אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. נבואה על תחיית העם
חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. נבואה על תחיית העם איור: גטי אימג' בנק ישראל
 
הנביא מיכה משכנע את בני ישראל להכות על חטא. נבואת תוכחה
הנביא מיכה משכנע את בני ישראל להכות על חטא. נבואת תוכחה איור: גטי אימג' בנק ישראל
 
עם ישראל אבל על חורבן ירושלים. נבואת ירמיהו
עם ישראל אבל על חורבן ירושלים. נבואת ירמיהו איור: גטי אימג' בנק ישראל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 תורה
 אונקלוס
 ישעיהו בן-אמוץ
 ספר יחזקאל
 ספר יונה
 משה רבנו
 ספר עמוס
 אליהו
 שמואל הנביא
 שיבת ציון
 ירושלים
 שמיטה ויובל
 בית המקדש
 נביאים
 בלעם בן בעור
 חז"ל
 חוני המעגל
 הלל
 כנסת הגדולה
 ראש השנה


תחומים קשורים
 היסטוריה יהודית
 יהדות - מושגים וכתבים


 
 
 

נבואה


Prophecy

נבואה, השמעת דברי חזון ותוכחה בשם ה' ובשליחותו, הנאמרים לעם ישראל או ליחידים. מקור השם אינו ברור, ומפסוקי התורה (בראשית כ ז; שמות ז א; דברים יח יח) עולה כי הכוונה היתה לנואם, מליץ, או "מתורגמן" (עפ"י אונקלוס, לו מיוחס תרגום התורה לארמית). לכן גזרו את השם מן השורש "נוב" (ניב-שפתיים), אולם ככל הנראה בא מן השורש "נבע" (על שום שהדברים נובעים מפי הנביא).

 

הנביא נקרא גם "חוזה" ו"רואה", ודבריו מכונים "נבואה" או "משא". המשותף לכל הנביאים – אי יכולתם לאצור בקרבם את דברי הנבואה, ומתוך ההשראה האלוהית-אקסטטית, שבה הם נתונים, הם חייבים להוציאם ולבטאם. לכן בא הפועל "נבא" רק בבניינים נפעל (הנבא, ניבא) או בהתפעל (התנבא). מעבר לחוויה האישית על הנביא להגשים את דבריו בפעילות חברתית, ורק כך הוא מגשים את שליחות האל. כל מעשיו והופעתו של הנביא כפויים עליו, וכך גם הקדשתו, כפי שהיא מתוארת אצל ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. הנבואה היא בעלת כוח סגולי המיוחד לעם ישראל, ורק אצלו קמה. לעמים אחרים לעומת זאת היו רק חוזים, מנחשים ומגלי נסתרות.

 

המרכיב הדומיננטי במסר שמביא הנביא הוא תחושת הצדק המוחלט, שבשמו הוא בא, ואותו הוא דורש לקיים מיחידים - כמו מכלל בני ישראל. צורך זה הוא-הוא המצווה האלוהית; לכן המקיימה – יחיה וייטב לו, והעבריין – סופו מיתה ואבדון. הדרך היחידה להינצל מסוף טרגי זה היא חזרה שלמה בתשובה, ומהותה מפורטת בספר יחזקאל (פרק יח) ובספר יונה. הנבואה נאמרת בדרך של תוכחה ומזהירה את הפושעים לשוב מדרכם הרעה, אם חפצי חיים הם. מאידך נשמעים גם דברי נחמה לחוטאים, שכבר שילמו על חטאיהם. מכאן גם החלוקה השיטתית לנביאי זעם ופורענות – ירמיהו, יחזקאל וישעיהו (עד פרק מ'), ולנביאי נחמה – שאר הנביאים וישעיהו (מפרק מ ואילך).

 

מתוך רצונם להשליט את הצדק הגמור נלחמו הנביאים בראש ובראשונה באלילות – מקור הרע והתועבה, ששיאה העלאת הילדים לאש המולך. האלטרנטיבה שהציגו ברורה: אמונה מונותאיסטית באל, שתכונותיו צדק, חסד, חנינה ורחמים "על כל בריותיו", ואשר ביכולתו לחון אף פושעים החוזרים אליו. תכונה זו מדגישים כל הנביאים – ממשה, הראשון והבכיר שבהם, ועד לאחרונים, זכריה ומלאכי.

 

האמונה בהשלטת הצדק באה לידי ביטוי בטקס הקדשתם של הנביאים – הרגע הגדול, שבו פורץ הצדק החוצה מן הישות, שבה היה טבוע. מרגע זה משמיעו כקול אלוהים השולח אותו לייעודו ומקדישו לכך: "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך" (ירמיה א ה). טקסי ההקדשה של הנביאים יכולים להיות ארוכים ומפורטים כמו זה של משה, שמואל, ירמיהו ויחזקאל או טקסים קצרים כמו שנערך לעמוס. למרבית הנביאים לא נזכרים כלל טקסי הקדשה (אליהו, אלישע ועוד).

 

עם כל סערת הרגשות, שבה הוא אחוז, נשאר הנביא מפקפק, מתלבט וחסר אמון בכוחו להצליח בשליחות העצומה שהוטלה על כתפיו, במיוחד כשלעיתים עליו לעמוד מול עם שלם או בפני אליטות רמות מעלה. לכן ינסה הנביא להתנגד לצו השליחות ולהשתמט ממנה, אך קול אלוהים וציוויו משתלטים עליו, והוא הולך למלא את ייעודו: "להגיד ליעקב פשעו ולישראל חטאתו" (מיכה ג ח).

 

ראשון הנביאים והגדול שבהם היה משה רבנו, שדיבר עם ה' פנים אל פנים (במדבר יב ח). תחושת הצדק הסוציאלי והחתירה ליושר חברתי פעפעה בו כבר בצעירותו, עת הכה את המצרי הפוגע בעברי והתריע ללא משוא פנים בפני האנשים העברים הנצים ביניהם. תחושה זו חזרה ועלתה בדבריו, עת נשלח להוציא את עם ישראל מיד פרעה.

 

שמואל הנביא הנהיג את העם והיה גם רואה ומפענח אותות. הוא נבחר לכהונתו כממלא מקומו של עלי, שנענש על שבניו עשקו וחמסו את העם. גם בניו של שמואל לא הלכו בדרכיו, ולכן לא ירשו את הנבואה ממנו. הנבואה אכן לא עברה בירושה, אלא ניתנה לנבחרים בעם, אותם אלו שהיו מוכנים לצאת למלחמה למען צדק חברתי, נגד עבודת האלילים, ובעד תקנת העם במלכות שדי, ששיאה הוא שיבת ציון, ובעתיד – חזון אחרית הימים והגאולה השלמה.

 

בולטים בעוצמתם היו דברי הנבואה המרוממים שהשמיע ירמיהו, אשר ראה את נפילתה הקרובה של ירושלים וקרא לעם ולמנהיגיו ברגע האחרון לפעול לצדק חברתי, לשחרר את העבדים והשפחות בשנת השמיטה. ואכן הצליח צדקיהו (ממלכי יהודה) לכרות ברית, שבה התחייב העם לשחרר את עבדיו. אולם מיד לאחר שהתרסק חיל בבל, חזרה שכבת העשירים לסורה וייחסה את הישועה לתהליך טבעי – ולא כפועל יוצא מציותם לדרישות הצדק של הנביא ירמיהו. אז יצא ירמיהו בנבואת זעם מהלכת אימים ושילח קללה על שרי יהודה וירושלים וכל עם הארץ. כשאר הנביאים, גם הוא אינו נכנע למוסכמות או נסוג מעמדותיו העקרוניות לגבי הרמה הנורמטיבית של אמונה ואמת, שעל פיהם צריך העם לנהוג.

 

במלכות ישראל עד לחורבן בית המקדש הראשון בולטות נבואותיהם של עמוס והושע, ובמלכות יהודה – נבואות ישעיהו, יואל, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, ירמיהו ועובדיה. בין הגולים מיהודה לאחר החורבן בולטות נבואת יחזקאל, ואחרי שיבת ציון – נבואות חגי, זכריה ומלאכי.

 

החלוקה בין נביאים ראשונים לנביאים אחרונים מגלה קווים המיוחדים לכל קבוצה. הראשונים מתרכזים בבעיות עם ישראל ושכניו בעוד האחרונים פורצים החוצה לשאלות קיומיות של העמים כולם, תוך תפיסה היסטורית אוניברסלית רחבה, ודגש על זיקת הגומלין שבין ישראל ואומות העולם: ישעיהו ניבא על בבל, מואב, ארם, צור ומצרים. ירמיהו הוקדש כ"נביא לגויים" (א ה), וגם יחזקאל ניבא על עמים רבים. הנביאים הראשונים מרבים לעסוק בהגדרת עתידות, לחשים ומופתים אישיים (ריפוי חולים, החייאת המת) וכלליים (חיסול בצורת), כפי שנמסרו להם מן ההשגחה האלוהית. בצורה קיצונית מודגשת מסירה כפייתית זו של האותות על ידי ה' במקרה של בלעם – אב טיפוס לנביא גוי, שביקש לקלל את ישראל ונמצא (בעל כורחו ושלא בטובתו) מברך. מצוות ה' ורצונו – הם הנותנים בידי הנביא את התכונה לראות את העתיד, ותכונה זו היא מבחנו האמיתי, המעמידה אותו מעל הנביא השקרי ומאחז העיניים.

 

לעומתם, מקרים של גילוי עתידות ופעולות מגיות ומיסטיות כמעט ואינה קיימת בדברי הנבואה של הנביאים האחרונים. דבריהם ברורים ונוקבים יותר והם מתנים את מצב העם בדרכו: התנהגות נאותה של העם תבטיח עתיד טוב, והתנהגות של עול וסטייה – פירושה חיי מרורים, הרס, חורבן וגלות. כדי לאושש את דבריהם מסתייעים הנביאים האחרונים בהפגנה של מעשה חריג, סמלי, הצופן בחובו את המשמעות המתבקשת.

 

בדברי חז"ל קיימת ציפייה לשובה של הנבואה המקראית. זה יקרה כאשר "ייעור הקב"ה ברחמיו ויבנה את ביתו ואת היכלו" (תנחומא בהעלותך). על פי חז"ל, משה וישעיהו הם הנביאים שהיתה להם הכרה ומודעות מלאות לגבי היוצא מפיהם, בלא שיצטרכו להמתין לעתיד שיוכיח את אמיתות דבריהם: "כל הנביאים שהיו מתנבאים לא היו יודעין מה היו מתנבאין אלא משה וישעיה" (מדרש שוחר טוב ד). ב"רוח הקודש" שניתנה בפי הנביאים רואים חז"ל מתת אלוהים, אך לא כל בעל רוח קודש הוא גם נביא.

 

המורשת האלוהית שבפי הנביאים משאירה בידם את החותם האישי, שבו ביטאו את דבריהם ("בלשון בני אדם"), ומכאן גם ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פז א). חז"ל מדגישים למשל את סגנון נבואותיהם של יחזקאל וישעיהו, וטוענים כי שניהם ראו מחזות דומים, אך ביטאו את הדברים בדרך שונה: "למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיהו דומה? לבן כרך שראה את המלך" (חגיגה יג ב).

 

זכות הנבואה באה לנביא בזכות עמו, ולכן הוא גם חייב להגן עליו ולייצגו. כך אכן עשה ירמיהו, אך לא כך עשו משה ("שמעו נא המורים"), ישעיהו ("ובתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב"), ואליהו, שהוציא לעז על ישראל ואף נענש על כך. בנוסף לחובתו לייצג את ישראל נאמנה מול הקב"ה, ומאידך, להביאו לידי גאולה, חייב הנביא גם להתאמן כדי לזכות במדרגת רוח הקודש ההשראתית: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות לידי טהרה... ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש". לדעת חז"ל ניתנה הנבואה גם לחסידים ואנשי מעשה, שלאחר תקופת הנביאים הגדולים – כגון חוני המעגל, הלל, שמואל הקטן – אך אלו לא יכלו לממש את כוחם בשל בני דורם, שלא היו ראויים לכך. הטעם העיקרי לקטיעת הנבואה בימי בית שני היה טענת הנוצרים, שישו הוא "חותם החזון", ותלמידיו הם השליחים שבאו להגשים את חזון יואל.

 

חז"ל רואים את הנבואה כחוליה בהשתלשלות מסירת התורה שבעל פה: הנביאים מסרוה לזקנים, ואלה העבירוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות א א). חכמים נחלקו בשאלת התוקף של דברי הנביאים כדבר הלכה, ומכל מקום כל דבריהם ניזונים ומופרים מדברי משה ("משה אמר את כל דברי הנבואה" – שמות רבה מב ח). לעתיד לבוא "הנביאים והכתובים עתידין להיבטל" (ירושלמי מגילה א ה) אפוא, משום "שאין לך דבר כתוב בנביאים ובכתובים שלא רמזו משה בתורה" (במדבר רבה י ו).

 

חז"ל ייחסו לנביאים תקנות ומנהגים רבים שאינם כתובים בתורה, כגון קריאת התורה בשבת, ביום טוב, בראשי חודשים ובחול המועד (ירושלמי מגילה ד א), שני ימי ראש השנה במקום יום אחד (ירושלמי עירובין ד'), ערבה וניסוך המים – כל אלה מתקנת נביאים ראשונים (ירושלמי שביעית א ז); והצומות – מתקנת נביאי החורבן.

 

נביאי שקר: מלבד העובדה שאין בידם הכוח האלוהי לחזות את העתיד, מאופיינים נביאי שקר בדרך כלל בכך, שאין בפיהם דברי תוכחה לעם. ירמיהו, צפניה, יחזקאל וזכריה יוצאים כנגדם בחריפות על הבטחות הסרק, הזורמות מפיהם אל העם בדבר עתיד של שלוה, נחמה וביטחון – למרות המציאות המושחתת, שבה חי העם.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©