ב-1946 החליטה הנהגת היישוב הציוני בארץ ישראל על הוצאתה לפועל של תוכנית התיישבות (עליית 11 היישובים בנגב) נרחבת בנגב. במסגרת תוכנית זו, שנועדה לחזק את חזקת הישוב הציוני באיזור, הוקמו במהירות 11 ישובים שונים, אחד מהם - כפר דרום,
בשטחי רצועת עזה
(בין חאן יונס לעזה). במהלך מלחמת העצמאות
עמד היישוב תחת התקפות כבדות מצד הצבא המצרי ובמהלך ההפוגה הראשונה בקרבות, פונה על כל יושביו.
כפר דרום (צילום: לע"מ)
לאחר מלחמת ששת הימים,
החליטה ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול,
כי רצועת עזה תישאר בריבונות ישראלית. עוד החליטה הממשלה, כי יש להקים יישובים במספר מקומות ברצועה, כך לטענת הממשלה, תוכל ישראל לשלוט בצורה טובה יותר על הנעשה ברצועה, ולחזק את הביטחון באזור הנגב המערבי והגבול עם מצרים. אחד האזורים המיועד להתיישבות היה בין חצי האי סיני
לבין רצועת עזה - האיזור בו נמצא היום גוש קטיף.
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה לא חלו תמורות התיישבותיות בשטח, אך בעקבות התגברות הטרור הפלסטיני, נעשה דיון חוזר ובו הוחלט ליישב יהודים במקומות "אסטרטגיים" ברצועת עזה. בשנת 1970 עלתה על הקרקע היאחזות כפר דרום (מצפון-מזרח לגוש), ההיאחזות הראשונה ברצועת עזה, בסמוך ליישוב המקורי שפונה 22 שנה קודם לכן. ב-1971 ו-1972 עלו שני גרעיני נח"ל של תנועת חרות
להיאחזות נצרים (מצפון לגוש). ההיאחזות הבאה בתור היתה מורג (ספטמבר 1972), ולאחריה קטיף (1973). בשנת 1976 עלה על הקרקע המושב האזרחי הראשון – קטיף א' שהחליף את ההיאחזות קטיף. לאחר שנה הוחלט לשנות את השם מ"קטיף א'" ל"נצר חזני", על שמו של מיכאל חזני,
ממנהיגי הפועל המזרחי והמפד"ל.
נצרים (צילום: איי פי)
בשנת 1977, לאחר שעלתה לשלטון מפלגת הליכוד,
קיבלה ההתיישבות ברצועה ובגוש קטיף תמיכה ממשלתית מוגברת בין השאר באמצעות הקמת המועצה האזורית חוף עזה (1978) שהעצימה את תנופת ההתיישבות. המועצה האזורית הביאה להקמתו של גוש יישובים מנצר חזני וקטיף (הנמצאים בצפון הגוש) ועד לנקודה הדרומית ברצועה, בין השאר, בכדי למנוע את התרחבותה של העיר הפלסטינית חאן יונס לכיוון הים. ב-1980 הוקמה החברה לפיתוח חבל קטיף שקידמה את פיתוח התיירות באזור. ב-1982 הסתיימה בנייתו של המושב גדיד, וב-1983 החלו לבנות את היישובים גן אור ונוה דקלים.
לאחר הבחירות ב-1984, כאשר התמנה שמעון פרס
לראש ממשלה (ברוטציה עם יצחק שמיר),
ירדה מידת התמיכה הממשלתית בהתיישבות והיקף הבנייה היהודית ברצועה הצטמצם (אך לא נפסק לחלוטין). בתחילת 1986 עלה על הקרקע היישוב בדולח. כשהחליף שמיר את פרס עלה שוב קצב הבנייה. מהיאחזות אחת בשנת 1971 היו בשנת 1987 בגוש 14 יישובים אזרחיים.
ההתיישבות היהודית בגוש קטיף המשיכה להתפתח גם בשנות האנתיפאדה
הראשונה, אך בקצב נמוך יותר, וזאת בשל התגברותם של מעשי האלימות והטרור הפלסטיני. ב-1987 נפתח מלון "חוף קטיף" אך בשל המצב הביטחוני לא נחל הצלחה גדולה.
מאז תחילתה של אנתיפאדת אל-אקצא עמדו תושביה היהודים של רצועת עזה תחת התקפות טרור רבות, ביניהן נסיונות חדירה, מארבים על רכבים הנעים בכבישים וכן נחיתות של פצצות מרגמה.
גני טל (צילום: גדי קבלו)
נכון לתחילת 2005 מנתה ההתיישבות היהודית ברצועת עזה 21 יישובים, מתוכם 17 ממוקמים בגוש קטיף: בדולח, בני עצמון, גדיד, גן אור, גני טל, כפר דרום, כפר ים, כרם עצמונה, מורג, נוה דקלים, נצר חזני, נצרים, פאת שדה, קטיף, רפיח ים, שירת הים, שליו, תל קטיפא. ארבעת היישובים הנוספים ברצועה הם: דוגית, אלי סיני, נצרים וניסנית.
נווה דקלים (צילום: גדי קבלו)
האוכלוסייה היהודית ברצועת עזה מנתה (נכון לתחילת 2005) כ- 8,800 איש מתוכם כ- 6,500 תושבי גוש קטיף.
הדפס
