היסטוריונים חדשים

בישראל החלה להסתמן המגמה הפוסטמודרנית בחקר ההיסטוריה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. כתופעה מקומית התפתחה אסכולה היסטוריוגרפית זו הן בהשראת התרופפותם של הנרטיבים ההיסטוריים הדומיננטיים בתרבות המערב, והן כתוצאה משינויים באתוס של החברה הישראלית, שעיקרם החלשת הסמכותיות והממלכתיות. התהליך החל עוד קודם לכן, כאשר החלו לעלות ולהישמע קולותיהם של "האחרים", כלומר, של קבוצות פריפרליות בחברה כמו עדות המזרח, ושל ארגונים כמו "הפנתרים השחורים", והתעצם לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973), עד שהגיע לשיא במהפך הפוליטי של 1977.

ההיסטוריוגרפיה הדומיננטית בישראל, עד שנות ה-80, התמקדה בעיקר בהישגיה ובהצלחותיה של הציונות, ונמנעה בדרך כלל מעיסוק בבעיות כמו יחסה של ישראל לעולים מארצות המזרח ולניצולי השואה, האינסטרומנטליזציה של זכר השואה (כלומר, השימוש בו לתכליות פוליטיות), או יחסה של הציונות לערבים הפלסטינאים. מספר החיבורים ההיסטוריים שנכתבו על הנושאים האלה היה זעום יחסית. אבל בשנות ה-80 וה-90 בחרו היסטוריונים צעירים שנתפסו כ"פוסט-ציונים" וכ"רוויזיוניסטים" - כמו אילן פפה, אבי שליים, בני מוריס, תום שגב, שמחה פלפן ואחרים - דווקא באלה כנושאי המחקר שלהם.

ההיסטוריונים החדשים, ולצדם גם הסוציולוגים הביקורתיים, והחלו מערערים על השיח הציוני הדומיננטי, כלומר על הקונסנזוס הישראלי ועל הזיכרון הקולקטיבי כפי שעוצבו בידי האליטות, האשכנזיות ברובן. בתקופת 1988-1987 ראו אור, בזה אחר זה,  ספריהם: "לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאויות" (פלפן), "בריטניה והסכסוך היהודי-ערבי" (פפה), "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינאים" (מוריס), "התנגשות מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין" (שליים). רבים משייכים את הספרים הללו, ואת אלה שבאו אחריהם, לזרם ה"פוסט-ציוני" בהיסטוריוגרפיה הישראלית.

ההיסטוריונים החדשים נבדלים מהיסטוריונים "ישנים" בגישתם, דוגמת אניטה שפירא ויואב גלבר, גם במתודות (שיטות המחקר) ההיסטוריוגרפיות שלהם, וביחוד בולט הדבר בתפיסתו של פפה את מעמדן של תעודות היסטוריות, ושל היומרה לאמת המיוחסת לטקסט ההיסטורי. פפה גורס כי ההיסטוריון אינו אמור להסתמך על תעודות רשמיות, אלא רשאי, ואף חייב, להרחיב את טווח מקורותיו ולכלול בהם גם קולות מושתקים שאין להם ביטוי במסמכים. יתר על כן, אל להיסטוריון להתיימר לכתוב את ההיסטוריה, כי אין הוא יכול אלא לכתוב היסטוריה אפשרית אחת מבין היסטוריות שונות, שאף לא אחת מהן יכולה להיחשב אמיתית יותר מהיתר.

בתחום הראשון, שוללים הוותיקים את מעמדו של מושג הנרטיב ובייחוד את רעיון "ריבוי הנרטיבים" כתחליף ל"אמת היסטורית" אחת. לטענתם, גם אם אנו מבינים ומקבלים כי היסטוריה היא מדע פרשני, וכי לא יכול להיות לה מגע מישרין עם "חומר העובדות", עם "המציאות" או עם "אמת אובייקטיבית", עדיין עלינו לאחוז במושג האמת בגדר "אידיאה רגולטיבית" (כמושגו של הפילוסוף קאנט לציון "עקרון מכוון") שאף אם אין לה מעמד מכונן ואף אם אינה ניתנת לגילום מלא (כמו כל אידאה), היא עדיין בגדר מצפן או מצפון בעבור ההיסטוריון.

בתחום השני, מקורות ושיטות המחקר, חלוקים ביניהם היסטוריונים וותיקים וחדשים בשאלת המשקל שראוי לייחס לסוגי מקורות שונים. הוותיקים מבקרים את נטייתם של כמה מן החדשים להמעיט בערכם של מסמכים ותעודות רשמיות, ואת החשיבות (הרבה מדי לטענתם) שמייחסים החדשים לעדויות בעל-פה במגמה לתת ביטוי ל"קולות מושתקים".

בתחום השלישי, שאלת סיווגה של הציונות כסוג של קולוניאליזם - שני הצדדים מאשימים זה את זה, בין היתר, בהלבשת דעות פוליטיות אישיות באצטלה אקדמית; אחדים מההיסטוריונים החדשים מודים בפה מלא שכך הוא, ואילו אנשי האסכולה המסורתית מכחישים טענה זו בחריפות, כשהיא מוטחת נגדם.

לציר הזמן – לחצו כאן