ניאו נאציזם

מפלגות ותנועות ניאו נאציות פועלות ברחבי העולם ובעיקר באירופה, כאשר אויביהן המוצהרים אינם יהודים בלבד, אלא זרים ומהגרים ככלל וללא קשר מחייב למוצאם. מדיניות ההגירה המקילה באירופה, החל מהעשורים האחרונים של המאה ה - 20 והגעתם של מהגרים רבים, היוו מצע נוח לעלייה בכוחן של תנועות ומפלגות ניאו נאציות. על ידי ניצול המצוקה וחוסר שביעות הרצון הציבורית כלפי תופעות כמו אבטלה, קשיים כלכליים ופשיעה, גייסו תנועות ניאו נאציות אהדה ותומכים, תוך שהן תולות את מקור האשם בקשיים הפנימיים בקבוצות אתניות ומיעוטים שונים.

שנות ה-90 של המאה ה-20 עמדו בסימן עליה בתופעות של ניאו נאציזם. כך למשל בגרמניה, לאחר האיחוד בשנת 1990, גרמו נהירת האוכלוסייה מן המזרח למערב העשיר והחרפת בעיית ההגירה, לקשיי דיור, מצוקות כלכליות והתעוררות מחודשת של קבוצות מן הימין הקיצוני. בסוף 1991 החלו מהומות ופגיעות במהגרים. הנציגה הבולטת בגרמניה לאידיאולוגיה הניאו נאצית היא המפלגה הלאומית הדמוקרטית (NPD). המפלגה שנוסדה בשנת 1964 משמשת בית פוליטי לשוליים הקיצוניים של החברה הגרמנית ובקרב תומכיה - כנופיות של גלוחי ראש אלימים, צעירים מובטלים מהאזורים העניים של מזרח גרמניה וחברים לשעבר במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שחלקם לקחו חלק בהשמדת יהודים. בתחילת שנות ה-2000 החל מאבק משפטי וציבורי להוצאתה מחוץ לחוק של המפלגה.

דו"ח של ממשלת גרמניה, שפורסם בשנת 2001, חשף עלייה חדה בפעילות הימין הקיצוני בגרמניה. על-פי הדו"ח, בשנת 2000 חלה עלייה של 60% בעבירות של ניאו נאצים. במספר העבירות האנטישמיות חלה עלייה של 67% (1,378 מקרים), במספר העבירות נגד זרים חלה עלייה של 54% (3,594 מקרים) ובעבירות אלימות על רקע ניאו נאצי חלה עלייה של 34% (998 מקרים). בסך-הכול ביצעו אנשי הימין הקיצוני בגרמניה בשנת 2000  15,951 עבירות – מהצדעה במועל-יד, דרך חילול בתי-קברות יהודיים ועד לרצח זרים.

גן ילדים יהודי בברלין שהושחת בסיסמאות אנטישמיות (צילום: איי אף פי)

באוסטריה הצטרפה לממשלה בשנת 1999 מפלגת החירות, לאחר שהפכה למפלגה השנייה בגודלה במדינה. המפלגה, שצברה את כוחה על בסיס טיפוח שנאת זרים ואשר מנהיגה דאז, יורג היידר, דגל בסילוק זרים וצוטט כמי שהתבטא בזכות "מדיניות התעסוקה של הרייך השלישי", הפכה למפלגת הימין הקיצוני הראשונה מאז 1945 המשתתפת בממשלה דמוקרטית. כניסתה לממשלה האוסטרית, לוותה במחאה בינלאומית ובהחזרת השגריר הישראלי מוינה. בבחירות 2002 איבדה מפלגת החירות שני-שלישים מכוחה. באוסטריה פועלים ארגוני ימין קיצוני וארגונים ניאו נאצים רבים. מספר חבריהן עומד על כמה עשרות אלפים.

במזרח אירופה הביאה קריסת הגוש הקומוניסטי בראשית שנות ה-90, למתיחויות לאומיות והתגברות תחושת הזהות האתנית. אווירה זו, בצירוף הקשיים הכלכליים של תקופת המעבר מהמשטר הקומוניסטי לדמוקרטיה, גרמה לצמיחה בתופעות של אנטישמיות ופגיעה במיעוטים. 

בארצות הברית פועלות קבוצות פוליטיות ואחרות המחזיקות באידיאולוגיה ניאו נאצית. ביניהן, המפלגה הנאצית האמריקנית שהוקמה בשנת 1959 על ידי ג'ורג לינקולן רוקוול ותנועת היצירה ("The Creativity Movement", נקראה בעבר "the World Church of the Creator") שנוסדה בשנת 1973 ושואפת להתפשטות ושליטה של האדם הלבן בארצות הברית. תנועות ניאו נאציות בארצות הברית פועלות ומפיצות תעמולה בחופש יחסי, תחת ההגנה שמעניקה החוקה האמריקנית לחופש הביטוי.

הפגנת ניאו נאצים בפנסילבניה (צילום: רויטרס)

דוגמאות מייצגות נוספות למפלגות ימין קיצוני המתוארות כניאו נאציות הן: החזית הלאומית (FN) בהנהגת ז'ן-מרי לה פן, שנוסדה בשנת 1972 וזכתה להצלחה בבחירות 1984 ובבחירות לנשיאות בשנת 1995. המפלגה הבלגית ולמס בלוק ("Vlaams Blok")  הקוראת לגירוש מהגרים. המפלגה המתקדמת בנורבגיה המתנגדת להגירה מכל המדינות שאינן אירופאיות. המפלגה הרוסית הליברל-דמוקרטית בהנהגתו של ולדימיר ז'ירינובסקי ועוד עשרות אחרות.

מפלגות הימין הקיצוני פועלות במסגרת הפרלמנטים של מדינותיהן ונאבקות בעיקר להחמרה של חוקי הגירה. מלבדן קיים מגוון של תנועות וארגונים הפועלים מחוץ לזירה הפרלמנטרית ולעיתים מחוץ לחוק. פעמים רבות לובשת פעילותן צורה של אלימות פיזית ומילולית לרבות פגיעות גופניות, הצתות והשחתה של רכוש ובתי כנסת, ציור של צלבי קרס וחילול בתי עלמין. במקרים רבים מתקיים שיתוף פעולה וזהות מטרות בין הימין הקיצוני לבין ארגונים מוסלמיים קיצוניים.

הכחשת השואה היא שם כללי לתפיסות השוללות עובדות, השקפות ומספרים מקובלים המתייחסים לשואה. הכחשת שואה בצורה ממוסדת ומאורגנת הופיעה לראשונה בסוף שנות ה-70, עם הקמתו של "המוסד לביקורת היסטורית" ("The Institute for Historical Review"), בארצות הברית.

במוסד, שהוקם על ידי ויליס קרטו (Willis Carto"), חברים אנשי אקדמיה וכותבים מפוקפקים ואנטישמיים מובהקים אחרים והוא פועל, גם במאה ה-21, כדי להפיץ תעמולה אנטישמית ואנטי ציונית. אחד מחבריו הידועים לשימצה הוא ההיסטוריון ומכחיש השואה הסידרתי דיוויד אירווינג (David Irving) אשר כונה על ידי בית משפט לונדוני: "מכחיש שואה פעיל, אנטישמי וגזען, הקשור לקיצונים ימנים שמקדמים ניאו נאציזם".

הכחשת השואה מתמקדת, ככלל, במספר מצומצם של נושאים: טענה כי המספר של 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה מוגזם, הכחשת קיומה של תוכנית "הפתרון הסופי" , טענה כי לא התבצע רצח המוני בתאי הגזים במחנות המוות, והטענה כי אדולף היטלר עצמו לא התכוון או לא ידע על הכוונה לרצוח יהודים או על רציחתם בפועל.

כנס מכחישי השואה באיראן (צילום: איי אף פי)

תנועות ניאו נאציות רבות, אשר שואפות להפוך את האידיאולוגיה הנאצית למקובלת ולגיטימית בזירה הפוליטית והחברתית, משתמשות באופנים שונים של הכחשת השואה כדי ליצור אווירה חשדנית ועוינת פחות כלפי מקורותיהן האידיאולוגיים וההיסטוריים.

הכחשת השואה אסורה בחוק במדינות שונות ומכחישי שואה שונים נתבעו והורשעו, בין היתר בקנדה ובאירופה. בארצות הברית חופש הביטוי מעוגן בחוקה ומוגן על ידה באופן כמעט גורף באופן המקשה על הרשעתם של מכחישי שואה ועל סגירת "המוסד לביקורת היסטורית". יחד עם זאת, במספר מקרים זכו ניצולי שואה לפיצויים כספיים נכבדים בתביעותיהם כנגד מכחישי שואה.

לפרויקט - לחצו כאן.