מבצע "אבירי לב"

היה זה אחד המבצעים הקשים והמסובכים ביותר שביצע צה"ל מעודו, ואבדותיו היו כבדות. הצלחתו, שהיתה תלויה בחוט השערה, מנעה מפלה ישראלית בחזית הדרום. בספרות העוסקת במלחמת יום הכיפורים בשפה האנגלית נקרא המבצע בשמות שונים, כגון Valiant, Stouthearted Men ועוד.

מפת אזור הלחימה במבצע "אבירי לב". להגדלה הקליקו על המפה. שמות הצירים והמתחמים לפי מפת הקוד "סיריוס". 

בשבת 6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים, יצאו מצרים וסוריה להתקפה מתואמת על ישראל בחצי-האי סיני וברמת הגולן. ההתקפה (מבצע "בַּדְר"), שבאה כהפתעה גמורה לישראל, החלה בשעה 14:00, ובתוך זמן קצר צלחו כוחות מצריים גדולים את תעלת סואץ במספר רב של גשרים שהונחו בחיפזון, בחיפוי 2,000 קני ארטילריה, 1,000 טנקים ו-1,000 תותחי נ"ט. בה בעת הותקפו מהאוויר מפקדות ואתרים אסטרטגיים עורפיים, וכוחות קומנדו פשטו על דרום חצי-האי. אולם הלחימה העיקרית התנהלה בגזרת תעלת סואץ: עד חשכה נמצאו בגזרה זו כ-80,000 חיילים מצרים, וכעבור 24 שעות ייצבו קו במרחק של 8 – 10 ק"מ מהתעלה, תוך שהם עוקפים את מעוזי קו בר-לב. אלה נפלו לידיהם (מלבד אחד) בהמשך הלחימה.

התקפות הנגד של צה"ל, שבהן השתתפו כ-300 טנקים של המערך הסדיר, נהדפו באש מדויקת של טילי מַליוּטקָה 9K11, הידועים בכינוי נאט"ו שלהם AT-3 סאגר, ושל מטולי רקטות נ"ט רפ"ג. עד לבוקר 7 באוקטובר איבד צה"ל יותר ממחצית מהטנקים שהוטלו למערכה. גם תקיפות חיל האוויר נכשלו: המצרים ניצלו את הפסקת האש שהוכרזה בתום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970 כדי לבסס מערכי טילי קרקע-אוויר (טק"א) בקרבת התעלה, ואלה חיפו היטב על כוחותיהם והפילו מטוסים רבים של חיל האוויר הישראלי. מטוסים רבים אחרים נפגעו מאש נ"מ של כוחות הקרקע המצריים.

צה"ל, שהחל בגיוס כוחות המילואים שלו עם פרוץ המלחמה, הטיל למערכה בסיני שלוש אוגדות שריון, ובהן למעלה מ-500 טנקים. על אוגדת סיני 252, בפיקודו של האלוף אברהם מנדלר ("אלברט"), הוטל להחזיק בחלקו הדרומי של חצי-האי, ואילו שתי האוגדות האחרות יצאו להתקפה על הקו המצרי בחזית התעלה בבוקר 8 באוקטובר, תחת פיקודו של אלוף פיקוד הדרום, האלוף שמואל גונן ("גורודיש"). לפי התוכנית המקורית, אוגדה 162 בפיקוד האלוף אברהם אדן ("ברן") היתה אמורה לתקוף מצפון דרומה במקביל לתעלה, בין הקו המצרי הקדמי לבין ציר "לקסיקון" הנמשך במקביל ובמרחק של כ-3 ק"מ ממזרח לה; על אוגדה 143, בפיקוד האלוף אריאל שרון, הוטל לרתק את המצרים בגזרה המרכזית והדרומית של התעלה.

אולם גונן שינה את התוכנית שעות ספורות לפני שעת הש' ופקד על אדן לטהר את כל השטח שתפסו המצרים, עד לקו המים, ואף לנסות ולצלוח את התעלה על גשרים מצריים. ואילו על שרון הוטל לתקוף ולטהר את השטח שממרכז התעלה דרומה עד למפרץ סואץ. ההנחה, שהתבססה על ה"קונצפציה" הידועה לשמצה, היתה שהמערך המצרי יתמוטט במהירות תחת התקפה חזקה, ומשימתן העיקרית של שתי האוגדות היתה לגרום להתמוטטות ולנצל את ההצלחה.

ההתקפה הסתיימה בכישלון גמור. אוגדה 162 נתקלה בהתנגדות עזה, ואגפה הדרומי נחשף משהחלה אוגדה 143 לנוע דרומה לפי תוכניתו החדשה של אלוף הפיקוד. בצהרי היום הבין הפיקוד כי אוגדה 162 קרובה להתמוטטות, ונתן לאוגדה 143 שינוי משימה – הוטל עליה לחזור צפונה ולסייע ל-162. עם שובה התייצב המצב, אולם המצרים ניצלו את כישלון ההתקפה כדי לבסס את מערכם ואף להרחיבו בכמה מקומות. עתה היו להם בגדה המזרחית 90,000 חיילים ו-800 טנקים, מאורגנים בשתי ארמיות: השנייה בצפון, השלישית בדרום.

הקו יוּצב, אולם קרבות מקומיים נמשכו לאורכו מ-9 באוקטובר ואילך. שרון, במיוחד, גילה יוזמה התקפית מרובה, והדבר גרר סכסוך חריף בינו לבין גונן, שהחליף אותו בתפקיד אלוף פיקוד הדרום (פד"ם) רק שלושה חודשים לפני כן. מפקד אוגדה 143 התעלם מהוראות אלוף הפיקוד ושיגר סיורים אלימים לגישוש אחר נקודות תורפה במערך המצרי, וכבר ב-9 באוקטובר הצליח גדוד הסיור האוגדתי 87 לזהות פירצה ברוחב של כמה קילומטרים מצפון לאגם המר הגדול. הארמייה השלישית כמעט לא פרסה כוחות לאורך הגדה המזרחית של האגם הרחב, ואילו הארמייה השנייה פרסה את כוחותיה דרומה רק עד מתחם "אמיר", הידוע בכינויו "החווה הסינית".

אי-תפיסת השטח שבין אמיר לבין מעוז "לקקן" היתה שגיאתם הגדולה ביותר של המצרים במלחמה, שכן רק היא אפשרה את מבצע "אבירי-לב". הסיבה אינה ברורה, אך להערכת פרשנים צבאיים אחדים מקורה במבנה ההיררכי הנוקשה של הצבא המצרי, לפי הדוקטרינה הסובייטית: אפילו מפקד ארמייה לא היה רשאי לפנות לפיקוד העליון ולשאול מדוע אין כוחות אחרים מעבר לגבול הגזרה שהוקצתה לו. לפי הערכה אחרת, היתה זו שגיאה של מִפקדת הארמייה: הכוח שכבש את מוצב "מצמד", על הגדה הצפונית של האגם המר הגדול, קיבל פקודה לנוע צפונה, אבל שום כוח אחר לא נשלח להחזיק בשטח זה במקומו.

שרון ביקש לנצל את הפרצה מיד, אבל גונן אסר עליו את הדבר בתוקף. על רקע זה, וכן על רקע העימותים החריפים בין אדן וגונן ב-8 בחודש, הגיעה ההנהגה הישראלית – ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר – לכלל מסקנה שגונן אינו מסוגל למלא את תפקידו. השר חיים בר-לב, הרמטכ"ל לשעבר, גויס ב-10 בחודש והתמנה לאלוף פד"ם, וגונן נעשה ראש המטה שלו.

לעומת הקיפאון שהשתרר בחזית הדרום, בחזית הצפונית עלה בידי צה"ל עד ל-10 בחודש להדוף את הסורים כמעט מכל שטח רמת הגולן, וחיל האוויר הישראלי הצליח לחסל את מערך הטק"א הקדמי הסורי. ב-11 בחודש פנה נשיא סוריה חאפז אל-אסד אל נשיא מצרים אנוור אס-סאדאת וביקש ממנו לחדש את הלחץ בסיני, כדי להעניק לו מרווח נשימה. סאדאת הסתייג – בעיקר משום שהתקדמות נוספת בסיני היתה מרחיקה את כוחותיו מחיפוי סוללות הטק"א שבצדה המערבי של התעלה – אולם לא היה ביכולתו לסרב לבקשתו הנואשת של בעל בריתו. שר המלחמה המצרי גנרל אחמד אסמאעיל עלי והרמטכ"ל שלו גנרל סעד אש-שאזלי פקדו על התקפה כללית לכל רוחב החזית ב-14 בחודש.

לקראת ההתקפה העבירו המצרים כוחות נוספים אל מעבר לתעלה. כל אחת משתי הארמיות שלהם כללה עתה שלוש אוגדות חי"ר, אוגדה ממוכנת ואוגדה משוריינת ממזרח לתעלה. לעומת זאת, הן השאירו ממערב לתעלה רק חטיבת שריון אחת ושלוש חטיבות חי"ר ממוכנות. הכנות המצרים להתקפה נתגלו למודיעין הישראלי והביאו לבלימת הניסיונות המדיניים, שכבר החלו, להביא להפסקת אש בחזית הדרום.

עם שחר ב-14 באוקטובר החלה הרעשה ארטילרית כבדה, והכוחות המצריים יצאו להתקפה מתואמת שנועדה להגיע עד למעברי הגבעות (מיתלה, גידי וח'תמיה), במרחק של כ-40 ק"מ מהתעלה. הלחימה נמשכה יום תמים; היה זה קרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית מאז תום מלחמת העולם השנייה, בין כ-1,000 טנקים מצריים לכ-800 ישראליים. חיל האוויר הישראלי ניצל היטב את התרחקות המצרים ממטריית הטק"א שלהם, ותרם את שלו להצלחת הקרב. שני הצדדים נשארו בעמדותיהם, פחות או יותר, אולם המצרים איבדו 260 טנקים וכ-1,000 הרוגים.

הפיקוד העליון הישראלי החליט שהגיעה שעת הכושר לצלוח את תעלת סואץ מערבה.

בתורת המלחמה, צליחת מכשול מים נחשבת לאחד מסוגי הקרב הקשים, המסובכים והמסוכנים ביותר – בייחוד כאשר המכשול רחב ועמוק יחסית ומוגן היטב. מבצע מעין זה כרוך בהכנת ציוד ייעודי מורכב ובאימון הכוחות בהתקנתו ובהפעלתו, וכן בתיאום דקדקני בין הכוחות השונים המעורבים בו. מבחינה זו, מבצע הצליחה המצרי ב-6 באוקטובר 1973 נחשב להישג צבאי מרשים לפי כל אמת מידה.

צה"ל לא נדרש לבעיית הצליחה לפני 1967, שכן כל גבולותיה של ישראל היו יבשתיים עד אז, וגם אם התכנון המבצעי חזה את כיבוש חצי-האי סיני, הוא לא כלל התקדמות מערבה מתעלת סואץ. אולם מלחמת ששת הימים הציבה את גבולות השטח שבשליטה ישראלית על שני קווי מים – תעלת סואץ העמוקה, שרוחבה עמד אז על כ-200 מ' בממוצע, ונהר הירדן, הצר והרדוד ממנה בהרבה. מכיוון שתורת הלחימה הישראלית ייחסה מאז ומעולם ערך רב להעתקת הלחימה לשטח האויב בהקדם האפשרי, היה מובן מאליו שאם תותקף ישראל בגבולותיה החדשים, יהיה על צה"ל לחצות את מכשולי המים הללו. בעיית הירדן נחשבה קלה יחסית לפתרון, אבל לא כן בעיית התעלה.

לפי ניסיונם של צבאות העולם במבצעים כאלה, נוהל קרב הצליחה כולל את השלבים הבאים: (א) חציית מכשול המים ע"י כוח חי"ר מובחר בסירות קלות, שכל אחת מהן נושאת כמה לוחמים על ציודם האישי. כוח זה תופס "ראש גשר" בצדו הרחוק של המכשול, תחת חיפוי ארטילרי מהגדה הקרובה, ומרחיק את כוחות האויב מנקודת הקצה של הצליחה. יעדו של כוח זה הוא לתפוס את השטחים השולטים באש ובתצפית על אזור הצליחה. (ב) הנחת גשר ראשון ע"י כוחות הנדסה ומעבר כוחות שריון וארטילריה דרכו, כדי לסייע לכוח ראש הגשר ולהרחיב את השטח שבידיו. לחלופין, אפשר להשיט טנקים וקני ארטילריה בדוברות ייעודיות עוד קודם להנחת הגשר. (ג) הנחת עוד כמה גשרים, כדי לאפשר הזרמת כוחות בקנה מידה גדול לצורך מילוי המשימה שלשמה נועדה הצליחה מלכתחילה, גם במקרה שאחד הגשרים ייפגע ויצא מכלל פעולה. אין צורך לומר שגשר הוא מטרה רגישה ביותר – גדולה, נייחת ופגיעה מאוד. לפי המקובל, מבצע צליחה זקוק לחיפוי חזק ביותר מן הקרקע ומהאוויר. ועוד מקובל, כמעט מאליו, שנקודת היציאה לצליחה וסביבותיה חייבות להיות מאובטחות היטב.

במה שנוגע לציוד ייעודי, הואיל וכל מבצע צליחה מתחיל בתפיסת ראש גשר, הצורך הראשון היה בסירות גומי, ואת זה לא היה קשה לספק. אבל מתן מענה לצורך בציוד צליחה וגישור ייעודי, המסוגל לשאת רכב קרבי משוריין, היה בעייתי הרבה יותר. שום מדינה חשובה בעולם לא היתה מוכנה למכור לישראל ציוד צבאי התקפי בין 1967 ל-1973, ואין צורך לומר שציוד צליחה הוא התקפי מטבע ברייתו. לכן היה צורך לאלתר, ומאמצי החיפוש של מנגנון הרכש הישראלי הביאו בסופו של דבר לאספקת מצופים גדולים מהחברה הבריטית יוניפלוט (Unifloat), שמהם נבנו בישראל דוברות כבדות משקל (כ-60 טונות כל אחת, 15 × 5 מ' עם שוקע של 1.2 מ'). הדוברות צוידו בגלגלים שנועדו לאפשר את גרירתן ע"י טנקים, במנועים לשיט במים ובמחבֵּרים שאפשרו את הצמדת הדוברות זו לזו ליצירת גשר.

כלים אחרים שנרכשו בבריטניה היו רכבים אמפיביים בשם ז'ילואה (Gillois), שנקראו בצה"ל "תמסחים". למעשה היו אלה גרוטאות, שהושמשו בישראל במאמץ ניכר ובמחיר כבד. התמסח שמשקלו כ-30 טון מסוגל לנוע עצמאית ביבשה ובמים, ובחיבור שלושה תמסחים יחדיו ניתן לשאת מטען של 60 טון, כמשקלו של הטנק הכבד ביותר שהיה אז ברשות צה"ל, פטון M-60. אולם התמסחים היו פגיעים במיוחד לאש אויב, משום שצפו בעזרת מצופי גומי ממולאים באוויר שהקיפו אותם.

בעקבות פיתוח אמצעי הגישור הללו, שהחל ב-1968, נערכו מאז 1971 מספר תרגילי צליחה בשטח אימונים שהוכשר במיוחד לצורך זה. אחד הלקחים החשובים ביותר של תרגילים אלה היה שמספר הדוברות והתמסחים ברשות חיל ההנדסה של צה"ל לא הספיק ליצירת יותר מגשר אחד על התעלה; ותנאי בל-יעבור להצלחתו של מבצע צליחה, כאמור, הוא הנחת מספר גשרים. לכן החל צה"ל בפיתוח מקורי – גשר גלילים. גשר מודולרי זה נבנה ממספר רב של גלילי מתכת חלולים וממולאים בקצף פלסטי, בקוטר 1.80 מ' וברוחב 12 מ', שהוצמדו זה לזה במחברים, ומעליהם הונחו מסעות למעבר רכב. בשני קצות הגשר היו כבשׁים לצורך עליית רכב על הגשר וירידה ממנו. הגלילים העניקו לגשר ציפה, וגם אפשרו את גרירת הגשר, משום שכל אחד מהם יכול להסתובב חופשית על צירו. אך מכיוון שהצמדת הגלילים זה לזה היתה כרוכה בעבודה רבה, היה צורך לעשות את כולה במקום מבטחים, הרחק מאש האויב, ואחר כך להוביל את הגשר כולו – גוש מתכת עשוי מקשה אחת למעשה, באורך 200 מ' וברוחב 12 מ' – לנקודת הצליחה. ההובלה נעשתה בעזרת 16 טנקים שנרתמו לגשר מצדדיו ומאחוריו. אלה הביאו את קצהו הקדמי עד לקו המים, ובהמשך דחפו וכיוונו אותו עד הגעת ראשו לגדה הנגדית. על פיתוחו של גשר הגלילים זכו האלוף ישראל טל ותא"ל דוד לסקוב בפרס ביטחון ישראל.

הגם שהיה זה פיתוח רב תושייה, הוא לא היה נטול בעיות. הרכבת הגשר מהמודולים הנפרדים שלו דרשה עד שלוש יממות, והיה אפשר להובילו רק בדרך ישרה וחלקה שהוכשרה במיוחד לצורך זה. בגזרה שבה הונח גשר הגלילים בסופו של דבר לא היתה דרך כזו, אם כי ציר "טרטור" היה יכול לשמש כתחליף סביר. הגשר עצמו אוחסן במחנה רפידים, כ-40 ק"מ מנקודת הצליחה המיועדת לו, ועם קבלת ההחלטה הראשונית על הצליחה, כמתואר להלן, קוּדם למתחם "יוקון", כ-20 ק"מ מקו המים, ושם הורכב.

בתקופת כהונתו של אריאל שרון כאלוף פיקוד דרום הוכנו כמה נקודות לאורך התעלה כאתרי צליחה אפשריים. במקומות אלה, סוללות העפר הגבוהות שנמשכו לאורך התעלה היו דקות במיוחד כדי לאפשר את פריצתן המהירה, והוכנה "חצר" מרוצפת בלבנים כדי להקל על הורדת הגשר למים. אחת החצרות הללו נמצאה במעוז "מצמד", סמוך לשפתו הצפונית של האגם המר הגדול. בדיעבד, במקום זה עבר "קו התפר" בין שתי הארמיות המצריות, שהיה פנוי כאמור מכוחות אויב. מסיבה זו נבחרה חצר מצמד כאתר החצייה, לאחר שנשקלו עוד חלופה או שתיים.

לפי כמה מקורות, המידע על הימצאותו של קו תפר ריק מכוחות מצריים נמסר לישראל ע"י האמריקאים, שהבחינו בו באמצעות מטוס הריגול SR-71 "ציפור שחורה". אולם קשה לתת אמון בכך, בהתחשב בעובדה שגד' 87 עמד על קיומו של קו התפר כבר ב-9 באוקטובר – פחות מ-72 שעות אחרי פרוץ הקרבות, ובטרם קיבל ממשל ארה"ב על עצמו להושיט לישראל את מלוא הסיוע. מתקבל יותר על הדעת שהמידע הזה הגיע לישראל מאוחר יותר, ואימת את מה שכבר היה ידוע.

גדוד הטנקים 79 של החטיבה, בפיקודו של סא"ל עמרם מצנע, המשיך לנוע צפונה לאורך ציר לקסיקון וממערב לו. הגדוד הגיע עד למרחק של כ-10 ק"מ מצפון למצמד, ושם נתקל בהתנגדות עזה ונעצר. גדוד הטנקים 184 בפיקודו של סא"ל אברהם אלמוג, שנע בעקבותיו, כבר נתקל בהתנגדות בצומת לקסיקון-טרטור. הכוחות המצריים, מסתבר, התעשתו במהירות, עמדו על חשיבותו של צומת זה והתארגנו להגנה עליו. בדיעבד, זה היה המהלך הקריטי בקרב שניהלה חט' 14: התבססות המצרים מחדש בצומת פיצלה למעשה את החטיבה לשני חלקים, מצפון לצומת ומדרום לו. מעתה התמקדו מאמציה בלחימה נוראה על הצומת, שנמשכה כל הלילה ואל תוך שעות הבוקר, ובפינוי הנפגעים הרבים.

עם זאת הודיע רשף למפקד האוגדה מעט אחרי חצות, אור ל-16 באוקטובר, כי צירי עכביש ונחלה פתוחים לתנועה, וחטיבת הצנחנים יכולה לעבור בהם. חט' 247 בפיקוד אל"ם דני מט החלה לנוע על ציר עכביש מצומת טסה ("מתחם צילון") כבר בשעה 22:30, אך התקדמותה היתה אטית מאוד בגלל ריבוי כלי הרכב שנעו או עמדו עליו. למרות זאת המשיכה החטיבה לנוע, בעוד חט' 14 מנהלת קרבות אש עזים בטווחים קצרים במרחק של כמה מאות מטרים מצפון לה. בהגיעו לקרבת מצמד שלח מט את פלוגת הטנקים שסופחה לחטיבתו (מחט' 421) צפונה, כדי לתפוס את צומת לקסיקון-טרטור – עד כדי כך היה לקוי התיאום בין שתי חטיבותיה הקדמיות של אוגדה 143. הפלוגה הושמדה, והטנקים המעטים שנותרו הצטרפו לחט' 14.

מעט אחרי 01:00 הגיעה חט' 247 לנקודת הצליחה והתחילה לחצות את התעלה בסירות גומי. שרון הגיע בעקבותיה ופיקח על מהלך הצליחה. ראשוני הצנחנים חצו את התעלה ב-01:35, וכעבור זמן קצר הצטרף אליהם מפקד האוגדה. הכוח לא נתקל בכל התנגדות ממערב לתעלה, וחט' 247 כולה השלימה את צליחתה עם אור ראשון. בשעה 05:00 הגיעה לחצר מצמד יחידת התמסחים, בליווי ציוד הנדסי כבד שפרץ את הסוללה ופתח לפניה דרך לקו המים. באותה עת הגיעו גם כמה פלוגות מגדודים 264 ו-257 של חט' 421, ו-27 טנקים חצו את התעלה בתמסחים במשך הבוקר והצטרפו לצנחנים. הכוח המשולב החל להרחיב את שטח ראש הגשר ולחסל בסיסי טק"א, מתקנים עורפיים וסוללות ארטילריה. בשעות אחר הצהריים של אותו יום בישרה ראש הממשלה גולדה מאיר לאזרחי ישראל כי "כוחות צה"ל פועלים ממערב לתעלת סואץ."

במשך כל הזמן הזה המשיכה חט' 14 להילחם על צומת לקסיקון-טרטור. המקום נשלט באש ממתחם אמיר, שבו החזיקה לפחות חטיבת חי"ר מצרית אחת, מצוידת בנשק נ"ט רב. קודם למלחמת ששת הימים היתה במקום חווה חקלאית ניסיונית ובה בית משאבות גדול, שקיבל את מימיו מסיפוֹן העובר תחת תעלת סואץ והפיץ אותם ברשת סבוכה של תעלות השקיה. כשהגיעו למקום חיילי צה"ל ב-1967 ראו על המשאבות כתובות ביפנית, שאותה חשבו בטעות לסינית, ולכן כינו את המקום בשם "החווה הסינית". ואילו עתה, לאחר שהשתלטו עליו המצרים, הפכו תעלות ההשקיה הנטושות לחפירות מוכנות מראש משני עבריו של ציר טרטור, שאותן ניצלו המצרים היטב כדי לפגוע בכוחות צה"ל התוקפים אותם ממערב.

לקראת בוקר ב-16 באוקטובר הורה רשף לגדוד הסיור 582 בפיקודו של סא"ל נתן שונרי, בתגבור פלוגת טנקים, לתקוף את הצומת. חלק מהכוח הצליח לעבור את הצומת, אך נתקל באש עזה מעט מעבר לו. תחת אש כבדה, הצליחו מעטים מאנשי גדס"ר 582 להיחלץ מזרחה על ציר טרטור, וביניהם המג"ד, ולבסוף פגשו בגדוד הטנקים 599 מחטיבה 421, שנשלח כדי לתגבר את חטיבה 14. כוח תגבור אחר שהעבירה האוגדה לחט' 14 היה גדוד הטנקים 409 מחטיבה 600.

עם אור ראשון החליט מח"ט 14 אמנון רשף, שאיבד חלק ניכר מכוחו המקורי אך תוגבר עתה בשני גדודי טנקים, לתקוף את צומת לקסיקון-טרטור מכל הכיוונים – גד' 599 קיבל פקודה לפרוץ את ציר טרטור ממזרח למערב, גדוד 409 נע כחיפוי מצפון לו, וכוחות חט' 14 שלחמו באזור הצומת כל הלילה נועדו לתקוף אותו מצפון, מדרום וממערב. בשעה 09:43 נכבש הצומת סוף סוף, וציר לקסיקון נפתח לתנועה עד למקום שאליו הגיעו הגדודים 79 ו-184, ממערב לחווה הסינית. אולם כל הניסיונות לפתוח את ציר טרטור, אם ממזרח למערב ואם ממערב למזרח, נכשלו. מתחם החווה הסינית סיכל את כל מאמציה של חטיבה 14 לכובשו. החטיבה החלה להתארגן מחדש בעמדותיה, אחרי שאיבדה 122 לוחמים ו-60 טנקים.

אשר לשתי החטיבות הנותרות של האוגדה, 600 ו-421: חט' 600 (שני גדודים, 409 בפיקודו של רס"ן עוזי בן-יצחק ו-410 בפיקודו של סא"ל יהודה גלר, לאחר שגד' 407 הועבר ת"פ חטיבה 14) ניהלה במשך כל הלילה לחימה עזה ממערב לציר פוטון, בין מתחם מיסורי ותעוז טלויזיה. פעולה זו הטילה מהומה גדולה במערך המצרי העיקרי, ולמשך זמן מה הסיחה את דעתו של פיקוד הארמייה השנייה מהמתרחש על ציר לקסיקון ובחצר מצמד. בכך מילאה החטיבה את משימתה העיקרית, הגם שלא עלה בידה לכבוש שטחים מידי המצרים. בשעות הבוקר, לבקשת אל"ם רשף, תקף גדוד 410 את חלקו הדרומי של מתחם מיסורי, מצפון לאמיר. ההתקפה נתקלה בהתנגדות, והגדוד חזר לעמדותיו הקודמות.

חטיבה 421, שמשימתה המקורית היתה הובלת ציוד הגישור למצמד וצליחה אחרי הנחתו, התרכזה על ציר עכביש. היתה זו חטיבה שהוקמה זמן קצר לפני כן, וציודה היה לקוי גם בהשוואה לבעיות שנתקלו בהן שאר יחידות המילואים של צה"ל בבואן להצטייד במחסני החירום. שלושת גדודי החטיבה היו גד' 257 בפיקוד סא"ל שמעון בן-שושן, גד' 264 בפיקוד רס"ן גיורא לב וגד' 599 בפיקוד רס"ן עמי מורג. פלוגה מגד' 257 נשלחה להתאמן בהובלת גשר הגלילים, ואילו פלוגות משני הגדודים הנותרים נשלחו להוביל את דוברות יוניפלוט. פלוגה מגד' 599 סופחה לחט' 247, וכמתואר לעיל, הושמדה כמעט כליל בליל 16-15 באוקטובר.

ב-15 בחודש לקראת ערב החלו הכוחות שהובילו את ציוד הצליחה בתנועה על ציר עכביש ובמקביל לו, אך ההתקדמות היתה קשה ואטית בגלל פקקי התנועה. עשרת הטנקים שהוקצו בתחילה לגשר הגלילים תוגברו, והמספר הגיע ל-18 בשעות הבוקר של 16 באוקטובר, אלא שאז נקרע הגשר, ותיקונו היה עתיד להימשך זמן רב. גם הדוברות לא יכלו להמשיך ולהתקדם, משום שהיה אפשר להובילן רק בציר טרטור, שחלקו עדיין נמצא בידי המצרים. גד' 257 קיבל פקודה לנטוש את הגשר ולנוע לחצר מצמד, שם כבר נמצאו גדוד 264 ומפקדת החטיבה. החל משעות הבוקר החלה, כמתואר לעיל, העברת טנקים בסדר כוחות כולל של גדוד מוקטן לצד המערבי של התעלה, בסיוע לחט' הצנחנים 247.

בשעת חצות יצא גדוד 890, בפיקודו של סא"ל יצחק מרדכי, לטהר את השטח מאותן "חוליות ציידי טנקים", במבנה פריסה רוחבי שהתאים, כדברי אחד הלוחמים, ל"חיפושים אחר ילד שהלך לאיבוד". בשעה 02:45, אור ל-17 באוקטובר, נתקלו הצנחנים בחטיבת החי"ר המצרית שהחזיקה בחווה הסינית. תוצאות הקרב היו כצפוי: הצנחנים נבלמו בבת אחת בשטח חשוף, והחלו לספוג אבדות כבדות מאש האויב היעילה והצפופה. לא היה ביכולתם של הצנחנים לקבל סיוע ארטילרי ראוי לשמו, הן משום שהסיוע אשר הוקצה להם מלכתחילה היה זעום, והן משום שלא היה עמם אף קצין מנוסה בתחום זה.

עם אור ראשון נשלח למקום גדוד שריון מאולתר, גדוד 100 בפיקודו של סא"ל אהוד ברק, שנתקל באש מצרית עזה ונסוג לאחור. בצהרי היום קיבלה אוגדה 162 מפד"ם אישור לפנות את גדוד 890 מהשטח. הגדוד נסוג, אך השאיר בשטח נפגעים רבים וכן מספר חיילים שנותקו מעליו. במשך כל שעות אחר הצהריים נעשו ניסיונות לחלצם. בסיכומו של דבר איבדו הצנחנים וגדוד 100 40 הרוגים, ועוד רבים נפצעו. השאלה האם השיגה פעולת הצנחנים הישג כלשהו שנויה במחלוקת עד היום.

במשך כל הזמן הזה נשאר ציר עכביש פתוח (ויש הטוענים כי הדבר מעמיד בסימן שאלה את קביעתו של בר-לב כי "גורל ישראל" תלוי בהצלחת הצנחנים בפתיחת ציר טרטור). אדן החליט להעביר בציר זה את דוברות יוניפלוט כדי להקים את הגשר הראשון על תעלת סואץ. גדוד מחטיבה 217 נשלח ללוות אותן, וכן צורפו אליהן דחפורים לפילוס הדרך. השיירה החלה לנוע בשעה 04:00, אור ל-17 באוקטובר, ועברה מדרום לחווה הסינית שבה המשיכו הצנחנים להילחם על חייהם. הדוברות הראשונות הגיעו לחצר מצמד ב-08:00, והורדו למים החל משעה 11:30. ב-16:30 הושלמה הנחת גשר הדוברות, תחת אש ארטילרית, שכן המצרים עמדו סוף סוף על המתרחש בחצר מצמד והחלו להפגיז אותה. בשעה 23:00 נפגע גשר הדוברות, אולם טנק גישור (טג"ש) סגר את הפרצה בו, ותנועת הכוחות נמשכה.

עדיין בבוקר 17 באוקטובר עלה בידי גד' 198 בפיקוד סא"ל אמיר יפה, שלחם על ציר לקסיקון, לבלום את ניסיון התקדמותה של חט' 14 המצרית דרומה על הציר, והוא פנה לתקוף מזרחה. המערך המצרי בחלקה הדרומי של החווה הסינית החל לסגת צפונה. הדבר הקל על חילוץ הצנחנים, אבל עדיין נשארו כוחות מצריים בחלק הצפוני של מתחם אמיר ובמתחם מיסורי. אלה חלשו באש על ציר טרטור, אולם ציר עכביש הוכרז בשעה 11:00 פתוח לתנועה לכל כלי רכב. טנקים נוספים מחטיבה 421 הגיעו לחצר, והחלו לצלוח בתמסחים.

בצהרי היום הגיעו לחצר מצמד דיין, אלעזר ובר-לב, לפגישה עם אדן ועם שרון. דיין כבר שקל בכובד ראש את אפשרות ביטולו של מבצע אבירי-לב והחזרת הכוחות ממערב לתעלה, אולם מפקדי האוגדות שכנעו אותו שהמבצע יכול להימשך. ציר עכביש היה פתוח, גשר הדוברות הלך והוקם, בחווה הסינית ניכרו סימנים ראשונים להתמוטטות הכוח המצרי, ופינוי הצנחנים התנהל במהירות רבה יותר מאשר בבוקר. הוחלט להמשיך בפעולה. שרון דרש שאוגדה 162 תקבל מידיו את אבטחת המסדרון והרחבתו בעוד שאוגדה 143 תעבור כולה מערבה, ואילו אדן התעקש שאוגדתו תהיה זו שתחצה את הגשר. אלעזר פסק לטובת אדן.

עוד לפני הישיבה נודע כי כוח מצרי גדול מתקדם מדרום לעבר קו התפר. התברר כי מדובר בחטיבה 25 המצרית, חטיבת עילית עצמאית מצוידת בטנקי T-62 סובייטיים, החדישים ביותר שבידי הצבא המצרי. ידיעות על התקדמותה זרמו במשך הבוקר, וכוחות מגד' 79 של חט' 14 נערכו לבלום אותה מדרום למוצב לקקן. בהמשך הצטרפו לפעולה כוחות מחט' 217 ו-500 של אוגדה 162, וקרב השריון-בשריון נמשך עד 17:30. בקרב זה איבדה חט' 25 רבים מ-100 הטנקים שלה (מקורות שונים מדברים על 50 עד יותר מ-80), בלי שהשמידה אף לא טנק צה"לי אחד (אם כי ארבעה טנקים עלו על מוקשים). המצרים טענו כי צה"ל הפעיל נגדם לא רק טנקים, אלא גם טילי נ"ט טאו חדישים שאך זה הגיעו מאמריקה. למחרת היום אמר סאדאת לרה"מ הסובייטי אלכסיי קוסיגין כי כל עוד נלחם בישראל לבדה, ידו היתה על העליונה, אבל בהמשך היה עליו להילחם גם נגד ארה"ב, וזה נבצר מיכולתו.

כוחות אוגדה 162 החלו לנוע לעבר מצמד בתום הקרב, ועם השלמת גשר הדוברות, התחילו לצלוח אותו מערבה בשעה 21:30. כעבור שעה הגיע למקום אדן עצמו, וחצה את הגשר. זמן קצר אחריו נפתחה הפגזה מצרית כבדה על אזור הצליחה. כאמור, גשר הדוברות נפגע ותוקן באלתור, ואוגדה 162 השלימה את צליחתה עם אור ראשון.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

מלחמת יום הכיפורים -  פרויקט אנציקלופדי מיוחד המתמקד במהלכי המלחמה ובאישים הבולטים בתקופה.

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן

שיח לוחמים - סקירת כל מלחמות ישראל. פרויקט מיוחד באנציקלופדיה ynet.  

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet. לציר הזמן - לחצו כאן