שיירת הל"ה, כוח לוחמי "הגנה"
שיצא במהלך מלחמת העצמאות
לסייע לתושביהם הנצורים של ישובי גוש עציון.
כל לוחמי הכוח נפלו במהלך קרב עם ערביי האיזור. סיפורם נחשב לאחד מפרשיותיו המכוננות של אתוס הגבורה הציוני.
בלילה שבין ה-15 ל-16 בינואר 1948 יצא כוח בן שלושים ושמונה לוחמים, חציים אנשי מחלקת ההר של הפלמ"ח
וחציים אנשי מחלקת הסטודנטים של החי"ש (חיל שדה, הכוח המגויס של ההגנה), בפיקודו של מפקד מחלקת ההר דניאל מס, מהמושבה הר-טוב (בסמוך לבית שמש) אל גוש עציון. מטרת הכוח היתה תגבור באספקה ובלוחמים לכוח המגן בגוש עציון הנתון במצור שהטילו עליו כוחות ערביים מקומיים. יציאת הכוח באה זמן קצר לאחר סיום התקפה ערבית רחבת היקף על ישובי הגוש, שבסיומה התרוקן כמעט כליל מלאי התחמושת והתרופות של הכוח המגן.
משלוח תגבורת לגוש מירושלים הסמוכה לא היה אפשרי, מחמת המצור, ולפיכך החליט מטה ההגנה לשלוח כוח רגלי בציר תנועה לא צפוי, דרך עמק האלה
אל גוש עציון, בתקווה שהאויב אינו מצפה לתנועת יהודים בציר זה. הכוח, ובו 40 איש, יצא לדרך בליל 14 בינואר, אבל נתגלה כעבור זמן קצר ונאלץ לחזור על עקבותיו. בלילה הבא יצא שוב הכוח, ובו הפעם 38 איש, מהר-טוב לעבר מנזר בית ג'מאל, ומשם לעמק האלה.
במהלך המסע נפצע אחד הלוחמים, ושני לוחמים נוספים ליוו אותו בחזרה אל נקודת המוצא. עם עלות השחר הגיעו 35 הלוחמים הנותרים לקרבת הכפר בית צוריף, במרחק חמישה ק"מ מגוש עציון, ואז הותקפו על ידי כוח גדול של ערביי האיזור. במהלך הקרב נפלו הלוחמים כולם. יומיים לאחר מכן החזיר הצבא הבריטי את גופותיהם של הלוחמים (שעברו התעללות קשה). לוחמי הל"ה נקברו תחילה בכפר עציון. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש עציון, לקבורה בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
לוחמי הל"ה מובאים לקבורה בהר הרצל בירושלים, 1949
פרשת הל"ה נחרטה בזיכרון הלאומי כסמל למחיר הכבד ששילם הישוב היהודי במלחמת העצמאות
וכן כסמל לגבורה וההקרבה שאפיינו מלחמה זו. במהלך השנים נילוו לפרטי האירוע מספר פרטים שביסוסם העובדתי אינו מוצק, ביניהם הטענה כי עם תום מלאי התחמושת החלו אנשי הל"ה להילחם בתוקפים באמצעות אבנים (וכי בידי הגופות שנמסרו נמצאו אבנים). סיפור נוסף שוודאותו העובדתית אינה ידועה הוא כי במהלך המסע הלילי נתקלו הלוחמים ברועה ערבי זקן, ולאחר דיון מוסרי החליטו שלא להרגו. אותו רועה, על פי הטענה, היה זה שחשף את הלוחמים והביא למותם בבוקר שלמחרת.
נסיונות נוספים לסייע לאנשי גוש עציון נכשלו אף הם, ויום אחד לפני הכרזת העצמאות
(ב-13 במאי 1948) נפלו ישובי הגוש בידי הכוחות הערבים שצרו עליו. 127 לוחמים יהודים נפלו בקרב זה, ורבים אחרים נפלו בשבי.
הדפס
