אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


היום נחשב האונס לפשע חמור ברוב החברות. אילוסטרציה
היום נחשב האונס לפשע חמור ברוב החברות. אילוסטרציה צילום: ויז'ואל/פוטוס
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית


ערכים קשורים
 גילוי עריות
 בית המשפט העליון
 הדס
 מיתולוגיה יוונית ורומית
 ימי הביניים
 פמיניזם
 יוון העתיקה
 רומא העתיקה
 פרס
 מסעי הצלב
 ילידי אמריקה
 מלחמת העולם השנייה
 בוסניה והרצגובינה
 רואנדה
 בנגלדש
 סיירה ליאון
 הרפובליקה הדמוקרטית קונגו
 סודן
 בית הדין הפלילי הבינלאומי
 דינה
 יעקב
 דוד המלך
 אמנון
 אבשלום
 מדרש
 פרשנות המקרא
 משה בן נחמן
 משפחה פטריארכלית
 שופטים
 סדום ועמורה
 דברים
 יוסף בן אפרים קארו
 שולחן ערוך
 משה בן מימון
 יעקב בן אשר
 משפט עברי
 יחסי מין


תחומים קשורים
 חוק ומשפט
 חינוך ומדע
 סוציולוגיה ואנתרופולוגיה
 פסיכולוגיה


 
 
 

אונס


Rape

נתונים  |  אונס ועבירות מין בחוק הישראלי |  הפסיקה בבתי המשפט בישראל |  האונס בהיסטוריה |  אונס בעתות מלחמה |  האונס בסיפורי המקרא |  האונס בחוק ובמשפט היהודי |  ציטוטים |  מידע נוסף

אונס, עבירת מין, בעילת אדם – אישה, גבר, ילדה או ילד – נגד רצונו ושלא בהסכמתו החופשית. מעשה האונס יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, ובהן החדרת איבר או חפץ לאיבר מינו של הקורבן, לפי הטבעת שלו, ולפיו. למרות ההיבט המיני של המעשה, מרבית החוקרים סבורים כי המניע לביצוע האונס אינו סיפוק תשוקה מינית, אלא רצון לשליטה אלימה בקורבן תוך השפלתו. כיום נחשב האונס למעשה אסור ברוב החברות ולפשע חמור ברוב מערכות המשפט.

 

כפיית מעשה האונס נעשית באמצעים שונים: שימוש באלימות פיזית או מילולית; השמעת איומים; ניצול יחסי מרות; ניצול מצבו הנפשי או השכלי של קורבן האונס, גילו או מצבו הגופני; וכיוצא באלה. בכל אחד מן המקרים נשללת אפשרות קיומה של הסכמה חופשית מצד הקורבן לקיום יחסי מין. אונס עשוי להתבצע על ידי תוקף אחד או יותר (במקרה זה תכונה התקיפה "אונס קבוצתי"), פעם אחת או יותר (במקרה זה תכונה התקיפה "אונס מתמשך").

 

התוקף עשוי להיות זר, מכר, בן זוג או בן משפחה. אף שככלל, מבצע האונס וקורבנו עשויים להיות בני שני המינים, ברוב הגדול של מעשי האונס המבצע הוא גבר והקורבן היא אישה. בניסוחו של החוק הפלילי, עבירת האונס - המכונה בחוק "אינוס" - נעשית כלפי אישה בלבד. בעילת גבר בכפייה מכונה "מעשה סדום" (להרחבה, ראו בפרק "החוק ומשפט בישראל"). 

 


נתונים

 

היקף התופעה

 

מחקרים מעידים כי האונס הוא תופעה רווחת בכל חברה, בכל תרבות, ובכל קבוצות האוכלוסייה. קשה לאמוד את היקף התופעה, מכיוון שמרבית מקרי האונס אינם מדווחים: על פי ההערכות, במדינת ישראל בלמעלה מ- 80% ממקרי האונס לא מוגשות תלונות למשטרה, ואילו למעלה מ- 50% ממקרי האונס אינם מדווחים כלל – לא לרשויות המדינה ולא לגורמים מטפלים. על כמות המקרים הבלתי מדווחים למשטרה ניתן ללמוד, בין השאר, מן ההשוואה בין נתוני משטרת ישראל ונתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל: במהלך שנת 2005 הוגשו במשטרה 1,159 תלונות על מקרי אונס וגילוי עריות, ואילו במרכזי הסיוע התקבלו 4,836 פניות חדשות של נפגעי אונס וגילוי עריות. ההערכות הן כי מספר מקרי האונס הלא מדווחים גדול הרבה יותר מכפי שעולה מן ההשוואה. במדינות המערב באופן כללי, שיעור המקרים הלא מדווחים דומה לזה שבישראל. המצב גרוע בהרבה במדינות הלא מפותחות, אשר בחלקן הגדול אין מנגנון מוסדר של דיווח, הגנה, וסיוע לקורבנות של אונס.

 

לטענת מומחים, במדינות המערב מרבית מקרי האונס אינם מדווחים בשל שורה של גורמים:

1. גילו הצעיר של הקורבן: ככל שגיל הקורבן נמוך יותר כך יטה לדווח מאוחר יותר על דבר פגיעתו או לא לדווח כלל (ישנם מחקרים הדוחים טענה זו, וקובעים כי לא נמצא קשר ישיר בין גיל הקורבן לבין נטייתו לדווח על התקיפה).

2. קרבה בין הקורבן לתוקף: ככל שהתוקף קרוב יותר אל הקורבן (לדוגמה, קרוב משפחה או מכר), כך יטה הקורבן שלא לדווח על דבר התקיפה.

3. מידת הפגיעה בעת האונס: ככל שהפגיעה חמורה יותר כך יטה הקורבן שלא לדווח על דבר התקיפה.

4. יחס הקורבן אל מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט: קורבנות אונס רבים חוששים מפני היחס הצפוי להן מצד מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט, ואינם נותנים בהן אמון.  

5. סיבות פסיכולוגיות: קורבנות אונס רבים נוטים להדחיק את אירוע האונס כחלק מתהליך ההתמודדות עם הטראומה; רבים אחרים מתמודדים עם תחושות של פחד, בושה, השפלה ואשמה ועל כן אינם מעוניינים לדווח על המקרה.

6. סיבות חברתיות: רבים מהקורבנות חוששים מיחס החברה והקהילה הסובבת אותם בעקבות חשיפת המקרה. במקרים בהם האונס נעשה במסגרת המשפחתית, חוששים הקורבנות מפני פגיעה אפשרית במסגרת זו ובאנשים הקרובים להם.

 

מאפייני קורבנות האונס

 

מחקרים שנערכו מעלים כי קורבנות אונס מצויים בכל קבוצות האוכלוסייה ובכל שכבותיה. עם זאת ישנה התפלגות באשר למינו וגילו של הקורבן: קבוצת הבגירים בני 18 ומעלה מהווה כ-40% מכלל קורבנות האונס (70% מהם בין הגילאים 18-40). מקרב בני קבוצה זו, בין 85%-90% הם נשים, והשאר (10%-15%) הם גברים. קבוצת הקטינים בני פחות מ- 18 מהווה כ- 60% מכלל קורבנות האונס (כמחציתם בני פחות מ- 12). מקרב בני קבוצה זו, בין הגילאים 12-18 ההתפלגות המגדרית דומה להתפלגות המגדרית בקרב קבוצת הבגירים (בין 85%-90% נערות, והשאר נערים). מתחת לגיל 12 ההתפלגות משתנה למצב של שוויון מגדרי - כ- 50%  ילדות וכ- 50% ילדים. מרבית מקרי האונס בקבוצת גיל זו מתרחשים בתוך המסגרת המשפחתית.

 

מאפייני התוקף

 

אנסים מגיעים מכל קבוצות האוכלוסייה ומכל שכבותיה. ישנה התפלגות באשר למינו וגילו של התוקף: בין 97%-99% מהתוקפים הם גברים, וכ- 1%-3% הם נשים. למעלה מ- 50% מהתוקפים הם בין הגילאים 13-40. ברוב המקרים התוקף מוכר לקורבן: ביותר מ- 85% מהמקרים המדווחים היה האנס מוכר לקורבן; בלמעלה מ- 90% מהמקרים התרחשה התקיפה במקום פרטי (לרוב, ביתו של הקורבן או של האנס). בפחות מ- 10% מהמקרים התרחשה התקיפה במקום ציבורי.

 


אונס ועבירות מין בחוק הישראלי

 

עבירת האינוס

 

במסגרת חוק העונשין הישראלי, עבירת האונס - המכונה בחוק "אינוס" - היא העבירה הראשונה בפרק המוקדש ל"עבירות מין" (סימן ז' בחוק העונשין). לצד עבירה זו מנויים בפרק שורה של עבירות המשקפות גם הן מעשה אונס על פי הגדרתו בערך זה ("בעילת אדם – אישה, גבר, ילדה או ילד – נגד רצונו ושלא בהסכמתו החופשית". ראו בפתיחת הערך).

 

עבירת האינוס מנויה בס' 345 לחוק העונשין. על פי סעיף זה, ה"אונס" הוא "הבועל אישה" (ומכאן שמשפטית, רק אישה יכולה להיאנס) – מחדיר אחד מאיברי הגוף, או חפץ, לאיבר המין של האישה (ולפיכך חדירה לפי הטבעת או לפה אינה אונס. ראו על כך במסגרת הדיון ב"מעשה סדום" להלן) – ובעת שמתקיים אחד מן התנאים הבאים (השימוש במספור במסגרת הפרק כולו אינו זהה למספור תתי הסעיפים בחוק, והוא נועד לצרכי נוחות בלבד):

1. שלא בהסכמתה החופשית.

2. בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה (הטעיה בדבר זהותו האמיתית של ה"בועל") או מהות המעשה (הטעיה בדבר טיב יחסי המין. לדוגמה, הצגת יחסי המין כאמצעי טיפולי חיוני לבריאותה של האישה).

3. כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים – גם במקרה של הסכמה חופשית מצד הקטינה.

4. הבועל מנצל מצב של חוסר הכרה בו נתונה האישה.

5. הבועל מנצל כל מצב המונע מן האישה לתת הסכמה חופשית.

6. הבועל מנצל את היות האישה חולת נפש או לקויה בשכלה, כשהמחלה והליקוי האמורים מונעים את האפשרות למתן הסכמה חופשית מצד האישה.

 

על פי הסעיף, העונש המוטל על האונס הוא מאסר של 16 שנה. כאשר האונס (על פי תנאים אלה) נעשה בנסיבות הבאות, העונש הנקוב בחוק עולה ל-20 שנה: אונס תחם איום בנשק; אונס שבצדו התעללות בקורבן; אונס תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית; אונס המוביל להריון הקורבן; אונס בנוכחות או בשיתוף אדם נוסף; כשהקורבן היא קטינה מתחת לגיל 16 (למעט התנאי של פחות מגיל 14 ובהסכמה חופשית מצדה – במקרה זה נותר על כנו העונש של 16 שנה).

 

ס' 346 לחוק העונשין מגדיר מצבים של בעילה אסורה, אף שניתנה בהסכמה. במקרים אלה מייחס החוק להסכמה בעייתיות, אי שלמות, ומכאן האיסור. בה בעת, מכיוון שההסכמה אינה בלתי תקפה לחלוטין, הענישה המעוגנת בחוק קלה יחסית למקרה של עבירת האינוס. על פי הסעיף, בעילה בהסכמה אסורה מתרחשת במקרים הבאים:

1. בעילה בהסכמה של קטינה בגילאים 14- 16 פחות יום, שאינה נשואה לבועל. דין הבועל – 5 שנות מאסר. הרקע לאיסור זה הוא מה שמכונה בעגה המשפטית "אונס סטטוטורי", שמשמעותו יחסי מין בהסכמה בין בוגר או בוגרת עם קטין או קטינה מתחת ל"גיל ההסכמה" – גיל המינימום, מבחינת החוק, להיתר קיום יחסי מין עם בגיר. גיל ההסכמה המעוגן בחוק הישראלי הוא 16.

2. בעילה בהסכמה של קטינה בגילאים 16 – 18 פחות יום, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, הבטחת שווא לנישואים. דין הבועל – 5 שנות מאסר.

3. בעילה בהסכמה של בגירה (18 ומעלה), תוך ניצול יחסי מרות בעבודה או בשירות (צבאי, לאומי), או תוך התחזות אדם נשוי לפנוי, ובעקבות הבטחת שווא מצידו לנישואין. דין הבועל – 3 שנות מאסר.

 

עבירת מעשה סדום

 

מעשה סדום, על פי החוק, הנו החדרת איבר גוף או חפץ לפי הטבעת של אדם, או החדרת איבר מין לפיו של אדם. בפועל, מדובר באונס לכל דבר, אלא שכינויו המשפטי משתנה בהתאם לתנאיו השונים של המעשה. האיסור על מעשה סדום, המנוי בסעיף 347 לחוק העונשין, שונה מעבירת האינוס בשני היבטים מרכזיים. ראשית, בניגוד לאונס, מעשה סדום יכול להיעשות בכל אדם, ולא רק באישה. שנית, בעוד האונס "מתרחש" רק בעת חדירה לאיבר המין של האישה, במעשה סדום החדירה היא לפי הטבעת (החדרת חפץ או איבר בגוף) או לפה (החדרת איבר מין בלבד).

 

עבירת מעשה סדום מתרחשת בכמה אפשרויות, כשעל כל אחת מהן העונש משתנה בהתאם לתפיסת החוק את חומרת המקרה. זאת על פי החלוקה הבאה:

1. מעשה סדום הנעשה בנסיבות המנויות בסעיף 345 לחוק העונשין – סעיף האינוס שהוצג לעיל. דין המבצע זהה לדינו של האונס.

2. מעשה סדום הנעשה בקטין בגילאים 14 – 16 פחות יום (שלא בנסיבות האינוס). דין המבצע – 5 שנות מאסר.

3. מעשה סדום הנעשה בקטין בגילאים 16 – 18 פחות יום, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, עבודה, או שירות. דין המבצע – 5 שנות מאסר.

4. מעשה סדום הנעשה בבגיר (18 ומעלה) תוך ניצול יחסי תלות, מרות, עבודה, או שירות. דין המבצע – 3 שנות מאסר.

 

עבירת מעשה מגונה

 

מעשה מגונה, על פי החוק, הוא מעשה הנעשה "לשם גירוי, סיפוק, או ביזוי מיניים". הגדרה זו מתייחסת לכל מעשה מיני שאינו כולל חדירה לאחד מאיבריו של הקורבן. במובן זה אין מדובר באונס במובנו המדויק של הביטוי. בה בעת, מבחינה חברתית, ודאי שמבחינתו של הקורבן, תפיסת המעשה אינה שונה מהותית. העונש המנוי בחוק על מעשה מגונה משתנה בהתאם לנסיבות המקרה, כפי שמפורט בס' 348-349 לחוק העונשין.

 

אלו הם המקרים האסורים בחוק, והענישה שבצדם:

1. מעשה מגונה באדם בנסיבות הבאות: הסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או המעשה; בקטין/ה בן/בת פחות מ-14 (אף בהסכמתו/ה); ניצול חוסר הכרה של הקורבן; ניצול מצב המונע מן הקורבן להסכים באופן חופשי למעשה; ניצול מצב נפשי לקוי או חולי נפשי של הקורבן, באופן הפוגע ביכולתו להעניק הסכמה חופשית. דין המבצע – 7 שנות מאסר.

2. מעשה מגונה באדם בנסיבות האמורות ב-1, תוך שילוב אחד מן התנאים הבאים: תחת איום בנשק; לצד התעללות בקורבן; תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית; בנוכחות או בשיתופו של אדם נוסף; כשהקורבן הוא קטין/ה בן/בת פחות מ-16. דין המבצע – 10 שנות מאסר.

3. מעשה מגונה באדם בניגוד להסכמתו, ובנסיבות שאינן מנויות בסעיפים-1 ו-2. דין המבצע – 3 שנות מאסר. כאשר המעשה נעשה בנסיבות של שימוש בכוח, איום, או הפעלת אמצעי לחץ אחר, עונשו של המבצע עולה ל-7 שנות מאסר.

4. מעשה מגונה בקטין שמלאו לו 14 תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה, או שירות. דין המבצע – 4 שנות מאסר.

5. מעשה מגונה בבגיר (18 ומעלה) תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות. דין המבצע – שנתיים מאסר.

6. מעשה מגונה של מטפל נפשי באדם בגיר (18 ומעלה) המטופל על ידו. דין המבצע – 3 שנות מאסר.

7. מעשה מגונה בפני אדם אחר (ולא תוך מגע פיזי עמו), תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות. דין המבצע – שנת מאסר.

8. מעשה מגונה בפומבי, בפני אדם אחר וללא הסכמתו. דין המבצע – שנת מאסר.

9. מעשה מגונה בפומבי בפני קטין/ה שלא מלאו לו/ה 16. דין המבצע – 3 שנות מאסר.

 

יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל

 

בניגוד למקרה של מעשה מגונה, סעיפי החוק העוסקים באונס ובמעשה סדום אינם מתייחסים במפורש למערכת יחסים מינית ובהסכמה בין מטפל נפשי לבין מטופל בוגר. לשם כך התווספה בחוק העונשין חזקה מפורשת (סעיף 347א), לפיה בעילה או מעשה סדום שמבצע מטפל במטופל במהלך תקופת הטיפול ועד תום 3 שנים ממועד סיומה, נעשתה תוך ניצול תלות נפשית (היוצא מן הכלל היחיד לחזקה זו: כשמערכת היחסים המינית החלה לפני תחילת הטיפול). זוהי חזקה שלא ניתנת לסתירה, ולפיכך האיסור על יחסי מין במקרים אלה הוא מוחלט. עונשו של המטפל העובר על האיסור – 4 שנות מאסר.

 

עבירות מין במשפחה

 

עבירות אינוס, מעשה סדום, ומעשה מגונה, הנעשים בבן משפחה, או ב"חסר ישע" המצוי תחת אחריות מבצע העברה, זוכים להתייחסות ספציפית ומחמירה במיוחד של חוק העונשין (ס' 351). בעניין זה נקבעו ההוראות הבאות:

1. המבצע עברת אינוס או מעשה סדום (ע"פ ההגדרות שהוזכרו לעיל) בקטין בן משפחתו, או בחסר ישע המצוי תחת אחריותו, דינו 20 שנות מאסר.

2. הבועל או המבצע מעשה סדום (בהסכמה) בבן/בת משפחה בגילאי 14 עד 21 פחות יום, דינו 16 שנות מאסר.

3. המבצע מעשה מגונה בקטין בן משפחתו, או בחסר ישע המצוי תחת אחריותו, ובנסיבות הבאות: (א). הסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או המעשה; (ב). בקטין/ה בן/בת פחות מ-14 (אף בהסכמה); (ג). ניצול חוסר הכרה של הקורבן; (ד). ניצול מצב המונע מן הקורבן להסכים באופן חופשי למעשה; (ה). ניצול מצב נפשי לקוי או חולי נפשי של הקורבן, באופן הפוגע ביכולתו להעניק הסכמה חופשית; (ו) בכל מקרה אחר של אי הסכמה חופשית בנסיבות של שימוש בכוח, איום, או הפעלת אמצעי לחץ אחר. דין המבצע – 10 שנות מאסר.

4. המבצע מעשה מגונה בקטין בן משפחתו, או בחסר ישע המצוי תחת אחריותו, בנסיבות המנויות ב-3(א'-ה'), ובשילובן עם הנסיבות הבאות: תחת איום בנשק; לצד התעללות בקורבן; תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית; בנוכחות או בשיתופו של אדם נוסף; כשהקורבן הוא קטין/ה בן/ה פחות מ-16. דין המבצע – 15 שנות מאסר.

5. המבצע מעשה מגונה בקטין בן משפחתו, או בחסר ישע המצוי תחת אחריותו, בכל סיטואציה שלא נמנתה בס' 3-4, דינו מאסר 5 שנים.

6. המבצע מעשה מגונה בפני קטין בן משפחתו, דינו מאסר 4 שנים.

 


הפסיקה בבתי המשפט בישראל

 

הקדמה

 

אל מול החוק הכתוב, המכוון מטיבו למקרים הכלליים, בית המשפט מתמודד עם פרשות אונס ספציפיות, שאופיין מורכב ומגוון. אחת השאלות המרכזיות העולות במשפטים העוסקים בעבירות מין בכלל, ובעבירות אונס בפרט, היא שאלת ההסכמה. טיעון רווח מצד נאשם באונס הוא כי יחסי המין בינו לבין המתלוננת נעשו בהסכמה. בית המשפט, בהתאם לבחינתו את אמינות המתלוננת, את נסיבות המקרה, ואת שאר הראיות הקיימות, מכריע למעשה בעימות בין גרסאות סותרות. במקרה של הרשעה, קביעת העונש נתונה לשיקול דעתו של השופט, אשר נשענת על העונש הקבוע בחוק תוך התחשבות בנסיבות המקרה, מצב המתלוננת, ונסיבותיו האישיות של הנאשם.

 

במסגרת העיסוק החוזר ונשנה של בתי המשפט בעבירות מין, לא אחת הציגו השופטים עמדות עקרוניות ובעלות משמעות רבה לעניין מרכיביו ואופיו של מעשה האונס. להלן יוצגו בקצרה כמה מן ההכרעות המשפטיות החשובות שניתנו בבתי המשפט בישראל לאורך השנים. 

 

מטרת האונס

 

פסק דין תהומי [ע"א 870/85 תהומי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 733] עסק באדם, אשר בנקמה על בגידת אשתו אנס את אשת המאהב. הנאשם, שנדון ל-4 שנות מאסר בפועל (לצד מאסר על תנאי), ערער בבית המשפט העליון על חומרת העונש. אחת מטענותיו בערעור היתה שמלכתחילה לא ביצע את האונס בשל תאווה מינית, ולפיכך אין רלבנטיות לשיקול ההרתעה העומד בבסיס הענישה, ובהתאם, יש להפחית את העונש. בית המשפט קיבל באופן חלקי את טענות הערעור בדבר חשיבותה המשנית של ההרתעה במקרה זה. העונש הופחת, תוך הדגשת היבט הגמול הטמון בענישה, לצד חשיבות ההיבט ההרתעתי. הביקורת על פסק הדין טענה כי בית המשפט לא השכיל להבין כי מעיקרו מהווה האונס אמצעי של שליטה בקורבן, כשעל פי רוב, ההיבט המיני בפעולה הנו שולי. המבקרים טענו לפיכך, כי האונס שביצע תוהמי משקף את המקרה הרווח, ומכאן שדווקא בעניינו היתה חשיבות יתרה להיבט ההרתעתי של הענישה.

 

שאלת ההסכמה

 

אחת מפרשיות האונס המפורסמות ביותר בדברי ימי מדינת ישראל היא זו של האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת. בפרשה זו הואשמו ארבעה נערים בני הקיבוץ באונס מתמשך של נערה בת 14, גם היא בת הקיבוץ. לאחר שהנערים זוכו מחמת הספק בבית המשפט המחוזי ערערה המדינה לבית המשפט העליון [ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואחרים, פ"ד מ"ח(1), 302]. טענת הנאשמים היתה כי לא היו מודעים לאי הסכמת הנערה, שכן הנערה לא הביעה באופן מפורש ונחרץ את התנגדותה למעשים. השאלה העקרונית שעמדה על הפרק נגעה לטיב המודעות הנדרשת מצד הבועל לעמדתה של האישה. זאת, כאשר על פי חוק העונשין, כדי להרשיע אדם בעבירה יש צורך להוכיח כי היה מודע סובייקטיבית למעשה האסור, ובמקרה האונס, לאי הסכמת הקורבן. בפסק דין זה חרג במעט השופט מאיר שמגר מן הכלל הרווח, וקבע כי המודעות הנדרשת למצב הדברים היא מודעות אובייקטיבית – מה היה האדם הסביר מניח לנוכח התנהלות האירועים. לשיטתו, האדם הסביר היה מניח במקרה שמרת שאין הסכמה מצד הנערה ליחסים המיניים בינה לבין הנערים, ולפיכך יש להרשיע את הנערים באונס. שמגר קבע כי די בחשד קל לאי הסכמה – באומדנו האובייקטיבי של האדם הסביר – כדי לקבוע קיומה של מודעות מצד הנאשם. שמגר כאמור חרג בהכרעתו מן העמדה העקרונית בדבר הצורך במודעות סובייקטיבית, והוא הצדיק את המהלך ברצון להגן על נשים שאינן חזקות דיין להביע באופן נחרץ את התנגדותן ליחסי מין. מהלך זה (שבבסיסו עמדה פטרנליסטית – הגנה גברית על הנשים ה"חלשות" מטיבן – המטיבה עם מצב הנשים) אומץ בהמשך על ידי הפסיקה בכל הערכאות השיפוטיות.

 

אונס וכפייה

 

שאלת טיב ההסכמה הגיעה שוב לפתחו של בית המשפט בפסק הדין בעניינו של טייב [ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(3), 289]. במקרה זה הואשם אדם, פיזיותרפיסט במקצועו, בביצוע אונס ומעשה סדום במטופלת. זאת לאחר שמייד עם תום הטיפול החדיר את איבר מינו לפיה ואת אצבעו לאיבר מינה. בבית המשפט המחוזי הורשע הנאשם במעשה מגונה, אך זוכה מאונס, על סמך הטענה כי לא היה מודע לאי הסכמת הקורבן – שכן האישה לא הביעה כל התנגדות למעשה. המדינה ערערה לבית המשפט העליון על הזיכוי מאונס, הערעור התקבל והנאשם הורשע בעבירת האינוס. לצד ההרשעה חלקו שופטי העליון בשאלה עקרונית הנוגעת לאופיו של מעשה האונס – האם מדובר בהכרח במעשה כפוי? השופט אנגלרד טען כי הגדרת החוק את האונס כבעילת אישה "שלא בהסכמתה החופשית" מכוונת למצב של כפייה. משמעות הדברים היא שרק בעילה בכפייה תיחשב אינוס על פי החוק, ולכן המקרה הספציפי של הפיזיותרפיסט, שהיה נעדר כפייה בכוח, אינו תואם מבחינה זו את עבירת האינוס. עם זאת, המקרה כן תואם סעיף אחר בעבירת האינוס, בו הבועל מנצל מצב המונע מן האישה לתת הסכמה חופשית (ראו לעיל בתת פרק "עבירת האינוס", תנאי 5). זאת לנוכח מצבה הפיזי של האישה המטופלת (שוכבת על מיטת הטיפולים), וכן ההיבט המפתיע והפתאומי של המעשה. בהתאם, קבע אנגלרד, יש להרשיע את הנאשם בעבירת האינוס. אל מול עמדתו של אנגלרד ניצב השופט מישאל חשין, שביטל את ההיבט הכפייתי של מעשה האונס. לשיטת חשין, הניסוח בחוק "שלא בהסכמתה החופשית" תובע הסכמה ברורה של האישה לכל מעשה מיני מצד הגבר. די בכך שהאישה לא הביעה הסכמה מפורשת למעשה האמור, כדי להרשיע את הבועל אותה בעבירת האינוס. טענת חשין, המשקפת תפיסת עולם פמיניסטית מובהקת, נותרה בדעת יחיד ולא נקבעה כהלכה משפטית. כך או כך, כאמור, בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירת האינוס.

 


האונס בהיסטוריה

מקורות היסטוריים שונים - תעודות היסטוריות, קבצי חוקים, סיפורי מיתולוגיה ועוד - מעידים, כי האונס הוא תופעה רווחת בחברה האנושית משחר ימיה, וכי גם בתקופות קדומות נחשב כמעשה אסור מבחינה חברתית וכפשע מבחינה משפטית. בזמנים קדומים נתפס האונס בראש ובראשונה כפגיעה בקניינו של גבר. נקודת המוצא לתפיסה זו היא בהשקפה לפיה האישה היא קניינו של הגבר (אביה, בעלה או אחיה), ולכן פגיעה בה כמוהו כמעשה גניבה. ביטוי לכך ניתן לראות בחוק המקראי (דברים כ"ב, ראו על כך בפרק "האונס בחוק ובמשפט היהודי") הקובע כי אדם האונס אישה לא נשואה, חייב בתשלום קנס לאביה וכן חייב לשאתה לאישה.

 

החוק המקראי, וחוקים דומים לו שרווחו בעולם העתיק, הם הרקע להתפתחות מנהג הבטחת הנישואין באמצעות האונס, שהיה מקובל במספר חברות קדומות (ובמקרים נדירים גם כיום, בעיקר באזורי מלחמה) : הגבר היה חוטף אישה, אונס אותה ובכך כופה עליה להינשא לו. דוגמה למנהג זה ניתן למצוא בסיפור פרספונה  (אלת פוריות האדמה) והדס (אל השאול) מהמיתולוגיה היוונית, בו אל השאול חשק בפרספונה בתה של דמטר (אלת האדמה והחקלאות).

 

תחריט מאת אלברט דירר המתאר את חטיפתה של פרספונה על ידי הדס (מתוך מאגר אימג'בנק / GettyImages)

 

במהלך ימי הביניים הוסיפה להתקיים ההשקפה הרואה במעשה האונס פגיעה בקניין: על אף שהעונשים הקבועים בחוק היו חמורים (ובהם מלקות, סירוס ואף הוצאה להורג) במקרים רבים הסתפק בית המשפט בהטלת קנס כספי על האנס, ובמקרים אחרים פטר את האנס מהקנס אם הלה נשא את הנאנסת לאישה. במקביל החלה בתקופה זו להתפתח התפיסה הרואה במעשה האונס פגיעה חמורה גם באישה עצמה: אישה שנאנסה הורשתה לתבוע לדין אדם שאנס אותה (בניגוד לתחומים אחרים, בהם הייתה מנועה מלתבוע בדין), והעונשים הקבועים בחוק עבור מעשה אונס היו מחמירים בדומה למעשי אלימות אחרים כהצתה או רצח.

 

במרוצת השנים התחזקה מאוד הנטייה לראות באונס מעשה שעיקרו פגיעה באישה. ועדיין, עד המאה ה-20 היתה מערכת החוק מכוונת יותר להגנת גברים מפני האשמות שווא, מאשר להגנת נשים מפני אונס. על עלילת שווא נקבעו עונשים חמורים ביותר. מכיוון שהחוק המשיך להתייחס אל האישה כחלק מרכוש בעלה, הבעל לא היה יכול להיות מואשם באונס גם אם הפעיל כוח בעת קיום יחסי מין. אישה שהתלוננה על אונס הייתה צריכה להוכיח שנאבקה בתוקף, וכי לא נהנתה ממעשה האונס; אם לא נחבלה היה לה קשה להוכיח כי אכן התבצע אונס.

 

במהלך שנות ה- 60 וה-70 של המאה ה-20 החלה נבחנת מחדש השקפה זו, בעקבות פעילותם של ארגוני נשים וארגונים פמיניסטיים שונים באירופה ובארה"ב. ארגונים אלה ניהלו מאבק עיקש למען שינוי התפיסות החברתיות אודות התקיפה המינית ולמען שינוי החקיקה בנושא. במסגרת זו, העלאת המודעות לתסמונת טראומת האונס סייעה לשיפור חקיקתי, כגון הכרה בתלונה מאוחרת על אונס שנעשה בעבר, הכרה בכך שאי התנגדות פיזית למעשה אינה מלמדת על הסכמה, וכן הכרה בעדות האישה גם במקרה של חוסר ראיות תומכות מבדיקה גופנית מייד לאחר האונס (במקרה של מאבק גרסאות בין הנאשם לבין המתלוננת, בשיטות משפט שונות יש צורך בחיזוק מסוים לעדות הנאנסת – חיזוק שמשקלו משתנה בהתאם לשיטת המשפט – על מנת להגיע להרשעה). שינוי חקיקתי מכריע שנעשה בשנים האחרונות הנו איסור על הסנגור, במסגרת חקירת הנאנסת בבית המשפט, להתייחס לעברה המיני (לכך יש סייגים שונים בכמה שיטות משפט). תוצאה נוספת של המאבק הפמיניסטי היתה הקמת מרכזים המגישים סעד נפשי ומשפטי לקורבנות.

 


אונס בעתות מלחמה
אונס בעתות מלחמה שימש בעבר ומשמש גם כיום כאמצעי לדיכוי ושליטה: במרבית החברות נתפסת האישה כמייצגת את כבוד הקהילה וכאחראית להמשכיותה. אונס הנשים מסמל אם כן את רמיסת כבוד הקהילה ואת חיסולה הדמוגרפי.

 

תופעת האונס בעתות מלחמה היא תופעה עתיקת- יומין הרווחת גם כיום: רשומות היסטוריות מעידות על מעשי אונס המוניים שביצעו חיילים יווניים, רומים ופרסים בנשים שהתגוררו בערים שכבשו, על מעשי אונס שהתרחשו לאורך נתיבי מסעי הצלב ועל אונס נשים אינדיאניות בתקופת ההתיישבות הלבנה באמריקה. במהלך מלחמת העולם השנייה נאנסו עשרות אלפי נשים קוריאניות על ידי חיילים יפניים, ומאות אלפי נשים גרמניות נאנסו על ידי חיילי הצבא הרוסי. מעשי אונס המוניים התרחשו גם במהלך מלחמת בוסניה, מלחמת רואנדה, ומלחמת בנגלדש, מלחמות האזרחים בסיירה לאון, בקונגו ובחבל דרפור שבסודן, ובאזורי סכסוך רבים אחרים ברחבי העולם. במקרים רבים שימש מעשה האונס כאמצעי לטיהור אתני.

 

בתי הדין הבין לאומיים שהוקמו בנירנברג ובטוקיו לאחר מלחמת העולם השנייה בחרו שלא להעמיד לדין אנשים האחראים למעשים של אונס המוני במהלך המלחמה. כחמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1998 הגדירה אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי מגוון רחב של מעשי אלימות בעלי אופי מיני כפשעים נגד האנושות וכפשעי מלחמה, ובכללם האונס. על יסוד הגדרה זו, בשנת 2001 הרשיע בית הדין הבין לאומי לפשעי המלחמה בבוסניה שלושה חיילים סרבים באשמת מעשי אונס של נשים בוסניות מוסלמיות במהלך המלחמה. בעקבות התקדים שנקבע בפסק הדין הורשעו אנשים נוספים באחריות למעשי אונס המוניים, במסגרת בתי הדין הבין לאומיים שהוקמו לאחר מלחמת בוסניה והמלחמה ברואנדה.

 


האונס בסיפורי המקרא

 הטקסט המקראי מדווח באופן ברור ומפורט יחסית על שלושה מקרי אונס – אונס דינה על ידי שכם בן חמור; אונס תמר על ידי אמנון; ואונס הפילגש על ידי בני שבט בנימין. בשלושת המקרים, השלכות האונס הן טראגיות.

 

סיפור דינה נפתח ביציאתה ממתחם האוהלים של משפחתה אל שכם הסמוכה "לראות בבנות הארץ" (בראשית, ל"ד, א'). שכם בן חמור שליט האזור תפס, אנס ועינה אותה, ובתוך כך התאהב בה. באמצעות אביו, ביקש מיעקב ובניו אישור לשאתה לאישה (ביטוי להיותה קניין אביה). בני יעקב הגיבו בהתניה: הבקשה תתקבל רק אם בני שכם יימולו את עורלתם. אנשי העיר נענו לדרישה ונימולו, ושלושה ימים לאחר מכן חדרו שמעון ולוי לשכם, הרגו את כל הגברים – שכאב המילה הגביל את יכולת הלחימה שלהם – ושבו את הנשים והילדים. מעשה נקמה קולקטיבי זה גונה בידי מרבית המפרשים לאורך הדורות.

 

תמר בת דוד המלך (מאשתו מעכה) נאנסה על ידי אחיה החורג, אמנון (בן אחינעם אשת דוד). זאת למרות תחנוניה כי לא יפגע בכבודה. לאחר מעשה, התחננה כי לא יגרשה מחדרו, שכן על פי כללי המזרח הקדום, קשר זוגי בין אנס לנאנסת משמר את כבודה של הקורבן. ועל אף זאת, גורשה. בצרתה, קרעה את כתונת הפסים שלבשה – בגד המהווה סמל בתולין – הטילה אפר על ראשה וזעקה על מר גורלה. אבשלום אחיה הוא שהרגיע אותה, ואספה אל ביתו. שנתיים מאוחר יותר הגיעה עת הנקמה, כשאבשלום שלח את אנשיו להרוג את אמנון. מעשה זה החל את שרשרת המאבק והלחימה בין אבשלום לבין אביו, המלך דוד. תמר עצמה לא התאוששה מהאונס: המקרא מדווח כי לאחר שאבשלום אספה לביתו – "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה, בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ" (שמואל ב', י"ג, כ'). "שממה", משמעו מוזנחת, נעזבת, ללא בעל. בכך היא דומה לדינה. גורלה של דינה אינו מתואר במקרא, והמדרש והפרשנים הם שמשלימים את החסר. הרמב"ן מציג את המחלוקת המדרשית בעניין זה. לפי דעה אחת, דינה לא נישאה לאחר, בשל היותה טמאה בעיני סביבתה. לפי דעה אחרת, נישאה לאחיה שמעון, ואולם לא היתה לו כרעיה אלא כאלמנה בתוך ביתו (רמב"ן, ל"ד, י"ב). בכל אחת מן האפשרויות האישה הקורבן ממשיכה לשאת עמה את חותם הטומאה. כך היה בחברת המזרח הקדום, כמו בכל החברות הפטריארכאליות.

 

סיפור האונס של הפילגש, המופיע לקראת סוף ספר שופטים, הוא במידה רבה האכזרי מכולן. כך גם השלכותיו הן הקשות ביותר. אדם משבט לוי ופילגשו, בדרכם לעירו שבהר אפרים, נאלצים לעצור לחניית לילה באחת מערי בנימין – זוהי ה"גבעה". בהגיעם לעיר אין איש המציע להם להתארח, למעט אדם זקן אחד. האדם פותח בפניהם את ביתו, אך בני העיר – בשחזור מרתק של סיפור סדום ועמורה – מתנגדים לאירוח הזר, ודורשים את הוצאתו מן הבית על מנת שיוכלו לבעול אותו: "הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶלב ֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ" (שופטים, י"ט, כ"ב). המארח מתחנן ומבקש כי לא יפגעו לרעה באורח. בתמורה הוא מציע לנאספים את בתו הבתולה ואת הפילגש שהתלוותה לאורח. אף שהצעתו אינה מתקבלת, מוצאת הפילגש החוצה. בני המקום אונסים את האישה ומתעללים בה במשך כל הלילה: "וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בעלות הַשָּׁחַר". (שם, כ"ה). בבוקרו של היום נופלת האישה בפתח ביתו של המארח, ומתגלה בהמשך על ידי אדונה כשהיא ללא רוח חיים.

 

לצד מעשה האונס, המבנה הפטריארכאלי של החברה משתקף דווקא ביחסו של האדון האורח אל פילגשו, כמו גם של המארח. שניהם כאחד משלימים עם הצורך להקריבה על מנת למנוע פגיעה באדון. הדבר בא לידי ביטוי הן בהצעתו של המארח לאנשי העיר, הן בהוצאה בפועל של הפילגש אל מחוץ לבית, ויותר מכל בפנייתו של האדון לפילגש בבוקר שלמחרת, טרם הכרתו במותה. בפנייה זו מבקש ממנה האדון בפשטות לקום ולהצטרף אליו להמשך הדרך, כאילו דבר לא התרחש בליל אמש: "וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ. וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה". (שם, כ"ז-כ"ח).

 

השלכות האונס הן הרות אסון. האדון מבתר את גופה של הפילגש ל-12 חלקים, שולח כל אחד מהם לכלל שבטי ישראל, ומיידע אותם בתוך כך על מעשה בני בנימין. בני ישראל משתאים לנוכח המעשה, ובוחרים להגיב: "לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ" (שם, ל'). הם דורשים מהנהגת שבט בנימין את הסגרת מבצעי האונס בגבעה, ומשלא נענים פותחים במלחמה כוללת עם אנשי השבט. במלחמה זו מתים עשרות אלפי לוחמים משני הצדדים, ולאחר שורה של קרבות מרים מוכרעת המערכה לטובת בני ישראל. לצד ההכרעה, הנהגת שבטי ישראל מכריזה כי איש מאנשי הארץ לא ייתן את בתו לאישה לגבר משבט בנימין – הכרזה שלמעשה מדירה את השבט, להלכה ולמעשה, מכלל ישראל (חשש זה הביא בהמשך לביטול הגזרה).

 

שלושת סיפורי האונס המתוארים במקרא, על השלכותיהם, מלמדים כי היחס למעשה מצד החברה המקראית הוא שלילי. הרקע לשלילת המעשה אינו הגנה על האישה דווקא, אלא הגנה על כבודו וקניינו של הגבר (או הגברים) הקשור אליה בדרך כלשהי – הגנה על יעקב במקרה דינה, על משפחת אבשלום במקרה תמר, ועל האדון במקרה הפילגש. לצד זאת, אין בסיפורים אלה כדי ללמד על איסור חוקי של מעשה אונס ככלל. איסור זה אכן מופיע, במסגרת דיון נפרדת לחלוטין.

 

 


האונס בחוק ובמשפט היהודי

הציווי המקראי האוסר על מעשה האונס מופיע בספר דברים, והוא מסתכם בפסוקים הבאים:

 

"כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת... כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (דברים, כ"ב, כ"ג-כ"ח).

 

לשון האיסור מצומצמת, והיא כוללת שלושה עקרונות מנחים: א. כאשר אדם בועל נערה בתולה ומאורסת בשדה מרוחק, חזקה שהוא מבצע בה אונס אלא אם כן הוכח אחרת. עונשו של המבצע מיתה, ולנערה הנאנסת לא יעשה דבר. ב. כאשר אדם בועל נערה בתולה ומאורסת בעיר, וכשהנערה לא קראה לעזרה, חזקה שהמעשה נעשה ברצון אלא אם כן הוכח אחרת. במקרה זה הגבר והאישה יחדיו יענשו במוות בסקילה. ג. כשאדם בועל נערה שאינה מאורסת, אף שלא ברצונה, עונשו כפול: חיוב כספי ניכר לאביה, ובמקביל, חיוב בנישואי הנערה ללא אפשרות גירושין.

 

שלושת הכללים המקראיים האמורים מתייחסים למקרים ספציפיים ביותר, ואינם מכסים את כלל מקרי האונס האפשריים. כללים אלה פותחו לכדי תורה חוקית שלמה על ידי חז"ל וממשיכיהם, בתקופות מאוחרות יותר. בין השאר פותחו הכללים המבחינים בין גילאים שונים של הנערה הנאנסת, ובין מצבים תודעתיים שונים של הקורבן האפשרי. כמו כן פותחו הכללים לגבי מנגנוני הקנסות שמשלם האונס לאבי הנערה, משמעויותיהם, ועוד כהנה וכהנה.

 

כך קבעו חז"ל, בין השאר, כי מעבר לקנס הנקבע בתורה, שערכו 50 שקל כסף, האונס נערה בתולה (נערה שאינה מאורסת) חייב בתשלומים נוספים בגין 'צער' שגרם לנערה, 'בשת' בגין שבייש אותה, ו'פגם', על שפגם בגופה. אל מול תשלום הקנס המקראי הקבוע בכל מקרי האונס, תשלומי הבושת, הצער, והפגם משתנים בהתאם לנסיבות האונס, על פי הכרעת בית דין. בה בעת, בעוד שהקנס בסך 50 שקל לא ישולם במקרה שהאנס הודה ביוזמתו שלו על מעשהו, תשלומי הבושת, הצער, והפגם, ישולמו בכל מקרה אונס (בהתאם לנסיבותיו), ללא קשר למקור המידע. מקבל תשלומי הקנס, על סוגיו, הוא אבי הנערה, כל עוד היא נמצאת ברשותו. במקרה שהנאנסת בוגרת, או נערה שאביה מת, היא הזוכה בכסף.

 

לצד הדיון המפורט בענייני התשלום האמורים, דנו חכמים בהרחבה במגבלות חובת הנישואין בין האנס לנאנסת. אף שהמקרא מחייב את מבצע האונס לשאת את הנאנסת, היא עצמה רשאית לסרב לקשר נישואין. במקרה של סירוב מצידה הקשר לא ייכפה עליה. לעומת זאת, האנס עצמו אינו יכול לסרב לנישואין בשום מקרה. אף אם הנערה סירבה, ובהמשך שינתה דעתה, קשר הנישואין ייכפה על האנס.

 

סוגיה מרתקת בדיון ההלכתי נוגעת לאונס אישה על ידי בעלה. ברקע הדברים יש לציין את ההבחנה ההלכתית בין הגבר לאישה בכל הנוגע לקיום יחסי אישות במסגרת קשר נישואין. בעוד הבעל מחויב על פי דין תורה לקיים יחסי אישות אם אשתו (שמות, כ"א, י'), האישה אינה מחויבת עקרונית בהוראה דומה. אשר על כן, על פי ההלכה, אישה רשאית לסרב לקיים יחסי מין עם בעלה. במקרה כזה היא עלולה להיענש באיבוד זכויותיה הממוניות, אך בכל מקרה אין לכפות עליה את קיום היחסים. כך קובע ר' יוסף קארו בשולחן ערוך: "לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה – יפייסנה עד שתתרצה" (אבן העזר, כ"ה, ב'). פסיקה ברוח זו מצויה בחיבוריהם של הפוסקים החשובים בתולדות ישראל, ובהם הרמב"ם, ר' יעקב בן אשר בעל הטורים, הראב"ד (אברהם בן דוד מפושקירה), ואחרים. אלה מסתמכים בעמדתם על גישת חז"ל, שהקדימו וקבעו את איסור כפיית יחסי מין על האישה עוד בתקופת התלמוד.

 

היבט המעניין בעמדת ההלכה בדבר איסור כפיית יחסי מין על ידי הבעל הוא היותה חריגה בנוף החקיקה המקובל בעולם. התפיסה המקובלת בחוק האנגלי החל מן המאה ה-17 – ולמעשה, מאות שנים לפני כן באירופה כולה, כמו גם בשאר התרבויות המציגות חקיקה בעניין  – היא כי הבעל אינו יכול להיות מואשם באינוס אשתו, שכן משעה שנכנסה בברית הנישואין הסכימה האישה לחיי אישות (ובמקרה של הסכמה, כידוע, אין מדובר באונס). החוק האנגלי קובע מפורשות כי אישה נשואה אינה יכולה לחזור בה מההסכמה האמורה, ומכאן שבעילתה בהכרח עשויה על פי דין. ההלכה היהודית בסוגיה זו היא היוצאת מן הכלל, ורק בשנים האחרונות עמדתה החלה להיות מאומצת בחלק משיטות המשפט המערביות.  

 

המשפט הישראלי המודרני דחה את עמדת המשפט האנגלי, וקבע כבר בשנות ה-60 כי בעילת אישה על ידי בעלה כנגד רצונה תיחשב כאונס [פס"ד ע"פ 353/62 מחמד אל פקיר ופרהוד אבו אל קיעאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ח (4), 200]. בשנות ה-80 דן בית המשפט בהרחבה יתרה בסוגיה זו, וקבע באופן נחרץ כי בעילת אישה בכפייה על ידי בעלה תיחשב כעבירת אינוס לכל עניין ועניין [ע"פ 91/80 משה בן מאיר כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ה (3), 281]. בפסק הדין הפנה השופט בכור, שישב בדין, את עמדת המשפט העברי בעניין, והדגיש את ייחודה לאורך הדורות בכל הנוגע לסוגיה זו. בין השאר אמר: "המסקנה אליה הגעתי עולה בקנה אחד גם עם עקרונות היסוד של כבוד האישה כאדם חופשי, ולא כשפחה הנתונה לחסדי בעלה בעניין כה רגיש ועדין, עקרונות אשר לדאבון הלב לא מומשו בחקיקה ובפסיקה של מדינות נאורות ומתקדמות בעולם... עם ישראל יכול להתברך בגישה המתקדמת והליברלית של מורשתו, וההלכה בנדון בחוק העברי מזה ימים ימימה".

 

 


ציטוטים

 

  • "עבירותיו נמצאות בקצה החמור ביותר. הוא ביצע את העבירות כחיה העטה על קורבנה. קורבנותיו היו חסרות ישע וברוב רובם של המקרים נכנעו לו. מעשיו הותירו בנפשן צלקת שלא תימחה עד סוף ימיהן" (מתוך פסק דין המתייחס לעבירות אונס, 2000).

 

  • "מדובר בשתי עבירות אונס שביצע הנאשם בשתי מתלוננות וכן במעשים מגונים בדרגות חומרה שונות שביצע בשלוש מתלוננות נוספות, כאשר הנאשם ניצל באופן חמור את מעמדו ותהילתו, את מצב המתלוננות - קורבן חלש ומזדמן - והביאן בתחבולות ושקרים, שחזרו על עצמם באופן כמעט זהה לקיים עימו יחסי מין או לבצע בהן מעשים מגונים שגרמו להן לפגיעה קשה" (מתוך פסק דין המתייחס לעבירות אונס, 2008).

 

  • "אני לכשעצמי נגד ביטול עונש מוות, אבל גם נגד הטלתו על אנסים. החוק מאפשר להטיל עונש של 14 שנות מאסר בעד מעשי אונס. ולטעמי זה מספיק. מדברים אצלנו הרבה על מוסר ועל צניעות. ובו בזמן מסתובבות בחורות ערומות למחצה על שפת הים. ואפילו באוטובוסים ובבתי קפה אפשר לפגוש לא פעם נשים שחלק העליון של גופן גלוי. התופעות האלה אינן משפיעות לטובה על הנוער, בפרט על אנשים שאינם מורגלים בכך וגם זה גורם להתגברות היצר שבאדם" (בכור-שלום שטרית, שר המשטרה, מתייחס לעלייה בעבירות אונס בישראל הצעירה, 1949).

 


מידע נוסף

 

קשר השתיקה: גם גברים נאנסים - הסטטיסטיקות מפחידות: אחד מכל שבעה גברים בישראל חווה על בשרו תקיפה מינית. למה עד היום בקושי שמענו על כך? כי הגברים הישראלים, ברוב המקרים, מעדיפים להדחיק מקרים אלו ולא לפנות לעזרה. התוצאה: בעיות בכל תחום אפשרי בחיים. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 

חשוב שתדעי: אפשר לתבוע פיצויים על אונס - אפשר לתבוע פיצויים כספיים על תקיפה מינית, גם אם האנס כבר נשפט. לא צריך להתבייש. תביעה נזיקין על תקיפה מינית דומה לכל תביעה אחרת לפיצוי. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 

שתיקת הנאנסות - בכל פעם שאישה מתלוננת על אונס שעברה לפני שנים רבות, נשמעת השאלה "למה היא לא דיברה עד עכשיו‭"?‬ הנה התשובה: רוב הנאנסות פשוט לא מסוגלות להתמודד עם מה שקרה. הן משתדלות למחוק את האירוע המזוויע ולעתים קרובות גם את עצמן. היום מצויין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
ספורט
כלכלה
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetart
כלכליסט
בלייזר
רכילות
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית.evrit
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as21-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©