הנריק איבסן

הנריק יוהן איבסן נולד למשפחה אמידה בסקיין (Skien), עיירה קטנה בדרום מזרח נורבגיה. כשהיה בן שמונה, נאלץ אביו לפשוט את הרגל והמשפחה עברה שינוי חד מחיי מותרות לחיי לעוני. בצעירותו עבד כשוליית רוקח, ומצא מפלט מהעבודה השנואה עליו בקריאה ובכתיבת שירים. כשהיה בן 18 נולד לו בן לא חוקי ממשרתת המבוגרת ממנו בעשר שנים. איבסן נאלץ לתמוך בו כלכלית, בתקופה שבה הוא עצמו חי בדוחק רב. מהפכות אביב העמים שהתרחשו בשנת 1848, הותירו רושם עמוק בתודעתו. הוא אימץ בחום את הרעיונות החדשים בדבר חופש הפרט, ונתן להם ביטוי ביצירתו העתידית. 

ב-1850 עבר איבסן לכריסטיאניה (היום אוסלו) כדי ללמוד באוניברסיטה. תחילה חלם להיות רופא, אולם עד מהרה שינה את העדפתו והחליף את הרפואה בתיאטרון, מקצוע לו נשאר נאמן כל חייו. באותה שנה נדפס מחזהו הראשון, "קטילינה". במשך שש השנים הבאות עבד כבמאי וכמחזאי בתיאטרון ברגן. ב-1857 חזר לעיר הבירה, נשא אשה, ומאז הקדיש את זמנו לכתיבת דרמות. הוא פרסם את "הוויקינגים מהלגלנד" (1858) ואת "קומדית האהבה" (1862). במחזות אלה נשמע, זו פעם ראשונה, קולו הייחודי ונתגלו המוטיבים המאפיינים את כתיבתו: המלחמה בטיפשות והכניעה לדעת הרוב.

לאחר שנדחתה בקשתו לקצבת סופרים ממשלתית, עזב איבסן לאיטליה. הד למחאתו על הסירוב אפשר למצוא במחזה המעולה "ברנד" (1866), שגיבורו נוצר בדמותו של הפילוסוף קירקגור ומבטא את הגישה האידיאליסטית הנוקשה לחיים. בעקבות מחזה זה הוענקה לו הקצבה, ואיבסן היה למשוחרר מעול פרנסה לשארית חייו. מחזה נודע נוסף שפורסם ב-1867 היה "פֶּר גינט", שגיבורו הולל, חסר אמונים והפכפך, אך ניצל בזכות האהבה. בעקבותיהם באה הדרמה ההיסטורית "הקיסר והגלילי" (1873), העוסקת ביוליאנוס "הכופר" ובהתנגשות שבין האלילות והנצרות.

מאוחר יותר באה סדרה ארוכה של מחזות העוסקים בניתוחים חברתיים אידיאלוגיים או פסיכולוגים אישיים, ובהם תקף את הצביעות החברתית. אחת מאימרותיו הידועות בהקשר זה היא: "כשאתה יוצא להילחם על האמת והצדק, היזהר לא ללבוש את מכנסיך הטובים".

בקבוצת המחזות החברתיים-אידיאולוגיים של איבסן נכללים המחזות "עמודי החברה" (1877), "בית הבובות" (או "נורה", 1879), "רוחות" (1881) ו"אויב העם" (1882); בקבוצת המחזות הפסיכולוגיים נכללים המחזות - "ברווז הבר" (1884), "רוסמרסהולם" (1886) ו"הדה גבלר" (1890).

במחזותיו הבשלים אפשר לגלות שני נושאים רעיוניים מרכזיים: האחד הוא הדרישה להתפתחות ולמימוש עצמי מלא של הפרט. השני - ההכרה בכך שהפשע החמור וההרסני ביותר הוא דחיית האהבה. הרעיון האחד נתקל בחוסר הבנה ובהתנגדות מצד בני זמנו של איבסן, השני התקבל בהבנה ובהערכה.

איבסן נחשב למייסדה של הדרמה המודרנית. את הסגנון הרומנטי והמלאכותי שאפיין את המלודרמות של המאה ה-19, החליף בכתיבה ריאליסטית המדגישה את ההיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים של הדרמה. הגיבורים שהציב במרכז יצירתו אינם "גדולים מהחיים" והם מתמודדים עם דילמות אנושיות ומציאותיות, המותאמות לרוח התקופה בה נוצרו. 

מחזותיו של איבסן הוצגו ועדיין מוצגים מעל במות רבות בכל רחבי העולם והם תורגמו למגוון שפות, ביניהן עברית. רבים ממחזותיו הוצגו גם בישראל.