ספרות אורדו

ראשיתה של ספרות אורדו במאה ה-16, בחצרות הממלכות המוסלמיות שבחבל הדקאן (מרכז הודו). במאה ה-18 היו דלהי ולאקנאו למרכזה. עד המאה ה-19 שלטה בה השירה. סוגיה האופייניים: קצידה - שיר שבח לפטרון, מלך עשיר או אל. סגנונו נמלץ; הג'ו ושהר אשוב - שירי ביקורת וקינות; מרסיאל - שירים המתארים את עלילות חוסיין (נכדו של מוחמד) ואת קרוביו ונפילתם בשדה הקרב; מסנאווי - שירים תיאוריים ושירי עלילה; גזלה - שיר לירי קצר שיש בו משקל וחרוז. הגזלה הוא סוג השירה האהוב ביותר בספרות אורדו.

הפרוזה באורדו התפתחה רק במאה ה-19, עם פרסום מכתבי גהאליב (1869). אמנם "סיפור האמיר המזו", סיפור עלילה ארוך בפרוזה, נמסר בע"פ זמן רב לפני כן, אך טרם הועלה על הכתב. ב-1900 כבר היתה ספרות ענפה בפרוזה. תרומה חשובה להתפתחותה תרמה תנועתו של סעיד אחמד ח'אן (מחנך הודי שעשה רבות לתחיית התרבות ההודית-מוסלמית). בסוף המאה ה-19 חיבר רוסבה רומנים. ב-1879 חיבר מוחמד חוסיין אזאד ספר על תולדות השירה באורדו. ב"פרולגומנה" של האלי הונחו היסודות לביקורת הספרותית המודרנית באורדו. האלי, משורר חשוב, כתב שירים בסגנון הגזלה ויצר צורות ספרותיות חדשות, ולשירו על העבר המפואר של האיסלאם נודעה השפעה רבה. בימינו רווח בספרות אורדו סגנון הגזלה.

מחשובי היוצרים במאה ה-20: המשורר איקבאל והסופר פרמצ'נד, המחבר רומנים וסיפורים קצרים.