איגואניים

הלטאה הגדולה ביותר במשפחת האיגואניים. משקלה 4 - 8 ק"ג ואורך גופה עד 2 מטרים. מכונה גם איגואנה ירוקה על שום צבע גופה, אם כי נתון זה משתנה בהתאם לגיל ולתנאי הסביבה. כך למשל צבע עורם של הצעירים מאופיין לעתים בכתמים חזקים של ירוק וחום, ואילו צבע עורם של הבוגרים בדרך כלל אחיד יותר. ההבדלים בצבע ניכרים גם במשך שעות היום: בבוקר, כשטמפ' הגוף נמוכה, צבע העור מתכהה כדי לספוג טוב יותר את חום השמש, ואילו בצהרים הוא מתבהר או מחוויר כדי להקטין את השפעת הקרינה. 

מסימני ההיכר של בני המין איגואנה מצויה: מעין סנטר כפול המתנדנד ברפיון מתחת לגרון, שורת קשקשים גבוהים וזקופים לכל אורך הגב, וזנב ארוך ההולך ומתחדד בקצהו. העיניים קבועות בצדי הראש ומוגנות על ידי זוג עפעפיים נוקשים וזוג עפעפים תחתון שהוא גמיש. באמצע הגולגולת, מאחורי העיניים, ממוקמת "עין שלישית" (עין קודקודית/פילינאלית) - איבר חישה המאפשר לאיגואנה להבחין בצילם של אויבים פוטנציאליים המגיחים מעליה. איבר זה גם מסייע להבשלתם של איברי המין, בלוטת התריס ושאר הפרשות הורמונליות. הראש עצמו מרובע וקשקשיו גדולים יותר מאלו המכסים את שאר הגוף.

איגואנה מצויה היא שוכנת עצים ביסודה. בדרך כלל הפרטים הבוגרים תופסים את ענפי העץ הגבוהים, ואילו הצעירים מתרכזים באזורים הנמוכים יותר. סביבת מחיה זו מאפשרת לאיגואנות לקיים בנינוחות את עיקר פעילותן: התחממות באור השמש (עניין קריטי לשמירה על טמפ' הגוף הרצויה וסיוע למערכת העיכול). ירידה מן העץ נעשית רק לצורך מטרה ברורה, למשל כאשר הנקבות מבקשות להטיל את ביציהן במחילות בקרקע. למרות העדפתן הברורה לאזורים מיוערים, האיגואנות מסתגלות בקלות גם למגורים בשטחי צמחיה פתוחים יותר. כמו כן, הן מעדיפות אזורים בהם יש מקווה מים, היות והן נחשבות שחייניות מעולות והמים משמשים עבורם מקום מקלט מפני טורפים. 

איגואנה מצויה (צילום: ablestock)

מזונה המועדף של איגואנה מצויה הוא עלים ופירות, אולם היא מסוגלת לעכל גם חסרי חוליות קטנים ואף שיירי פגרים. בעזרת הלשון היא תופסת את המזון וחותכת אותו לפיסות קטנות מבלי להזדקק כמעט ללעיסה. צעירי האיגואנה בימים הראשונים לחייהם ניזונים גם מצואה של הבוגרים.

איגואנה מצויה מגיעה לבגרות מינית במלאת לה שלוש או ארבע שנים. גינוני החיזור מתרחשים בתוך טריטוריה מוגדרת ולעתים נוצרים קרבות בין הזכרים השונים. כדי למשוך את תשומת ליבה של הנקבה, הזכר נד בראשו מעלה ומטה, מנפח ומצמצם את פימתו (אותו אזור הנראה כסנטר כפול) ולעתים אף מתחכך או נושך את צווארה של הנקבה. הזכרים הדומיננטיים אף מסמנים את הטריטוריה שכבשו לעצמם (ענפים, אבנים והנקבות עצמן) באמצעות פרומון - הורמון נושא ריח.

בזמן ההזדווגות הזכר מטפס על גבה של הנקבה. כדי לרסנה הוא תופס בשיניו את עורה, באזור הכתפיים, ולעתים גורם לפציעתה. הוא מכוון את פתח פי הטבעת שלו בסמוך לזה של הנקבה ואז שולף מתוך גופו את אחד מאיברי מינו ומחדירו לגופה (לזכרים בתת-סדרת הלטאות יש שני איברי מין זהים - hemipenes - הממוקמים בתוך הגוף ונשלפים החוצה רק בזמן המגע המיני). ההזדווגות עצמה נמשכת דקות ספורות, ולאחריה יכולה הנקבה להרות מיד או לשמור בגופה את זרעו של הזכר במשך מספר שנים עד שיגיע הרגע הנכון להפרות את ביציותיה.

הנקבה מטילה את ביציה 59 - 84 ימים לאחר ההזדווגות. מספרן המקסימלי של ביצים להטלה אחת - 65, אולם הממוצע עומד על כ-10 - 30 ביצים לתטולה. גודל הביצה כ-15.4 מ"מ קוטר ו-40 מ"מ אורך. הביצים מוטלות בקן הנחפר באדמה בעומק של 45 ס"מ עד מטר ויותר. לעתים זהו קן משותף לכמה נקבות. הצאצאים בוקעים מן הביצים כעבור 90 - 120 יום, עצמאיים מיומם הראשון. את שבירת קליפת הביצה הם מבצעים באמצעות שן מיוחדת (caruncle) הנושרת זמן קצר לאחר בקיעתם החוצה. חלמון הביצה הוא שמספק לצעירים את מזונם בשבוע הראשון לחייהם. 

נראה כי בטבע עיקר העימותים בין הפרטים נעשה סביב תפיסת מקום רביצה תחת השמש, עניין שהוא כאמור קריטי להשרדותן של האיגואנות מאחר שהן אקסותרמיות (זקוקות למקור חום חיצוני כדי לווסת את טמפ' הגוף; מה שמכונה בלשון הדיבור "דם קר"). בכל הנוגע לאספקטים אחרים של החיים בטבע - אין הדברים מגיעים לכדי עימות בשל ריבוי המשאבים במרחב הפתוח. לעומת זאת, בתנאי שביה, כאשר מרחב המחיה מצומצם, יכולות האיגואנות לנהוג באלימות זו כלפי זו ואף לגרום לפציעות הדדיות.