מאורעות הדמים החלו בירושלים ביום שישי, למחרת ט' באב בשנת תרפ"ט. מאות ערבים פרצו לרחבת הכותל המערבי, הכו מתפללים יהודים, וקרעו את ספרי הקודש שבמקום.
בימים הבאים התפשטו ההתפרעויות בכל רחבי ארץ-ישראל והגיעו לשיאם בי"ז באב (23.8.29), כאשר מאות ערבים נושאי נשק מן הכפרים שבהרי ירושלים, התכנסו במסגד בהר הבית,
ולאחר שהאזינו לנאומי הסתה בהם נקראו לפגוע ביהודים, פרצו אל העיר העתיקה ותקפו את יהודי ירושלים שהתגוררו בשכונות הצפוניות והדרומיות של העיר. עם שוך ההתפרעויות לקראת סוף יום המחרת נמנו בירושלים 17 קורבנות יהודים.
במהלך שני ימי הפרעות נרצחו בעיר חברון
כמה עשרות יהודים. הקהילה היהודית בעיר, שמנתה, טרם המאורעות, 600 נפשות בלבד נטשה את העיר. בצפת התקיף המון ערבי את הרובע היהודי בעיר, שרף בתים, שדד ובזז את נכסי התושבים היהודים, ורבים נרצחו. יהודי שכם, טול כרם, ג'נין ועזה, נאלצו לנטוש את בתיהם. בתל-אביב עלו הפורעים מכיוון יפו והרגו ארבעה מאנשי ה"הגנה".
פרעות ביהודים ארעו גם בחיפה, ובעשרות נקודות ישוב קטנות ברחבי ארץ ישראל.
באר טוביה לאחר הפרעות (באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית)
שלטונות המנדט הבריטי
לא נקטו באמצעים אשר עמדו לרשותם כדי לסיים את המאורעות או להגן על יהודים, ורק לאחר הטבח בי"ז באב החלו לפעול להשבת הסדר על כנו. במספר מקרים אף פורקו מנשקם יהודים שביקשו לסייע בהגנת אנשי היישוב. עם תום המאורעות הועמדו לדין למעלה מ-1,000 ערבים באשמת השתתפות במעשי הרצח. ששה מהם הוצאו להורג על פשעיהם.
המאורעות חוללו שינויים משמעותיים במציאות המדינית והבטחונית בארץ. ארגון ה"הגנה" התחזק והוקם כוח "הגפירים" - שוטרים יהודים לובשי מדים. מנגד, הייתה הביקורת על אזלת ידה של ה"הגנה" במאורעות, בין השיקולים המכריעים בהחלטה של קבוצת מפקדים וחברים ב"הגנה" לפרוש מן הארגון ולהקים את ארגון האצ"ל.
בעקבות המאורעות נשלחה מבריטניה ועדת חקירה פרלמנטרית, "ועדת שו"
- בראשות ולטר שו - לחקור את הסיבות שגרמו להתלקחותם של המאורעות ולהמליץ על הצעדים הדרושים למנוע את הישנותם. הוועדה הסתפקה בביקורת מועטה כלפי שלטונות המנדט והמנהיגות הערבית. מנגד המליצה לצמצם את עליית היהודים לארץ ישראל ולהדק את הפיקוח על העלייה וכן להגביל את רכישת הקרקעות על ידי יהודים, כיוון שצעדים אלה עוררו את רגשות האיבה של הערבים.
מסקנות ועדת שו ו"ועדת הופ-סימפסון" שהוקמה אחריה, הניחו את היסודות לספר הלבן
של פספילד שפורסם באוקטובר 1930. על פי העקרונות שנוסחו בספר, הוגבלה עלייתם של יהודים לארץ ישראל, כיוון שיש בה, על פי טענות הוועדה, לגרום לאבטלה בקרב תושביה הערבים והוגבלה רכישת קרקעות על ידי יהודים. כמו כן הוקמה מועצה מחוקקת בארץ ישראל שרוב חבריה ערבים (לפי שיעורם באוכלוסייה). בפברואר 1931, בעקבות מחאות עזות של מנהיגות התנועה הציונית, בוטל הספר הלבן.
הדפס
