מעמד הר סיני

משה מקבל מאלוהים את לוחות הברית במעמד הר סיני. ציור משנת 1850 של הצייר Julius Schnorr von Carol (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

מעמד הר סיני ומתן עשרת הדיברות מתוארים במקרא פעמיים – בפעם הראשונה בספר שמות, פרקים י"ט-כ', ובפעם השנייה בספר דברים, פרק ה'. התיאור הראשון מובא מפי מספר "חיצוני", והשני מפי משה רבנו. ל"מעמד" שני מובנים מקובלים. במובנו האחד, מדובר באירוע בו העניק האל לבני ישראל, באמצעות משה, את עשרת הדיברות. במובנו השני, מדובר בסדרת האירועים שראשיתה בכינוס בני ישראל למרגלות הר סיני, דרך קבלת הלוחות ושבירתן בעקבות חטא העגל, וסופה בעלייה השנייה של משה אל ההר וקבלת הלוחות השניים. התיאור המקראי של האירועים אינו ברור. סדר הדברים אינו מובא באופן כרונולוגי, והאירועים מופרדים בפרקים המוקדשים לנושאים אחרים.

תיאור מעמד הר סיני בספר שמות נפתח עם פניית אלוהים לעם ישראל באמצעות משה, בשאלת נכונות העם לחסות תחת שלטונו. התשובה החיובית היתה מיידית: "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות, י"ט, ח'). בתגובה מורה האל לעם להכין עצמו לשעת קבלת התורה – להתנקות, להחליף בגדים, להימנע מקיום יחסי אישות, ולהמתין יומיים בקדושתם. סביב ההר קבע משה גבול ברור, ועל העם נאסר לחצותו. בבוקרו של היום השלישי החלו אירועי השיא של המעמד.

בני ישראל במעמד הר סיני. ציור של גוסטב דורה

לקדושת המעמד, ההטהרות לקראתו ולאימת ההתגלות ("קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד... ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל"), ניתן ביטוי לירי בשירת משה ובשירת דבורה וכן בתהילים ס"ח. חז"ל הוסיפו מימד אגדתי למאורע: "ציפור לא צווח, עוף לא פרח... שרפים לא אמרו 'קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול, אנוכי ה' אלוהיך" (שמות רבה, כ"ט ט'); "וכשניתנה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי אומות העולם אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה" (זבחים קט"ז ע"א). 

המידע החסר בטקסט משקף ככל הנראה את המצב בפועל, קרי את חוסר הידיעה של העם בדבר מצבו של מנהיגו. המשמעות מבחינת העם היתה מרחיקת לכת: היעלמותו של נביא האל סימלה את נטישת האל עצמו. הצורך באלוהים חדש היה חיוני, ומכאן קצרה הדרך ליצירתו. הפנייה לאהרון הכהן נועדה למטרה זו: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות, ל"ב, א').

בזעמו ביקש האל לכלות את כל בני ישראל. משה החל עמו בדין ודברים, וניסה לשכנעו לנהוג במידת הרחמים. בסיום דבריו הורה לו האל לשוב לפסגת ההר עם לוחות אבן חדשים: "ופסל לך שני לחת אבנים כראשונים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" (שמות, ל"ד, א'). משה נענה לקריאה, ועלה להר. בשלב זה שב האל ופגש את משה והצהיר בפניו על 13 מידות הרחמים בהן הוא נוהג בעמו: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבים" (שמות, ל"ד, ו'-ז'). בכך למעשה הצהיר על נכונותו למחול לעם על חטאיו. בהמשך הדברים המחילה אכן ניתנת, ומשה קיבל מחדש את התורה. הוא שהה בהר 40 ימים נוספים, ובסופם ירד אל העם ודווח לו על המצוות שניתנו לו מחדש בתקופה זו. חלק מן הציוויים ניתנו בכתב – בראשם עשרת הדיברות. בסך הכול מדובר בתרי"ג מצוות (613) שהובאו בכתב, במסגרת המקרא. השאר ניתנו בעל-פה, והם עתידים להימסר מדור לדור עד תקופת המשנה.

הדיבר השני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה – אוסר על עבודת האלילים לגווניה.

הדיבר השלישי: לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא – אוסר על אמירת שם האלוהים למטרה לא ראויה.

הדיבר הרביעי: זכור את יום השבת לקדשו – מורה על מצוות השבת.

הדיבר החמישי: כבד את אביך ואת אמך – מורה על מצוות כיבוד הורים.

הדיבר השישי: לא תרצח – אוסר על מעשה רצח.

הדיבר השביעי: לא תנאף – אוסר על העריות (יחסי מין בין קרובי משפחה).

הדיבר השמיני: לא תגנב – אוסר על גניבה.

הדיבר התשיעי: לא תענה ברעך עד שקר – אוסר על עדות שקר.

הדיבר העשירי: לא תחמוד – אוסר על חמדנות אשת האחר, ביתו ורכושו.

המשותף לכלל הדיברות: ניסוח קצר; ציוויים כוללניים, בלי פירוט האופן המדויק שיש לממשם; ציווים מוחלטים, בעלי תוקף אוניברסאלי, על זמני, ובלתי תלוי בנסיבות. במחקר הוצגה טענה לפיה המאפיינים המשותפים הללו מלמדים על משמעות מרכזית של הדיברות כמעין תנאים מוקדמים להשתייכות לעדה העברית המתגבשת.

נוסח הדיברות בספר שמות שונה במקצת מן הנוסח המובא מפי משה בספר דברים. שני המקורות מופיעים להלן, כשההבדלים בין המקורות מודגשים.

שמות, פרק כ'

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: ג לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: ד לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי: ו לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: ז זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו: ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: י כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: יא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: יב לֹא תִרְצָח; לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב; לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: יג לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

דברים, פרק ה'

ו אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי: ז לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: ח לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: ט וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו: י לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיך לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: יא שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת טו כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: טז לֹא תִרְצָח; וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב; וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: יז וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

בתלמוד הבבלי התמקדו החכמים בהבדל הנוסח של הדיבר החמישי. בספר דברים מתווספות בדיבר העוסק בכיבוד אב ואב ייחוס המצווה לאל ("כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ") וההבטחה לתגמול חיובי ("לְמַעַן יִיטַב לָךְ"). תהייה בעניין הוספת "למען ייטב"  מוצגת על ידי ר' חנינא בן עגיל בפני ר' חייא בר אבא. ר' חייא מגיב שאינו בקי בפערי הנוסחים, וגוער בר' חנינא על שלא הקדים ובירר את העניין לפני הפנייה. התשובה מובאת לבסוף מפי ר' תנחום, ולפיה בלוחות הראשונים לא נכתב ייטב, שמקורה במילה טוב, בשל הידיעה שסופם להישבר (בבא קמא, דף נ"ד עמוד ב').

חכמים מאוחרים לאורך הדורות הביעו תמיהה על עדותו של ר' חייא בדבר חוסר בקיאותו בנוסחיו של קטע כה מרכזי במקרא. לשאלה זו ניתנו תשובות שונות, שלחלקן יש השלכות לגבי תפיסת ההבדל בין הנוסחים. דוגמה לתשובה מסוג זה היא פרשנותו של הרב והחוקר ראובן מרגליות (1889 – 1971) לדברי ר' חייא. לשיטת מרגליות, ר' חייא התכוון בדבריו לכך שאין לדעת אם גרסת הנוסח בספר דברים משקפת את הנוסח שהופיע על הלוחות השניים. בהתאם, טענת ר' חייא היתה שמכיוון שאין בידו את הנוסח המקורי של הלוחות, אין הוא יכול להציע הסבר לפערים שממילא לא בהכרח היו קיימים במקור. לפי תשובה זו, השינויים בגרסת ספר דברים נעשו ביוזמת משה, מסיבות שאינן לגמרי ברורות, אך הדיברות שהופיעו במקור על הלוחות היו זהים בשני המקרים.

שתי האפשרויות המדוברות – דיבור ישיר אל העם או דיבור דרך מתווך – מגלמות שתי תפיסות נפרדות של ההתגלות. אפשרות הדיבור הישיר מדגישה את ההתגלות כאירוע קולקטיבי ושוויוני, בו לכל אחד מן הנוכחים יש מעמד זהה בפני האל. אפשרות הדיבור דרך מתווך רואה בהתגלות כמהלך המכוון למעטים בלבד, יחידי סגולה שנבחרו בידי האל. בעוד שהטקסט תומך בכמה וכמה פסוקים בתפיסת ההתגלות המוגבלת, סדרה של מדרשים ופרשנויות תלמודיות תומכת בעמדת האירוע הקולקטיבי. ר' יהודה הלוי הרחיק לכת וטען כי הפנייה הישירה מלמדת לא רק על מעמד שוויוני, אלא גם על מעמד בו כלל הנוכחים זכו לדרגה של נבואה: "והם התקדשו וזימנו עצמם למדרגה אשר בה ימצאו ראויים למעמד הנבואה" (ספר הכוזרי, מאמר 1, פ"ז).

אפשרות נוספת להבנת האירוע משלבת את שתי העמדות בניתוח אחד. לפי אפשרות זו, שני הדיברות הראשונות הוצגו בפני העם כולו, ושאר הדיברות הובאו בפני משה בלבד, ולאחר מכן באמצעותו אל העם. ניתוח זה מסתמך בעיקרו על לשון הדיברות. שני הדיברות הראשונים נאמרים בגוף ראשון יחיד, ובכך הם נראים כמופנים אל העם כולו – 'אנוכי ה' אלוהיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' ו'לא תעשה לך פסל וכל תמונה... כי אנוכי ה' אלוהיך'. הדיברות 3-5 נאמרות בגוף שלישי, ובכך הם נראים כאילו יועדו להיות מועברים על ידי גורם שלישי לנמען: 'לא תשא שם ה' אלוהיך'; 'זכור את יום השבת... ויום השביעי שבת לה' אלוהיך'; 'כבד את אביך ואת אמך... אשר ה' אלוהיך נותן לך'.

האפשרות הדו שלבית מוצגת בתלמוד הבבלי: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות, כ"ד, ע"א). במדרש שיר השירים מתוארת מחלוקת בעניין זה: "רבי יהושע בן לוי אומר: שתי דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה: אנוכי ולא יהיה לך. רבנן אמרו: כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה" (א', י"ג). אל מול העמדה השוויונית המקובלת על חכמי התלמוד (ובהתאם, כאמור, רווחת במדרשים שנכתבו בתקופת התלמוד), ר' יהושע בן לוי מסתמך על לשון הפסוקים וקובע כי מדובר בשני שלבים של ההתגלות, הראשון כללי, מכוון לעם כולו, והשני פרטני, מכוון למשה בלבד.

במחקר הוצגו שתי טענות בעניין זה. חלק מחוקרי המקרא טענו כי העובדה שהטקסט המקראי מציג במקביל שתי אופציות סותרות מעידה על ערבוב בין המקורות השונים שהרכיבו את הטקסט המקראי המוכר. טענה אחרת היתה שעורך הטקסט ייחס חשיבות רבה לתפיסה של התגלות קולקטיבית ושוויונית, ובה בעת היה מודע לסיכון הנובע ממנה לאינטרס היציבות החברתית והפוליטית. מסיבה זו הגביל את ההיבט השוויוני של המעמד ושילב בו את הדגש על הכרחיות הגורם המתווך.

שאלת מיקומו של הר סיני העסיקה אנשי דת כבר במחצית הראשונה של ימי הביניים, עת התפתחות תנועת הנזירות (מאות 4-6 לספירה). המסורות הקדומות, המקובלות גם בימנו, מיקמו את ההר באזור ההררי של דרום חצי האי סיני. בהתאם למסורות אלה הקים במאה ה-6 הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס את המנזר סנטה קתרינה. בסמוך למנזר נמצא הר המכונה "הר משה" (ג'בל מוסא. ככל הנראה ההר נקרא על שם נזיר שהתבודד באזור במאה ה-4 ולא על שם משה רבנו), שזוהה על פי מסורות ביזנטיות באופן ספציפי כהר סיני המקראי. חוקרים רבים בתק' המודרנית אימצו מסורות אלה. חוקרים אחרים הצביעו על הבעייתיות במיקומו של הר סיני בדרום חצי האי, ובין אלה היו שמיקמו את ההר באזור צפון סיני, ואחרים שהעדיפו את האזור המערבי, בסמוך לעיר סואץ. בתקופה המודרנית לא צלח כל ניסיון ארכיאולוגי לבסס אף אחת מן התיאוריות. הניסיונות נעשו אמנם לצורך בירור השאלה הספציפית של מיקום הר סיני המקראי. ואולם הם היו חלק מבירור שאלה גדולה יותר, הנוגעת למציאות ההיסטורית של יציאת מצרים ונדודי ישראל בסיני. 

האם מעמד הר סיני התרחש במציאות? - הערוץ האקדמי   

הויכוח בעניין זה בין מלומדים מתנהל שנים רבות, כשמשני צדי המתרס עומדים אלה המייחסים לסיפורי התורה היסטוריות מלאה, מול אלה הרואים בהם אוסף של מיתוסים שאין בינם לבין המציאות קשר כלשהו. קיימות גם עמדות ביניים, הרואות בחלק מן הסיפורים ביטוי לאירועים שאכן התרחשו בפועל, אך פוסלות את ההיסטוריות המוחלטת של כלל הסיפורים, ולחלופין, עמדות הפוסלות את הזהות המלאה בין התיאור המקראי של האירוע לבין האופן בו התרחש בפועל. לעניין יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אין ויכוח בין החולקים על ממצאי הבירורים הארכיאולוגים באזור זה: סקרים ארכיאולוגיים בכל רחבי חצי האי לא איתרו שרידים העשויים ללמד על נדודי עם בסדר גודל בעל משמעות. סקרים שנעשו באתרים המזוהים במסורת כהר סיני לא איתרו גם הם ממצאים המלמדים על חנייה שבטית באזור. הויכוח שמתנהל בין החוקרים נוגע לפרשנות הראויה להיעדר הממצאים. לדעת התומכים במציאות ההיסטורית של אירועי התורה, היעדר הממצאים אינו מלמד כי האירועים לא התרחשו. העמדה המנוגדת טוענת כי לא ייתכן שהאירועים המתוארים בתורה – גם אם בפועל התיאור משקף הגזמה והאירועים עצמם היו בסדר גודל קטן יותר – לא הותירו אחריהם כל עדות בשטח. לשיטתם, מסקנת ההיעדר היא כי האירוע לא התקיים.