 |  | אליעזר עבד אברהם פוגש ברבקה על יד באר מים. מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל
| | |  | | באר ארטיזית. צילום: גטי אימג' בנק ישראל
| | |  | | קידוח באר באפגניסטן, 2003. צילום: גטי אימג' בנק ישראל
| | |
| ערכים קשורים |  | |
| | באר מים
Water Well
היסטוריה | הבאר הקדומה | סוגי בארות
באר מים, בור שנחפר, נחצב או נקדח בקרקע על מנת להגיע אל שכבת מים (אקוויפר)
התת-קרקעית.
מימי קדם היתה מציאת מקורות מים
צורך חשוב מאין כמוהו להישרדותו של האדם ולהתפתחות הציביליזציה, ולכן בארות המים היו מהמבנים הראשונים שהוקמו על ידי האדם. חשיבותן של בארות מים היתה גדולה במיוחד באזורים צחיחים
וצחיחים למחצה, אשר בהם מקורות המים העיליים - כמו נהרות ואגמים - אינם מצויים ומספר ימי הגשם מעטים.
| היסטוריה |  | |
בארות המים הקדומות ביותר שנחשפו נחפרו בחבל הסהר הפורה
בתקופה הניאוליתית
(בסביבות - 8,000 לפנה"ס). אך ייתכן כי חפירת בארות החלה כבר כמה אלפי שנים קודם לכן. הבאר העתיקה ביותר שנחשפה נמצאה באתר החפירות עתלית
ים, כ-300 מטרים מערבית למצודה הצלבנית והיא מתוארכת לאלף התשיעי לפנה"ס. זוהי באר רדודה, שעומקה כ-10 מטרים ופיה בנוי מאבנים גסות.
בצפון אירופה נתגלו בארות מים המתוארכות לסוף התקופה הניאוליתית, שפיהן היה עשוי עץ. הקדומה בבארות אלה נמצאת ליד העיר לייפציג בגרמניה ומתוארכת לשנת 5,100 לפנה"ס.
בזמנים קדומים מוקמו בארות המים במקדשים, בארמונות ובמקומות ציבוריים אחרים, אך גם בבתי תושבים. ברבים מן היישובים נחפר מספר מצומצם של בארות, אך במספר מקומות, כמו בעיר מוהנג'ו־דרו
(Mohenjo-Daro) בעמק האינדוס
(כיום בשטח פקיסטן),
נמצאו בארות מים מתקופה מסוימת בשליש מחצרות הבתים.
באר מים בהודו (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
לבאר המים מיוחסת חשיבות רבה גם משום שחפירתה ארכה בדרך כלל זמן רב ובנייתה היתה יקרה. גניבת מים היתה כנראה תופעה שכיחה במקומות צחיחים ולעתים הוצבה שמירה על הבארות ונגבה תשלום עבור השאיבה מהן. גם בסיפורי התנ"ך
מיוחסת לבאר חשיבות רבה והיא שמשה לעתים קרובות עילה למריבות וסכסוכים, כמו הריב שפרץ בין רועי אבימלך לאברהם
(בראשית כ"א). הרועים נהגו להתאסף סביב הבאר ולהסיר יחדיו את הגולל (אבן גדולה וכבדה שכיסתה את פי הבאר ונועדה כנראה להרתיע גנבי מים) על מנת להשקות את הצאן והבקר. הבאר שימשה גם כמקום מפגש חברתי: יעקב
פגש את רחל
(בראשית כט' ח') ליד באר מים, אליעזר
- עבד אברהם - פגש ברבקה
(בראשית כד' מג') ומשה
פגש את בנות יתרו
(שמות ב' יז'). חז"ל ופוסקי הלכה כמו הרמב"ם
מייחסים לבארות המים בתנ"ך משמעות רוחנית ונסתרת.
באר המים מופיעה בספרות, בשירה ובמיתולוגיות של עמים רבים. בתרבות הקלטית,
למשל, זכתה הבאר למעמד של קדושה והיוותה מקום פולחן (מעריכים כי בתקופה הקלטית היו פזורות ברחבי בריטניה מאות בארות מעין אלו). בתרבויות אחרות האמינו כי בבאר שוכנות רוחות וכי מימיה יכולים לרפא, והיוונים
סברו כי ניתן להיעזר בבאר למתן נבואה. 
| הבאר הקדומה | | |
בארות המים הראשונות היו חסרות דופן או פי באר, ודמו לבורות מים פשוטים (שתפקידם, בשונה מהבאר, היה לנקז ולאסוף מי גשמים). עומק הבארות נע ממטרים בודדים עד ל-50 מטרים ויותר. בתקופות מאוחרות יותר החלו בבניית בארות בעלות מבנה מורכב יותר. על מנת למנוע קריסה, חוזקה דופן הבאר באבנים, בלבנים, בטיט ולעיתים גם בעץ. פי הבאר נבנה בדרך כלל מאבן, ובבארות גדולות נחצבו לעתים מדרגות לולייניות שירדו עד לקו המים.
קביעת האתר לחפירת הבאר נעשתה על פי ניסוי וטעייה ודרשה לא מעט מזל, אם כי סביר להניח שהקדמונים הגיעו לרמה מסוימת של מיומנות בקביעת המקום בו ניתן לחדור בדרך הקצרה ביותר לאקוויפר. בכמה תרבויות לווה החיפוש בטקסים ובמעשי כשפים שנועדו לעזור באיתור המים. חפירת הבאר נעשתה על ידי בעלי מקצוע מיומנים, ועם סיום העבודות נערכו לעתים חגיגות לציון המאורע, כמו למשל החגיגות שנערכו לציון חפירת באר מים בתקופת הנדודים של בני ישראל במדבר ("שירת הבאר"; במדבר כ"א יז'-יח').
הבארות הקדומות נחפרו בעזרת הידיים וכלים פשוטים, אולם בסין, כבר באלף השני לפנה"ס, נקדחו בארות בעזרת טכניקת הקשה (Percussion) - משקולת מחודדת מברזל ששקלה כמה עשרות ק"ג, נקשרה למעין מנוף שהונח על פלטפורמה, היכתה בחוזקה באדמה ופיצחה את הסלעים. לאחר מספר "זעזועים" פונו האדמה והסלעים שרוסקו. בעזרת טכניקה זו חפרו הסינים במשך אלפי שנים בארות שהגיעו לעומק של כמה מאות מטרים, ובמאה במאה ה-19 נחפרה באר מלח (שנועדה לכרייה של מלח) ליד העיר שינהאי (Xinhai) במחוז סיצ'ואן
שעומקה הגיעה לכ-1,000 מטרים.
חסרונה של טכניקת ההקשה היה בקצב האיטי בה נחפרו הבארות, אך למרות זאת, גם היום משתמשים בה לאחר שהוכנסו בה שכלולים מסוימים.
בתקופה הקדומה הועלו המים מן הבאר בעזרת דליים ומדלים כמו השדוף (Shaduf; מתקן דמוי מנוף), אך כמות המים שנשאבה בשיטה זו היתה קטנה ולא הספיקה להשקיית שטחים חקלאיים. על פי מספר מקורות, שאיבת המים בעולם העתיק בוצעה על ידי עבדים, שבויי מלחמה ועיוורים. בתקופה ההלניסטית ובימי האימפריה הרומית
הועלה קצב שאיבת המים מהבארות בעזרת גלגלות ומכונות שהונעו על ידי אדם או על ידי בהמות. אחת מאותן מכונות שאיבה, שנקראה על שם ממציאה היווני בן המאה ה-2 לפנה"ס, טיסיביוס (Ctesibius), היתה בעלת שני צילינדרים ויכלה לשאוב על פי הסברה כ-1000 ליטר מים בשעה.
בתחילת האלף הראשון לפנה"ס פיתחו הפרסים רשת מנהרות המכונה קָנָט (Qanat; ח'רז [karaz] בפרסית; פוגרה [Foggara] בערבית). הקנט היא מנהרה צרה (ברוחב אדם) הנחפרת כלפי מעלה אל מאגרי מים תת-קרקעיים באזורים הרריים. רשת המנהרות, שאורכן הכולל מגיע לעתים למספר קילומטרים, מובילה את המים, בכוח הכבידה,
אל נקודה נמוכה יותר בשטח, משם פורץ זרם המים. לאורך המנהרות נחפרו בצפיפות מספר רב של בארות אנכיות וצרות, הנקראות בארות שרשרת, אשר שימשו לשאיבת המים. במהלך החפירה עצמה שימשו בארות אלה גם כנקודות להוצאת אדמה ולאוורור. בשטחי פרס נחפרו אלפי קילומטרים של מנהרות ולאורכן אלפי בארות. משם התפשטה טכניקת החפירה מזרחה אל סין ומערבה אל עבר המזרח התיכון, צפון אפריקה וספרד, ואף אל העולם החדש. גם כיום, בעיקר באפגניסטן ובחלקים של מרכז אסיה, נפוץ השימוש במים הנשאבים מבארות שרשרת.
בתקופות קדומות שימשו לעתים בארות מים שייבשו כבתי שימוש או כאתרי איסוף אשפה.
גידול האוכלוסייה והתרחבות השטחים החקלאיים לאחר תקופת ימי הביניים
העלו את הביקוש למי שתייה והשקיה. ההתפתחויות הטכנולוגיות של תחילת המהפכה התעשייתית,
ובעיקר המצאת מנוע הקיטור
ומאוחר יותר מנועי בעירה פנימית
ומנועים חשמליים,
איפשרו קדיחת בארות מים עמוקות בטכניקות שונות, וכן שאיבת כמויות גדולות של מים. בנוסף, התפתחות ענף הגיאולוגיה
במהלך המאה ה-19 איפשר איתור מהיר ומדויק יותר של אתרים לקדיחת בארות מים.
| סוגי בארות | | |
באר מים חפורה - במספר מקומות בעולם, בעיקר במדינות עולם שלישי, עדיין נחפרות בארות בידיים או בעזרת כלי חפירה פשוטים כפי שהיה נהוג לפני אלפי שנים. עומקה של באר מים חפורה נע ממטרים בודדים עד כמה עשרות מטרים, וקוטרה נע על פי רוב בין מטר אחד לחמישה מטרים. דפנות הבאר מחוזקות במלט או בבטון על מנת למנוע קריסה, ובדרך כלל הן אינן אטומות לחלוטין, על מנת לאפשר למים לחלחל לבאר ולסנן את גרגרי החול שבאקוויפר. בשל רדידותן, חשופות בארות מים חפורות לזיהום הנובע בעיקר משפכים, מחומרי הדברה ומבקטריות, ורבות מהן עומדות יבשות בשנות בצורת. בבאר שיבשה קיימת סכנה גדולה יותר של זיהום. את הבאר החפורה מכסים במכסים עשויים עץ, אבן או בטון. קוטרה של אחת מהבארות הגדולות בעולם שנחפרה ביד אדם היא כ-10 מטרים והיא נמצאת בקנזס שבארה"ב.
באר צינור - באר המורכבת מצינור מתכת חלול בעל קוטר של עד 10 ס"מ וראש מחודד, אשר מוחדר לאדמה בעזרת מכשירים פשוטים כמו הלמנייה ופטיש. בשיטה זו האדמה לא מוצאת החוצה אלא נדחפת הצידה, ולכן נעזרים בה רק באזורים חוליים וקלים לחדירה. חלקו התחתון של הצינור מנוקב על מנת לאפשר את סינון גרגרי החול ואת חדירת המים, ולקצהו העליון מחוברת משאבת מים ידנית או חשמלית. עומקן של בארות מסוג זה הוא בדרך כלל מספר מטרים, אולם הוא יכול להגיע גם ל-30 מטרים. באר זו נחשבת לזולה ומשך התקנתה קצר, אולם היא מוגבלת בשל קוטרה הקטן וכמות המים הקטנה שהיא מפיקה (מסיבה זאת מחברים לעתים כמה בארות לצינור אחד גדול). כמו כן, גם באר מסוג זה רגישה לזיהומים בשל רדידותה. בארות מים מים אלו נקדחות לעתים על מנת לערוך סקרים על איכות המים לפני חפירתן של בארות גדולות יותר.
באר קדוחה - רוב הבארות המודרניות הן בארות קדוחות. עומקה של באר קדוחה נע בין כמה עשרות מטרים לכמה מאות מטרים ואף יותר. עומקן של בארות המים העמוקות ביותר הנמצאות בשימוש מגיע לכ-2,000 מטרים. רוחבה של באר קדוחה מגיע עד לכחצי מטר בלבד, אך הדבר אינו משפיע באופן משמעותי על תפוקתה. באר מים רדודה נקדחת על ידי מקדח ידני ואילו באר מים עמוקה נקדחת על ידי מקדחים גדולים הנישאים על ידי משאית או אף מגדלי קידוח.
קידוח ידני של באר מים בסין, 2005 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
קיימות שתי שיטות עיקריות לקידוח: האחת משתמשת בטכניקה של הקשה. משקולת כבדה ומחודדת, המחוברת בכבלים למגדל קידוח, אשר מזעזעת ומפצחת את הסלעים פעם אחר פעם. מדי פעם מפנים את האדמה הצידה, והדבר מעכב במידת מה את הקידוח; השיטה השנייה כוללת שימוש במכונת קידוח סיבובית הנוגסת באדמה ומעלה אותה למעלה תוך כדי החפירה. דופן הבאר בבאר קידוח עמוקה היא מעין מעטפת גלילית העשויה על פי רוב פלסטיק או פלדה, ובתחתיתה מורכב מסנן המסנן את מי התהום ממשקעים ומחול. נקביו של המסנן מותאמים לקוטר הגרגרים הנמצאים באקוויפר.
בתום הקידוח והרכבת המעטפת מוכנסת לחלקה התחתון של הבאר משאבת המים המחוברת לצינור יניקה. בשלב הבא מבצעים מספר ניסיונות שאיבה על מנת להוציא חול ומשקעים וכן בכדי לבדוק את טיב המים. לאחר מכן מכסים ואוטמים את הבאר באופן הרמטי על מנת למנוע כניסת מזהמים שונים לבאר. בחלק מהבארות המודרניות מורכבים מסננים ומטהרים גם בפתח העליון של צינור היניקה.
באר ארטזית (Artesian well) - באר שמימיה פורצים ועולים אל פני השטח מכוח עצמם, ללא צורך בשאיבה. הבאר נחפרת אל עבר אקוויפר השוכן בין שתי שכבות סלע אטימות למים במרכז קער.
בשל לחץ המים הגבוה הקיים במרכז הקער ועל פי חוק הכלים השלובים פורצים המים כלפי מעלה. עם הזמן וככל שמספר הבארות בשטח עולה, יורד לחץ המים באקוויפר, נביעת המים פוסקת ומתעורר הצורך לעלות את המים בעזרת משאבות. מקור שמן של בארות אלה הוא במחוז ארטואה (Artois) בצרפת בו נחפרה לראשונה באר ארטזית על ידי נזירים ב-1126. גם כיום קיימות באזור זה בארות ארטיזיות רבות.
בעולם כולו קיימות עשרות מיליוני בארות מים פעילות, המספקות מים לחקלאות ומי שתייה לחלק ניכר מאזרחי העולם. בארה"ב למשל ישנן על פי הערכה כ-16 מיליון בארות, בהודו כ-12 מיליון, בסין כ-3 מיליון, בקנדה כ-2 מיליון, בגרמניה ובדרום אפריקה כחצי מיליון.
יש לכם הערה לערך ?
|
הדפס
