אוורסט

רכס ההימלאיה, ובכללו הר האוורסט, התרומם מקרקעית הים הקדום טטיס לפני כ-30 - 50 מיליון שנה בעקבות תזוזה טקטונית של הלוח היבשתי של אירו-אסיה אל הלוח של תת-היבשת הודו. כתוצאה מההתנגשות בין הלוחות, נדחפו סלעי משקע מתוך הים כלפי מעלה והם מהווים את הרצועה הצהובה הנמצאת במרומי ההר.

צורתו של ההר דמויית חרוט בשל הסחיפה (ארוזיה) של הקרח והרוחות החזקות בגבהים אלו. את ההר מכסים קרחוני ענק היורדים מהפסגה המרכזית ופסגות המשנה שמסביבה. הקרחונים העיקריים הם קרחון קומבו, קרחון רונגבוק המערבי ורונגבוק המזרחי.

עד לשנת 1852 לא נתנו אנשי המדידות את תשומת ליבם לפסגת ההר בתור אחת הפסגות הגבוהות על כדור הארץ. אולם בשנה זו, חישב ומצא מודד בנגלי בשם סיקדאר (ממשרד המדידות בכלכותה) בעזרת חישובים טריגונומטריים שהתחשבו בהפרעות אטמוספריות, קימור כדור הארץ, סטיות שונות וכד', כי גובהו של ההר הוא 8,840 מ' והוא ההר הגבוה בעולם. משרד המדידות הראשי של הודו נתן לו השם "XV".

האוורסט בנפאל (צילום: איי פי)

 
תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1865, אושרו חישוביו של המודד הבנגלי סיקדאר, ולהר הוענק שמו - הר האוורסט, על שמו של סר ג'ורג' אוורסט, המודד הכללי הקודם של הודו.

יותר ממאה שנים חלפו, ומדידות מודרניות בשילוב לוויינים תיקנו את המדידה של סיקדאר ב-8 מ' כלפי מעלה לגובה 8,850 מ'. גם קביעה זו עלולה להשתנות בעקבות מדידות עדכניות, מהן עולה כי ההר מתרומם מדי שנה במספר מילימטרים נוספים.

על השאלה מה גורם לאדם לרצות ולטפס על גג העולם, ענה מטפס ההרים הבריטי ג'ורג' ליי מאלורי: "פשוט בגלל שהוא שם".

מאז נקבע כי האוורסט הוא ההר הגבוה בתבל, ניסו רבים להעפיל לפסגתו. עד שנות ה-20 של המאה ה-20 לא נתנו טיבט ונפאל יד להגעת מטפסים אל האזור. בשנת 1921 הגיעה לאזור משלחת מחקר בריטית, וזאת בעקבות התערבות ישירה של הדלאי למה.

בשנת 1922 ניסתה משלחת בריטית ראשונה לטפס על ההר. שלושה מחברי המשלחת הצליחו להגיע לגובה 8,225 מ'. לאחר מספר ימים העפילו שני מטפסים נוספים לגובה של 8,321 מ'. שבעה מטפסים אחרים מהמשלחת נהרגו במפולת שלגים.

משלחת בריטית נוספת ניסתה לכבוש את הפסגה בשנת 1924, אך הגיעה עד לגובה של 8,595 מ'. שני חברים מן המשלחת - ג'ורג' ליי מאלורי ואנדרו אירווינג - החליטו לנסות ולהעפיל לפסגה מהמחנה העילי בו שהו, אך הם לא שבו ממסעם. נואל אודל, מטפס במשלחת סיפר כי ראה את מאלורי בקרבת הפסגה לרגע קצר, אך בשל הערפל לא יכול לדעת אם הצליח לכבשה. יכול להיות שהיה זה מאלורי שהעפיל לראשונה לפסגה הגבוהה בעולם, אך בשל חוסר הוכחות לא נקבע שיא זה על שמו. גופתו של מאלורי נמצאה בשנת 1999 לאחר שמשלחת חיפושים יצאה לאזור, בעקבות דיווחים שהגיעו על הימצאותה של גופת מטפס בריטי באחד המדרונות של ההר.

בשנת 1933 ניסתה משלחת בריטית נוספת להעפיל לפסגה, אך הסתפקה בגובה של 8,543 מ'. שתי משלחות בריטיות נוספות נכשלו בשנים 1936 ו-1938. משלחת שוויצרית נכשלה אף היא בשנת 1952 כשחסרו לה 46 מ' בלבד כדי לכבוש את הפסגה.

שנה מאוחר יותר, ב-29 במאי 1953, הצליחה סוף סוף משלחת בריטית שכללה את המטפס הניו זילנדי אדמונד הילרי ומדריך טיפוס הרים בן שבט השרפה, טנזינג נורגאי, להעפיל לראשונה לפסגת האוורסט. בעקבות הצלחתו זו, זכה הילרי לתואר אבירות ממלכת אנגליה.

אדמונד הילרי וטנזינג נורגאי, הראשונים שהגיעו אל פסגתו של האוורסט, 1953  (צילום: איי פי)

במהלך 50 השנה האחרונות העפילו לפסגת האוורסט כאלף אנשים, 300 נוספים ניספו במהלך ניסיונם להעפיל לפסגה. המטפסת היפנית ג'ונקו טבאיי היתה ב-1975 לאישה הראשונה שהגיעה לפסגה. בשנת 1980 הגיע לפסגה המטפס ריינהולד מסנר, שעשה את הדרך לבדו, ללא מכשיר קשר וללא בלוני חמצן. המטפס דורון אראל היה הישראלי הראשון על גג העולם ב-1992, במסגרת משלחת בינלאומית.

בשנת 2002 גלש הסלובני דאבו קרניצר מהפסגה ועד לבייסקאמפ (גובה 5,300 מ'), וזאת תוך 5 שעות. במאי 2001 הגיע לפסגת האוורסט אריק וויינמאייר העיוור הראשון.

מטפסים רבים השאירו את חותמם על האוורסט. על פי ההערכה, כ-50 טון פסולת הכוללת בלוני חמצן, פלסטיק, זכוכית ופסולת אורגנית נותרו על ההר. ממשלת נפאל נקטה בצעדים על מנת להקטין את זיהום ההר, ובשנת 2003 יצאה משלחת טיפוס שתפקידה לאסוף את הפסולת אותה השאירו המטפסים ביובל שנות טיפוס.

לכתבה המלאה – לחצו כאן.