוא אדם שנעלם זה שבע שנים, כל המאמצים לגלות את עקבותיו לא הצליחו, ובנסיבות העניין יש יסוד להנחה שמת.

זמן המוות לגבי המשתייכים לקטיגוריות אלו ייקבע על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שיובאו לפניו. בהעדר ראיה ייקבע זמן המוות באופן הבא: לגבי נספה - בתום שנתיים מיום שנעלמו עקבותיו. לגבי נספה שנות השואה - ביום שבו נעלמו עקבותיו. לגבי נעדר - בתום שבע שנים מהיום שבו נעלמו עקבותיו. היום שבו נעלמו עקבותיו של אדם הוא היום שבו ניתן הסימן הידוע האחרון להיותו בחיים.

לבסוף, המשפט נדרש לסוגיית המוות בשני עניינים נוספים, שיידונו בנפרד בשל חשיבותם: המתת חסד ועונש מוות.

 

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©