תוכנית ויסקונסין

תוכנית ויסקונסין הופעלה לראשונה בימי כהונת ממשל בוש האב. מדינת ויסקונסין בארה"ב, שם הופעלה התוכנית בפעם הראשונה, נחשבה אז למדינה בעלת שירותי הרווחה המפותחים ביותר בארה"ב ונהנתה אז מתקופה של צמיחה מהירה.  מטרתה העיקרית היתה צמצום מספרם של המובטלים והעניים המתקיימים על קצבאות רווחה מן המדינה.

העיקרון של התכנית הוא "תשלום בעד פעילות", כלומר, המובטל צריך לפעול, מדי יום כמעט, ולהוכיח שהוא אכן מכוון עצמו לחזרה לעבודה, ולא להמשך התלות בתשלום קצבאות אבטלה וסעד. המדינה, באמצעות מרכזי תעסוקה שהופעלו על ידי יזמים פרטיים, פעלה להכשרת המובטלים לעבודה ולהסרת הפרעות בדרכו לעבודה, למשל, על ידי ארגון ומימון הסעות או מסגרת לטיפול בילדי המובטלים שחוזרים לעבודה.  

השינוי המרכזי ב"תוכנית ויסקונסין" היתה המרת "קצבאות ילדים" ב"קצבאות עבודה" למשפחות העניות. כך לדוגמא: משפחה בת 4 נפשות, שלה מפרנס אחד ששכרו כ-850 דולר לחודש – שכר המינימום האמריקני – קיבלה "קצבת עבודה" מיוחדת שהוסיפה לה 320 דולר לחודש - תוספת של כ-40% בהכנסה הפנויה. קצבה זו משולמת רק למשפחות בהן המפרנס עובד והיא נועדה להמריץ מובטלים כרוניים לצאת לעבודה. עוד קיבלה אותה משפחה כ-160 דולר לחודש, סיוע בקניית מזון, ביטוח בריאות חינם, מעונות יום חינם, ארוחות חמות, שיעורי העשרה לילדים בבתי-ספר ועוד רשימה ארוכה של זכויות-סעד מיוחדות.  

רוב הזכאויות הללו נשמרות למשפחת המובטל בתנאי מרכזי אחד: שהוא מוכן לצאת לעבודה, גם בשכר מינימום. ואם אין בשבילו עבודה מתאימה, הוא מוכן לעבור הכשרה מקצועית ולקבל את העבודות המוצעות לו. בוויסקונסין טופלו בתחילת התכנית 108 אלף משקי בית שהתקיימו על קצבות רווחה ולא עבדו. ב-1995 כבר ירד מספרם ל-65 אלף משקי בית. הפעלת התוכנית לא הביאה לצמצום בתקציב המדינה, שכן רוב הכסף שנחסך בתשלומי הרווחה הופנה לתקצוב התוכנית.  

ב-1996 (בתקופת ממשל קלינטון) נקבעו עקרונות תוכנית ויסקונסין כמדיניות הממשל הפדרלי בארה"ב (באמצעות חקיקה בקונגרס) - The Personal Responsibility and Work Opportunity Reconciliation Act of 1996 ראשי תיבות PRWORA. בחותמו על חוקי הרפורמה הצהיר הנשיא ביל קלינטון: "זהו סופו של הסעד באמריקה, כפי שהכרנו עד כה, ופתיחת פרק חדש של שילוב בעבודה".

המחוקק האמריקני שם מגבלת זמן של 5 שנים לכל אדם שקיומו הוא על קצבת הבטחת הכנסה. בתקופת החומש הזאת קיבלו המובטל, האם החד-הורית, הנכה ושאר הזכאים לתשלומי רווחה, "טיפול מערכתי" וסיוע כספי משמעותי, אך בתום התקופה איבד נזקק הסעד את זכאותו. כמו כן נדרשו מקבלי הקצבאות לסוגיהן לצאת לעבודה. במקביל, הופעלה מערכת מתוחכמת של תמריצים ללשכות הסעד והרווחה ברמה של מדינה ועיר: ככל שאלו הצליחו לשלב יותר עניים במעגלי התעסוקה, כך קיבלו יותר (ולא פחות) תקציבים ממשלתיים.  

ברוב מדינות ארה"ב, צמצמה הפעלת התוכנית ב-50% את מספר התלויים בלשכות הרווחה (יש המייחסים את הישגי התוכנית לצמיחתה של הכלכלה האמריקנית שאירעה באותה עת). למרות ההישגים נמצאו בחוק החדש פגמים לא מעטים. אחד העיקריים שבהם: ללשכות הסעד במדינות השונות לא היה ברור איך לנהוג במי שאיבדו את זכאותם לסיוע (בתום תקופת הזכאות בת 5 השנים) ונשארו בעוני, וכיצד להבחין בין זכאים ללא-זכאים.  

תוכנית ויסקונסין נחשבת בעיני כלכלנים רבים בעולם להצלחה והיא יושמה, בהתאמות שונות, במספר מדינות בעולם. למרות המוניטין שיצאו להצלחת התוכנית, הערכת יעילותה שנויה במחלוקת ציבורית ומחקרית. כך למשל יצאו כמה ממבקרי התוכנית נגד נקיטת מדיניות "יד קשה" דווקא מול האוכלוסיות החלשות ביותר בחברה. טענה נוספת היא שגם אותם מובטלים שהצליחו להיכנס לשוק העבודה זכו בעבודות לא-סדירות, ובדרך כלל בשכר נמוך ביותר, מצב אשר הותיר אותם עניים ולעתים אף הפכו לעניים יותר משהיו קודם.  

בשנת 2000 החליטה ממשלת ישראל על אימוץ תכנית ויסקונסין במתכונת ישראלית. מטרת התכנית הייתה לשפר את כושר השתכרותם של מקבלי הגמלאות על מנת לאפשר להם עצמאות כלכלית וחברתית.

בשנת 2000 החלה הממשלה בתכנון מודל ניסיוני של התכנית, ובינואר 2004 התקבלה בכנסת חקיקה המגדירה את המתכונת בה תפעל התכנית. במסגרת מתכונת זו, יפעילו גורמים פרטיים (לא ממשלתיים) מרכזי תעסוקה. מרכזי תעסוקה אלה, שיחליפו את שירות התעסוקה הממשלתי, יבנו עבור כל משתתף ממשתתפי התכנית תכנית אישית הכוללת קורסים של הכשרה תעסוקתית, עבודות שירות למען הקהילה וכן השמה במקום עבודה מתאים. כן נקבע, כי קצבאות הבטחת ההכנסה יותנו בהשתתפות פעילה בתכנית.

באוגוסט 2004 יצאה לדרך התכנית, תחת השם מהל"ב (מהבטחת הכנסה לעבודה בטוחה). בשלב הראשון הוגדרה התכנית כתכנית ניסויית לתקופה של שנתיים, והוחלט לנסותה במסגרתן של שמונה רשויות מקומיות: עיריית אשקלון, עיריית ירושלים, עיריית נצרת עילית, עיריית שדרות, עיריית אור עקיבא, מועצת פרדס חנה- כרכור, מועצת קרע ומועצת בקה אל גרבייה.

במהלך השנתיים הראשונות להפעלת התכנית עלתה ביקורת רבה על אופן פעילותה של התכנית, מצד התקשורת, ארגונים חברתיים וחברי כנסת רבים. ביקורת דומה ניתן למצוא גם בדו"ח מבקר המדינה שפורסם סמוך לתום תקופת הניסוי, בסוף שנת 2006.

נפגעי תוכנית ויסקונסין מפגינים בירושלים (צילום: גיל יוחנן)

לטענת המבקרים, התכנית כשלה בשילובם של כ- 85% ממשתתפי התכנית בשוק העבודה. כישלון זה נובע מנטייתם של מרכזי התעסוקה הפרטיים לצמצם את היקף ההכשרה התעסוקתית ותחתיה להרחיב את היקף העבודות למען הקהילה והעבודות היזומות אליהן נשלחים המשתתפים, על מנת לחסוך בעלויות. לטענתם, השכר עבור עבודות אלה זעום, הן אינן מקנות כל מיומנות מקצועית, ולפיכך הן אינן מסייעות לשיפור כושר השתכרותם של משתתפי התכנית.

לאור הביקורת הציבורית הוקמה בפברואר 2007 ועדת דינור לבחינת התכנית. ביוני 2007 פרסמה הועדה את מסקנותיה, ומעט לאחר מכן אישרה הממשלה את המשך הרחבת תכנית ויסקונסין לאור המלצות הועדה.

במתכונתה החדשה נקראה התכנית "אורות לתעסוקה". התכנית, המיועדת למובטלים עד גיל 45, כוללת את הקמתם של מסלולים ייעודים לאוכלוסיות השונות וכן ניתנות אפשרויות סיוע שונות. בהתאם למתכונת החדשה, מפעילי מרכזי התעסוקה יקבלו תשלום עבור ההצלחה בהשמת המובטלים במקומות עבודה ולא בעבור הטיפול בהם, וכן נאסר על מרכזי התעסוקה לשלול גמלאות מסיבות שונות (כגון מחלה או היעדרות).

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

"עובדים ובתמורה מקבלים תעסוקה" - תוכנית ויסקונסין שולחת את מקבלי הבטחת הכנסה לשירות לקהילה בלא שכר כתנאי לקבלת הקיצבאות. כתבה באתר ynet

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

"תוכנית ויסקונסין עלולה דווקא לפגוע במובטלים" - ארגונים חברתיים אומרים כי קיים ניגוד עניינים מובנה בין רווחי החברות לבין רווחת המובטלים. בתמ"ת מכחישים את הטענות. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

רק 3% מהמשתתפים חזרו לעבודה - בתום חודש מתחילת תוכנית ויסקונסין, התייצבו 82% מ-18 אלף המובטלים האמורים להשתתף. רק 450 מצאו עבודה, רובם בשכר מינימום. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.