ילדי טהרן

שרים התקווה ומניפים את דגל ישראל על סיפון האניה "נאורליה". משמאל, אוחז בדגל - רודניצקי, נציג הסוכנות היהודית בטהרן. מימין - דוד לאונברג-לאור, מפקד המסע (באדיבות עמותת השטטל - ישראל וביתמונה)

עם פתיחתה של מלחמת העולם השנייה והתקדמות הצבא הגרמני נמלטו מאות אלפי פליטים יהודים מפולין לשטחי ברית המועצות. רבים מן הפליטים נשלחו על ידי שלטונות ברית המועצות מזרחה (סיביר, אוזבקיסטן, קזחסטן). כאשר פלש הצבא הגרמני לברית המועצות נחתם הסכם בין הסובייטים לממשלת פולין הגולה (הסכם סטלין - שיקורסקי). על פי ההסכם הותר לאזרחי פולין השוהים בברית המועצות לעזוב את המדינה, לטובת התגייסות למלחמה בגרמנים. בעקבות חתימת ההסכם החלו להתאסף פליטים רבים במזרח ברית המועצות מתוך כוונה לעבור את הגבול לפרס (אירן של היום).

במרס 1942 אישרו הסובייטים לקבוצת צעירים יהודים (ביניהם מנחם בגין) לעבור את הגבול לפרס ולהצטרף לצבא הפולני המשתקם (צבא אנדרס) שהתארגן באיזור. מבוגרים ובעלי משפחות לא הורשו לעבור, ובמקרים רבים החליטו המשפחות לשלוח את ילדיהם לבד. חלק מן הילדים הוסוו כנוצרים ונשלחו לבתי יתומים, ילדים אחרים איבדו את הקשר עם משפחתם והגיעו אל בתי היתומים בדרך לא דרך.

בבית היתומים בסמרקנד, אוזבקיסטן, 1942 (באדיבות עמותת השטטל - ישראל וביתמונה)

את הברחת הילדים מברית המועצות אירגנו מאחורי הקלעים אנשי הסוכנות היהודית, שעברו במדינות מזרח אירופה ואספו ניצולים ופליטים, מתוך מטרה להעלותם לארץ ישראל. בחודשים אפריל-אוגוסט 1942 הועברו הילדים מבתי היתומים השונים לנמל בפרס ומשם לבית יתומים בטהרן במחנה הפולני שהוקם בעיר.

במהלך שבעת החודשים לאחר מכן התאספו בבית היתומים כ-1000 ילדים (מגילאי שנתיים ועד שמונה עשרה) ו-800 מבוגרים, רבים מהם במצב גופני רעוע. במהלך חודשים אלה פעלו אנשי הסוכנות להוצאת הילדים היהודים מבתי היתומים הנוצרים ולא פעם נאלצו להתעמת עם מנהלי המוסדות הנוצרים. ציפורה שרת (אשתו של משה שרת) נשלחה מטעם הסוכנות לטהרן על מנת לארגן את הקבוצה. בעזרתם של קהילת יהודי טהרן הוקם מחנה אוהלים (כונה - בית הילד היהודי) והחלו ההכנות לעלייה לא"י (דוגמת מתן שיעורי חינוך יהודי-ציוני). 

ילדים, מדריכים ואורחים במחנה הילדים בטהרן, 1942. במרכז במגבעת שחורה - ציפורה שרתוק (שרת)

(באדיבות עמותת השטטל - ישראל וביתמונה)

ב-10 בינואר 1943 הועלו 1230 מן הפליטים (860 ילדים  ו- 369 מבוגרים) על אוניה והפליגו לנמל קרצ'י בהודו (היום פקיסטן). מהודו הפליגו על גבי אוניה אחרת לנמל עדן בתימן, וב-17 בפברואר הגיעו לנמל סואץ במצרים. במצרים הועלו על רכבת לרחובות ומשם לעתלית. המסע כולו נמשך כחודש וחצי ובמהלכו נפטרו שבעה ילדים. הגעתם הקבוצה לארץ ישראל זכתה להד ציבורי נרחב, יתכן כי היה לכך קשר לטענות שהועלו כנגד הנהגת הישוב הציוני, על דלות מאמצי הסיוע ליהודי אירופה במהלך השואה.

מעתלית הועברו הילדים ל-11 מחנות מעבר, ומשם חולקו בין מוסדות חינוך שונים ברחבי א"י, רובם למסגרות עליית הנוער בתנועה הקיבוצית. אופן חלוקת הילדים עורר סערה ציבורית-פוליטית נרחבת. את עיקר הההתנגדות העלו ראשי המפלגות החרדיות (כגון אגודת ישראל), שטענו כי יש להעביר את הילדים למסגרות חינוך יהודיות- דתיות, שכן באו ממשפחות דתיות. העימות בין המחנות (חילונים ציונים מול חרדים), שהתנהל על רקע מאבק גדול יותר בנוגע להנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל, התלהט, על פי עדויות אחדות, עד לכדי חטיפת והעברת הילדים ממוסד חינוך כזה לאחר.

קבוצת ילדי טהרן עובדים בלול של כפר הנוער הדתי בכפר חסידים, 1947 (באדיבות עמותת השטטל - ישראל וביתמונה)

מו"מ בין המפלגות החברות בהנהלת הסוכנות הוליד הסכם לחלוקת הילדים על פי מפתח מפלגתי וללא התחשבות ברצונם: חלק למסגרות דתיות-ציוניות חלק לתנועה הקיבוצית, חלק לתנועת המושבים, לישוב העירוני וכו'. עוד 120 מילדי טהרן הגיעו לא"י באוגוסט 1943. בין ילדי טהרן נמנו גם: אביגדור בן גל (אלוף במיל.), חיים ארז (אלוף במיל.)