אופרטה (באיטלקית: אופרה
קטנה), יצירת בידור הכוללת שירים, פרקי מקהלה ובלט, דיאלוגים מדוברים והצגה בימתית מרהיבה.
שורשיה של האופרטה טמונים בבימות התיאטרון
של איטליה וצרפת במאה ה-16, ובסגנונות תיאטרליים כגון הקומדיה דל ארטה,
הוודוויל
וכן להקות נודדות שהציגו מחזות קצרים בהפקות דלות. אופרות קומיות (Opéra Comique), אשר הולחנו בתחילת המאה ה-19 על ידי אדולף אדם (Adolphe Adam), דניאל אובר (Daniel Auber) ומלחינים אירופאים אחרים, היוו את הבסיס לאופרטות הראשונות, שהתפתחו במחצית השנייה של המאה ה-19.
עלילת האופרטה רומנטית וקלילה וברוב המקרים יש לה סוף שמח. היא כוללת סיפורי אהבהבים, עקיצות חברתיות וסטירה
אקטואלית קלילה, והלברית (ליברטו) בה מדוברת בדרך כלל ולא מושרת כמו באופרה. לעתים קרובות נוצר פער בין המוסיקה הקלילה והשובבה בעלת ההרמוניה
פשוטה, להתפתחות העלילה. באופרטות משובצים מחולות, וברבות מהן מופיעים ליצנים ודמויות גרוטסקיות.
ההבדל העיקרי בין אופרטה לאופרה קומית הוא בדגש המושם באופרטה על העלילה ולא על המוסיקה, ובנוסף, מטרת האופרטה היא בעיקר לבדר ואילו האופרה הקומית נוטה לסגנון רגשני יותר. לכן קיימת התפיסה כי מקומה של האופרטה הוא בתיאטרון, ולא בבית האופרה בו היא מוצגת בדרך כלל.
המלחין הצרפתי יליד גרמניה, ז'ק אופנבך,
נחשב למעצב צורת האופרטה ולאחד מגדולי מלחיניה. בשל הגבלות השלטונות בצרפת לאחר מהפכת 1848
ורצונם למשוך קהל לאופרות שמומנו על ידי מדינה, נאלץ אופנבך להציג את האופרטות בתיאטראות קטנים ונידחים. לאחר מכן הקים את התיאטרון "בוף פריסיאן" (Bouffes-Parisiens), על מנת שיוכל להציג שם את האופרטות שחיבר. האופרטות הראשונות שהציג, כמו בה-טה-קלן (Ba-ta-clan; 1855), היו בנות מערכה אחת והשתתפו בהן רק 3-4 משתתפים בשל ההגבלות, והמוסיקה בהן היתה חיננית וקליטה. לאחר שבוטלו האיסורים ב-1858 הפיק אופנבך אופרטות גדולות יותר, בנות שלוש מערכות, שכללו משתתפים רבים. המצליחות בהן, "אורפיאוס בשאול" (Orphée aux enfers; 1858), ו"הלנה היפה" (La Belle Hélène; 1864), לעגו לחיי החברה הפריסאית ולחצר הקיסר נפוליאון ה-3,
לצביעות האנושית, ולעתים כללו גם פרודיות על האופרה האיטלקית הרצינית. בסך הכול הלחין אופנבך, שכונה "המוצרט
של השאנז-אליזה", מעל ל-100 אופרטות בחייו - חלקן זכו להצלחה גדולה גם באירופה ובארה"ב והשפיעו על המלחינים המקומיים.
בזמנו של אופנבך ואחריו פעל בצרפת שרל לקוק (Charles Lecocq), שהלחין, בין היתר, את האופרה "בתה של גברת אנגו" (La Fille de Madame Angot ; 1872).
באנגליה הושפע המלחין ארתור סליוון
מיצירותיו של אופנבך ויחד עם המחזאי האנגלי ויליאם גילברט,
יצר כמה וכמה אופרטות מצליחות. אופרטות כמו "שודדי הים מפנזנז" ( (1879 ;The Pirates of Penzance "המיקדו" (The Mikado; 1885) שהופקו בתקציבים גדולים וכללו מספר רב של משתתפים, לעגו למוסכמות של החברה הוויקטוריאנית.
שלוש נערות מתוך האופרטה "המיקדו" של ארתור סליוון, 1885 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
מלחיני וינה ניסו לחקות את הצלחת האופרטות הצרפתיות, והמלחין האוסטרי פרנץ פון סיפֵּה (Franz von Suppé), היה הראשון שהלחין אופרטה מצליחה בת מערכה אחת, "בית ספר משלים" (Das Pensionat; 1860). אולם היה זה יוהן שטראוס הבן
שהביא לאופרטות הווינאיות הצלחה בינלאומית, במיוחד האופרטה "העטלף" (Die Fledermaus; 1874), המוצגת גם כיום בהצלחה גדולה ברחבי העולם. האופרטות הווינאיות נטו לסגנון רגשני ורומנטי יותר לצד מוסיקה שובבה, חיונית ותוססת, וקטעי ריקוד רבים, בעיקר ולסים.
התפאורה באופרטות הווינאיות היתה מפוארת והלברית בהן נחשבה למתוחכמת פחות מהלברית באופרטות הצרפתיות.
סצנה מתוך האופרטה "העטלף" של יוהן שטראוס הבן, בית האופרה בסידני, 2005 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
האופרטות שהולחנו באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הצליחו פחות ונעדרו את הסטירה והלגלגנות של קודמיהן. עם מלחיני האופרטות בתקופה זאת נמנים פרנץ ליהר (Franz Lehár) שהלחין את "האלמנה העליזה" (Die lustige Witwe) שקצרה הצלחה רבה, אוסקר שטראוס (Oscar Straus) וליאו פאל (Leo Fall).
במהלך המאה ה-19 הוצגו אופרטות גם בארה"ב, ובתחילת המאה ה-20 הלחינו בה מלחינים מהגרים מאירופה אופרטות אשר זכו לפופולריות רבה. בין המלחינים בארה"ב ניתן לציין את ויקטור הרברט (Victor Herbert), זיגמונד רומברג (Sigmund Romberg) ורג'ינלד דה קובן (Reginald De Koven).
לאחר מלחמת העולם הראשונה דעכה צורת האופרטה, ואת מקומה תפסה בהדרגה, בעיקר בארה"ב, הקומדיה המוסיקלית.
הדפס
