פיוס ה-12

פצ'לי נולד ברומא, נצר למשפחה בעלת מסורת ממושכת של שירות בכנסייה. למד משפטים, פילוסופיה ותיאולוגיה ברומא, תחילה במכללה לכמורה, המכון ע"ש אפולינר הקדוש (Sant'Appollinare) של האוניברסיטה הלטרנית (Pontificia Università Lateranense), המוסד להשכלה גבוהה של הווטיקן, ואחר כך באוניברסיטה הגריגוריאנית (Pontificia Università Gregoriana) המנוהלת על ידי המסדר הישועי. ב-1899 סיים את חוק לימודיו והוסמך לכמורה, וכעבור שנתיים החל לעבוד במזכירות הווטיקן. התקדמותו בביורוקרטיה הכנסייתית היתה מהירה, והוא נשלח לגרמניה ב-1917 כנונציוס (נציג הווטיקן, כלומר שגריר) לבווריה, כדי לקדם את מאמצי הכנסייה (שלא עלו יפה) לשים קץ למלחמת העולם הראשונה. זמן קצר אחרי המלחמה פרץ במינכן בירת בווריה מרד הספרטקיסטים - תנועה קומוניסטית גרמנית - ובמהלכו פרצו המורדים למשרדו ואיימו על חייו. מאז ועד תום ימיו היה פצ'לי אויב מושבע לקומוניזם.

ב-1920, עם הקמת הרפובליקה הוויימרית בגרמניה, נעשה פצ'לי נונציוס לגרמניה כולה, ופעל לכריתת הסכם עמה, מהסוג הקרוי קונקורדט - הסכם בין הווטיקן לבין ממשלה חילונית, המבטיח את זכויות הכנסייה בתחום שלטונה. גם כאן לא עלו מאמציו יפה, אבל בשובו לווטיקן ב-1929 כבר היה ידוע כאוהד מושבע של גרמניה. מיד אחר כך נעשה חשמן (קרדינל, דרגת הכהונה הרמה ביותר בכנסייה הקתולית מתחת לאפיפיור). שנה לאחר מכן זכה במשרת מזכיר המדינה של הווטיקן (המקביל לשר החוץ), ועבד ישירות תחת האפיפיור פיוס ה-11. היחסים בין השניים נעשו הדוקים עוד יותר ב-1935, עם מינויו של פצ'לי למשרת שר החצר, האחראי לניהול ענייני הווטיקן.

למרות השוני הרב באישיות ובגישה לבעיות העולם, שאפו פיוס ה-11 ושר החצר שלו כאחד לבסס את מעמד הכנסייה בעולם באמצעות קונקורדטים עם ממשלות שונות. כבר ב-1929 נחתם הסכם כזה עם ממשלת מוסוליני האיטלקית, ששם קץ ליחסים המתוחים בין הכנסייה לבין המדינה באיטליה וביסס את מעמד הווטיקן כמדינה עצמאית לכל דבר, אם כי זעירה מאוד. פצ'לי מילא תפקיד מרכזי במהלכים שהביאו להסכם זה, ואחריו לשורה של קונקורדטים עם מדינות שונות בגרמניה ועם אוסטריה, עד לקונקורדט עם גרמניה הנאצית (20 ביולי 1933). במרס 1937 היה שותף לחיבור מכתב חוזר מאת הווטיקן (אנציקליקה) שהביע "דאגה עמוקה" מעליית הגזענות בעולם ומריבוי הרדיפות על רקע גזעי, אך לא הזכיר את גרמניה בשם. לאחר זמן ביקש פיוס ה-11 לחבר אנציקליקה חריפה יותר נגד הגזענות, אך הטיל את מלאכת הכנתה על איש כמורה אמריקאי ששירת בווטיקן, ולא על פצ'לי. הוא לא זכה לפרסם את המכתב לפני מותו בתחילת 1939.

במרס 1939 נבחר פצ'לי למשרת האפיפיור, ואימץ את השם פיוס ה-12. אחת מפעולותיו הראשונות היתה גניזתה של טיוטת האנציקליקה "על אחדות הגזע האנושי" שביקש פיוס ה-11 לפרסם. תחת זאת פרסם באוקטובר של אותה שנה את האנציקליקה הראשונה שלו, "על גבולות סמכותה של המדינה", שנמנעה מלגנות את פלישת גרמניה לפולין אשר פתחה את מלחמת העולם השנייה.

על מדיניותו של פיוס ה-12 בתקופת השואה נמתחה ביקורת חריפה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. במרכז הביקורת הטענה בדבר שתיקתו – ושתיקת הווטיקן בכללותו – לנוכח השמדת היהודים באירופה על ידי המשטר הנאצי, והחלטתו שלא לפעול להפסקתה (ביקורת זו הוצגה במלוא חריפותה במחזה המפורסם "ממלא המקום" מאת הסופר הגרמני רולף הוכהוט, בין היתר). אל מול הביקורת, ישנם רבים המגינים על פיוס ה-12 ועל מדיניותו. עיקר המחלוקת נוגעת למשמעות שיש לתת לפעילותו בתקופת השואה.

במרס 1939 נבחר פצ'לי למשרת האפיפיור, ואימץ את השם פיוס ה-12. אחת מפעולותיו הראשונות היתה גניזתה של טיוטת האנציקליקה על "אחדות הגזע האנושי" שביקש פיוס ה-11 לפרסם. תחת זאת פרסם באוקטובר של אותה שנה את האנציקליקה הראשונה שלו, "על גבולות סמכותה של המדינה", שנמנעה מלגנות את פלישת גרמניה לפולין אשר פתחה את מלחמת העולם השנייה.

על מדיניותו של פיוס ה-12 בתקופת השואה נמתחה ביקורת חריפה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. במרכז הביקורת הטענה בדבר שתיקתו – ושתיקת הווטיקן בכללותו – לנוכח השמדת היהודים באירופה על ידי המשטר הנאצי, והחלטתו שלא לפעול להפסקתה (ביקורת זו הוצגה במלוא חריפותה במחזה המפורסם "ממלא המקום" מאת הסופר הגרמני רולף הוכהוט, בין היתר). אל מול הביקורת, ישנם רבים המגינים על פיוס ה-12 ועל מדיניותו. עיקר המחלוקת נוגעת למשמעות שיש לתת לפעילותו בתקופת השואה, כמתואר להלן.

לאחר בחירתו כאפיפיור תקף פיוס את החוקים הגזעניים שאימץ שנה קודם לכן המשטר האיטלקי בראשות מוסוליני. לעומת זאת, בתגובה לאירועי ליל הבדולח שהתרחשו שמונה חודשים מאוחר יותר, בחר פצ'לי בשתיקה. לטענת המבקרים היה בכך סימן לבאות – פיוס ה-12 התעלם במהלך המלחמה כולה משוועת היהודים לעזרה, וגם לא שעה לפניות בעניין זה מצד גורמים לא-יהודיים ברחבי העולם.

החל מסוף שנת 1941 דיווחו נציגי הכנסייה באירופה לווטיקן על גירוש יהודים מארצותיהם, וב-1942 החלו הדיווחים למסור גם מידע על היעד לשילוחים – מחנות ההשמדה. בסוף 1941 פנה נציג משלחת ארה"ב לווטיקן בבקשה לגנות את המשטר הנאצי ופעולותיו, ותגובת ראש הכנסייה היתה שהוא בוחר בנייטרליות. נימוקו היה הרצון למנוע פגיעה בקתולים הכפופים לשלטון גרמניה, בארץ זו ובארצות הכבושות. בספטמבר 1942, לנוכח תלונת שליח אמריקאי בדבר משמעותה המוסרית של שתיקת הכנסייה, הגיב מזכיר המדינה של הווטיקן בשם האפיפיור כי הידיעות בדבר פשעי הנאצים נגד היהודים הן בגדר שמועות בלתי מבוססות ותו לא.

ב-1943 דרשו הנשיא של ממשלת פולין הגולה וההגמון של ברלין – בנפרד – כי האפיפיור יוקיע את מעשי הנאצים. דרישתם לא נענתה. כמה חודשים לפני כן, כשבעלות הברית פרסמו הכרזה חד-משמעית כי רוצחי היהודים באירופה עתידים להיענש במלוא החומרה, דחה מזכיר הכנסייה בקשה לפרסום הכרזה דומה. אחד הנימוקים שהועלו היה שהווטיקן אינו יכול לצאת כנגד פשעי הנאצים מבלי להתייחס לפשעי המשטר הקומוניסטי – וברית המועצות היתה שותפה בכירה במחנה בעלות הברית. כאשר האפיפיור בחר בכל זאת למתוח ביקורת על המשטר הנאצי, התנסחותו היתה כללית ועמומה בדרך כלל. למשל, לקראת חג המולד של 1942 התייחס פיוס ה-12 בשידור רדיו לאסון הנורא של הנספים החפים מפשע, הנרצחים רק בשל לאום או גזע. היהודים לא הוזכרו במפורש.

יש לציין כי השתקנות לא היתה בגדר מדיניות כללית אצל פיוס ה-12. בתקופת המלחמה, וגם לאחריה, פרסם כמה וכמה אנציקליקות בעניינים שלא היה להם ולא כלום עם המלחמה. הוא עשה שימוש רב ברדיו כאמצעי לשמירת קשר עם המאמינים, אך לא ניצל אמצעי תקשורת זה לגינוי רדיפות היהודים.

בספטמבר 1943 פלשו בעלות הברית לאיטליה, שנכנעה לפניהן מיד, והגרמנים השתלטו עליה בתוך זמן קצר. לאחר שנודע לאפיפיור על הגירוש הצפוי של יהודי המדינה, החליט לסייע להם באופן הבא: במישור הפומבי לא הפר הווטיקן את שתיקתו, אך בערוצים חשאיים הורה פיוס ה-12 להסתיר יהודים במוסדות קתוליים. בשבת 16 באוקטובר 1943 ריכזו הנאצים 1,259 מיהודי רומא וביקשו לשלוח אותם למחנות. האפיפיור התערב והביא לשחרורם של 252 מהם, שהיו ממוצא "ארי" או בני נישואי תערובת. הנותרים נשלחו לאושוויץ, ורובם נספו.

בסיכומו של דבר הוחבאו בכנסיות ובמנזרים יותר מ-4,500 יהודים, מתוכם יותר מ-400 בקריית הווטיקן עצמה. מכאן ואילך נהג פיוס ה-12 לפעול מאחורי הקלעים למען הצלת יהודים. במסגרת זו פנה ב-1944 לממשל ההונגרי (ששיתף פעולה עם הנאצים) וביקש כמה וכמה פעמים להפסיק את גירוש היהודים מארץ זו. כמו כן פעל להשגת אישורי הגירה שאפשרו בריחת יהודים לכמה ממדינות דרום אמריקה. במקביל הסכימה הכנסייה לסייע בהנפקת אשרות להעברת כמה אלפי ילדים יהודים מבולגריה לארץ ישראל. ההסבר לשינוי במדיניות הכנסייה כלפי הבעיה היהודית שנוי במחלוקת. יש הרואים בכך מהלך אותנטי של סיוע מתוך רצון טוב, ויש הטוענים כי הרקע לשינוי הוא שיקולים פוליטיים בלבד. לפי דעת האחרונים, הכנסייה שינתה את מדיניותה – קודם כל אל מול בעלות הברית ובהמשך ביחס לבעיה היהודית – רק כאשר הבינה שבעלות הברית עתידות לנצח במלחמה.

המגינים על פיוס ה-12 טוענים עוד, כי אף שבתקופת המלחמה לא הרבה להתבטא באופן חריף כנגד המשטר הנאצי, מנאומיו וממכתביו משתמעת בבירור סלידתו ממעשיו. הסיבות לזהירותו טמונות בשיקולים פרקטיים שהיו רלבנטיים לשעת מלחמה, ובהם החשש לחיי הקתולים תחת השלטון הנאצי, ובמקביל החשש לגורלם במקרה של ניצחון וכיבוש סובייטי של אירופה.

אשר לפעולותיו המעשיות בעניין היהודי – לפי העמדה המגוננת – שיקולים פרגמטיים הם שהנחו את האפיפיור, שאכן היה מעוניין לסייע ליהודים ככל שניתן. הרקע למדיניות הווטיקן היה החשש שכל פעילות פומבית למען היהודים – באמירה ובמעשה – רק תפגע באפשרויות הסיוע הקיימות, ובמקרים מסוימים אף תגרום לאימוץ מדיניות נוקשה יותר מצד הנאצים בגרמניה ובארצות הכבושות. לכן בחר האפיפיור על פי רוב להתמקד בפעילויות סיוע מקומיות ושקטות. בין פעילויות אלה הניסיון למנוע פגיעה ביהודי סלובקיה כבר ב-1941, הפעילות למען יהודי איטליה ב-1943, והפעלת לחץ בלתי פוסק למניעת גירוש יהודי הונגריה ב-1944.

השאלה בדבר האשרות שניתנו ליהודי אירופה על ידי הווטיקן, חלקן באמצעות מסמכים מזויפים, שנויה במחלוקת. אין ספק שחלק גדול מן היהודים שניצלו בדרך זו היו אלה שבחרו להתנצר. הוויכוח נסב על השאלה מה היתה עמדת האפיפיור בשאלת כנותה של המרת הדת. לטענת המבקרים, האפיפיור התאכזב לגלות כי רבים מן המומרים שבים ליהדותם לאחר הגעתם לחוף מבטחים, ובשל כך מנע את הישנותו של המהלך. לדברי התומכים באפיפיור, פיוס ה-12 היה מודע לכך שחלק ניכר מן המתנצרים עושה זאת לצורך מימוש אופציית הבריחה, ובכל זאת פעל לטובתם מתוך רצון אמיתי לסייע ליהודים.

את הסיוע המשמעותי ביותר מצד הווטיקן קיבלו יהודי איטליה, לאחר ההחלטה על גירושם הצפוי. האפיפיור פעל למען השגת אישורי הגירה רבים ככל האפשר, ונתן את ההוראה על החבאת היהודים במוסדות נוצריים. לטענת הדוחים את הביקורת על פיוס ה-12, פעילותו באיטליה מוכיחה מעל לכל ספק את טוהר כוונותיו ומעשיו. לדבריהם, מרגע שהיתה לו את היכולת המעשית לפעול להצלת יהודים, הוא ניצל אותה עד תום. הוא יצא בהצהרות נמרצות נגד פגיעה ביהודי איטליה, ופעל בזהירות ובנחישות למימוש כוונותיו. הוא לא רק הורה על הסתרת אלפי יהודים במוסדות הקתוליים – שבחלקם הגדול עד אותה העת היו סגורים בפני זרים – הוא אף דאג שבוותיקן עצמו יוסתרו כמה מאות יהודים. על פעילותו זו, כמו גם על נסיונותיו לסייע ליהודי הונגריה ורומניה, זכה האפיפיור להכרת תודה פומבית ורשמית מצד הרב הראשי לארץ ישראל, יצחק הרצוג (הרב הראשי האשכנזי של א"י ושל מדינת ישראל בשנים 1937 - 1959), וכן מצד פעילים יהודים באירופה, ובעיקר באיטליה.

בהקשר זה מרבים לצטט את דבריו הבאים של הרצוג, בפגישתו עם האפיפיור ב-10 במרס 1946: "העם היהודי יזכור לעד, מתוך הכרת תודה עמוקה, את העזרה שהוענקה בזמן הרדיפות הנאציות לרבים כל כך מבניו הסובלים, על ידי הכס הקדוש ועל-ידי עשרות הגמונים וכמרים קתוליים ברחבי אירופה". אולם ראוי לזכור כי הרצוג אמר את הדברים במהלך פגישה שנועדה בראש ובראשונה לבקש מהכנסייה את החזרתם של ילדים יהודים שנטבלו לנצרות כדי להציל את חייהם, ועתה פסקו אנשי הכנסייה כי יש להמשיך ולגדלם כנוצרים. האפיפיור עצמו לא השיב על הבקשה, אך ראש מזכירות הכנסייה, החשמן טרדיני, כתב לנציג הכנסייה בצרפת, החשמן רונקלי (לימים האפיפיור יוחנן ה-23), כי "הוד מעלתם החליטו שמוטב, אם אפשר, לא לענות כלל לרב הראשי של ארץ ישראל." (יצוין כי רונקלי התעלם מהנחיית הווטיקן, ופעל רבות להשבת ילדים יהודים למשפחותיהם או למוסדות הצלה יהודיים.)

התומכים בפיוס ה-12, ובמדיניותו כראש הכנסייה הקתולית, מפנים את המבקרים גם להתבטאויותיהם של מנהיגים יהודים אחרי מותו בשנת 1958. מנהיגים אלה שיבחו בדבריהם את פיוס ה-12, והתמקדו בפעילותו כאפיפיור באופן אישי, ובפעילות הכנסייה באופן כללי, למען יהודי אירופה בזמן השואה. הם מוסיפים, כי אומדן לא-מדויק שנעשה במסגרות שונות מלמד כי הכנסייה בהנהגת פיוס ה-12 הביאה להצלה של בין 500 אלף ל-700 אלף מיהודי אירופה – יותר מכל ארגון אחר שפעל באותה תקופה.

ביסוד כל הדברים הללו נמצאת החלטתם של בכירי הכנסייה כיום לפתוח במהלך שיביא להכרזתו של פיוס ה-12 כקדוש הכנסייה. התהליך, המתנהל מכוח המסורת בשלבים, נפתח כבר ב-1965, ביוזמת האפיפיור פאולוס ה-6. בשנת 2000 הסתיים השלב השני, הכרזתו של פיוס ה-12 כ"נערץ" (Venerabilis), והוא עומד עתה (נכון לאוקטובר 2008) לפני הכרזתו כ"מבורך" (Beatus), השלב האחרון לפני ההכרזה כקדוש. גל של מחאות מן העולם היהודי גרם להשהיית המהלך (אם כי לא להשעייתו). בתגובה הצהיר האפיפיור הנוכחי, בנדיקטוס ה-16 (19.9.08), כי פיוס ה-12 "עשה כל מאמץ אפשרי להצלת יהודים" בימות המלחמה.

בתקופת כהונתו כאפיפיור פרסם פיוס ה-12 כתבים רבים בנושאים שונים ומגוונים. בין היתר החל לפעול למען הכינוס הנוצרי הגדול והחשוב אשר זכה לכינוי "ועידת הווטיקן השנייה" (הכינוס עצמו התקיים בתקופת כהונתם של יורשיו: הוא נפתח ב-1962, בחסות האפיפיור יוחנן ה-23, והסתיים ב-1965, תחת האפיפיור פאולוס ה-6 – הדיונים נערכו בסתיו של כל אחת מארבע שנות קיומו).

מבין כתביו ונאומיו הרבים, שלושה נושאים שאליהם התייחס בהרחבה זכו לפרסום רב – האחד קשור ישירות לתרבות הנוצרית, והשניים האחרים לקשר שבין הנצרות למודרניות. בהקשר הנוצרי, פיוס ה-12 קבע שהאמונה הרווחת אודות בתוליה הנצחיים של מרים הקדושה (אמו של ישוע הנוצרי) ומקומה המובטח בגן עדן היא אמת דתית במעמד של "דוֹגמה", קרי חלק בלתי נפרד מה"אני מאמין" הקתולי המחייב.

הנושא השני הוא הקביעה בדבר השילוב האפשרי בין התיאוריה המדעית של המפץ הגדול לסיפור הבריאה. פיוס ה-12 לא ראה סתירה בין מדע ודת, ואף הכיר בכך שתורת האבולוציה היא ההסבר הראוי להתנהלות החיים עלי אדמות עד להופעת האדם. עם זאת קבע כי את נשמת האדם ברא אלוהים בנפרד ובמיוחד, והוא מעניק אותה ישירות לכל אדם בראשית קיומו.

הנושא השלישי הוא ההתייחסות הראשונה בתולדות הכס הקדוש לאפשרות תכנון המשפחה, ובמילים פשוטות, מניעת הריון. בשני נאומים שנשא במחצית השנייה של 1951 קבע פיוס ה-12 כי במקרים חריגים, בני זוג נשואים רשאים, במסגרת תכנון המשפחה בלבד, לקיים יחסי מין תוך התחשבות במצב הפריון של האישה בהתאם למחזור החודשי; במילים אחרות, מותר להימנע מקיום יחסים בתקופת הביוץ המשוערת. זו, קבע האפיפיור, היא הדרך המוסרית היחידה למניעת הריון. מלבד זאת עסק האפיפיור בסוגיות דתיות רבות הקשורות במקצוע הרפואה - חובת הרופאים ושאר בעלי המקצועות הרפואיים למטופליהם, זכתם של בני משפחת החולה לפעול בניגוד לעצת הרופאים וכיו"ב.

בימי כהונתו פרסם פיוס ה-12 41 מכתבים אנציקליים - יותר מכל קודמיו גם יחד ב-50 השנים שקדמו לו. מלבד זאת הרבה לכתוב מאמרים ולשאת נאומים. כתקדים, כל כתביו התפרסמו מטעם הווטיקן באיטלקית או בשפות לאומיות אחרות, ולא בלטינית כפי שהיה נהוג עד ימיו. בשנים שלאחר המלחמה היה האפיפיור מודאג קשות מהשתלטות הקומוניזם השנוא עליו על אירופה המזרחית ועל סין, ופעל כמיטב יכולתו לביצור מעמדה של הכנסייה הקתולית בארצות אלה ולקירוב לבבות בינה לבין הכנסייה המזרחית. בין השאר מינה לכהונת חשמן את ההגמון הפולני וויטילה כשהיה זה בגיל צעיר במידה כמעט חסרת תקדים, 38 שנים. לימים נעשה וויטילה לאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2.

לקראת סוף 1954 לקתה בריאותו של פיוס ה-12, ושליטתו בווטיקן הלכה והתרופפה. הוא מיעט בהופעות פומביות ואף בפגישות אישיות, והניח החלטות חשובות רבות בלא הכרעה. הוא הלך לעולמו ב-9 באוקטובר 1958.