מיכאל האנקה

נולד במינכן, בן לאם שחקנית ואב בימאי תיאטרון. אחרי קריירה קצרה כשחקן ויתר על הבמה ויצא ללמוד פילוסופיה פסיכולוגיה ודרמה באוניברסיטת וינה. עם תום הלימודים החל לכתוב ביקורות קולנוע ותיאטרון, ותסריטים עבור דרמות. בהמשך הפך לבמאי תיאטרון שהעלה עלי במות מינכן וינה וברלין יצירות משל סטרינדברג, גתה  וקלייסט. משנת 1974 החל לשלוח ידו בבימוי טלוויזיה ומאוחר יותר פנה גם לתעשיית הקולנוע.

סרטו הראשון לקולנוע, "היבשת השביעית" (1989), זכה להיות מוצג בפסטיבל קאן, אבל אור הזרקורים של ביקורת הקולנוע הבינלאומית הופנה אליו רק עם שני הפרקים הבאים בטרילוגיה שיצר: "הוידאו של בני" ו-"71 פרגמנטים מכרונולוגיה מקרית". בסרטים אלו, ערי התעשייה האפרוריות והאנונימיות שבהן מתרחשות העלילות, מהוות משל להוויה המערבית כולה. הבורגנות הזעירה, המשפחות הלא מתפקדות, המשיכה הלא מוסברת לאלימות; כל אלה מוגדרים בסרטיו כמעין עיוותים סוציאליים הקשורים למחנק ולעקרות של חברה טכנולוגית שהאידיאלים שלה מתמקדים בצריכה. בחברה הצרכנית, העולם אינו מקום ידידותי אלא סביבה עוינת. חברה שכזו איננה מותירה מקום לאהבה ובמקומה ממלאת השנאה את החללים הרגשיים.

סרטיו של האנקה מעמידים במרכזם את החולי המוסרי של החברה המודרנית. הוא נמנע לחלוטין מהצבת דמויות "גדולות מהחיים", וגיבוריו הם השכנים ממול. בן טיפש-עשרה הרוצח אדם אחר רק לשם החוויה, סטודנט ההופך לרוצח סדרתי, נערים בנופש המגיעים לשאול מצרכים מהשכנים והופכים את חייהם לסיוט מצמרר, מורה לפסנתר מזוכיסטית – כל אלה דמויות הנראות לקוחות היישר מהמציאות, נעדרות כל מימד של דמוניזציה המאפשר לצופה להסתכל עליהן מתוך ריחוק וביטחון.

יצירותיו תובעות מהצופה לנקוט עמדה אקטיבית ביחס למתרחש על המסך. כבימאי הוא נמנע לחלוטין משיפוט ערכי של דמויותיו, מתרחק מפשטנות מוסרית, מצדקנות, ומפתרונות קלים של הזדהות או טינה כלפי אף אחת מן הדמויות. מבחינתו, פרדוקסים וחוסר בהירות הם חלק בלתי נפרד מהמציאות ומהאמנות המציגה אותה. הוא אינו מספק הסברים לאקט כזה או אחר המתבצע ע"י גיבוריו ומותיר את המלאכה, תמיד, בידי הצופה. קור, אנונימיות וניכור הם מאפיינים מוכרים בסרטיו.

בניגוד למקובל בקולנוע המסחרי, האלימות המרובה ביצירותיו איננה כלי המשמש להעברת סיפור ולקידומו באמצעות שימוש ברגשות הצופה. האלימות היא למעשה חלק בלתי נפרד מהחיים המערביים. מתוקף הגדרתה זו, אין היא אמצעי להעברת זמן כמו למשל בסרטיו של טרנטינו, אלא יותר עניין להתמודדות מוסרית.

סרטיו של האנקה משתעשעים עם הקונבנציות של הנרטיב הקולנועי. באמצעות טיפול מקורי במוסכמות התחביריות הוא נוגע בנושאים העומדים ברומו של עולם: המטריאליזם כגורם המעוות את החברה ואת הפרטים המרכיבים אותה, הטכנולוגיה כסיבה לשיתוקם הרגשי של בני האדם, הטלוויזיה ככוח משחית, ועוד כהנה וכהנה סיבות לפגמים במוסריות של המין האנושי בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. תסריטיו מורכבים מפרגמנטים שאינם בהכרח קשורים זה לזה, וכפי שהעיד הוא עצמו, את השראתו למבנים הקולנועיים בסרטיו, הוא שואב מיצירתו של הסופר קפקא.

מבחר מסרטיו: "היבשת השביעית" (1989), "הוידיאו של בני" (1992), "71 פרגמנטים מכרונולוגיה מקרית" (1994), "משחקי שעשוע" (1997), "הטירה" - עיבוד לספרו של קפקא (1997), "קוד סודי" (2000).

הערך נכתב באדיבות סינמטק תל-אביב.