איברהים פחה

מגיל צעיר מילא שורה של תפקידים צבאיים ושלטוניים. הוא פיקד על הצבא המצרי במספר מערכות, בשליחות הסולטן העות'מאני. ב-1816 הביס את הוהאבים באיזור העיר נג'ד ובשנות ה-20 של המאה ה-19 דיכא את התקוממות היוונים.

ב-1831 יצא בפקודת אביו למסע כיבושים בסוריה (שכללה אז את ארץ-ישראל), על מנת להשתחרר מעול השלטון העות'מאני ולבסס ממלכה עצמאית. עד סוף שנת 1832, כבש פחה את רוב שטחי סוריה והכריז על עצמו כמושל סוריה תחת מוחמד עלי.

שלטונו של פחה על סוריה היטיב עם היהודים והנוצרים, שסבלו עד אז מעול כבד של מיסים ומהגבלה חזקה של זכויות הדת שלהם. פחה ביטל רבים מן המיסים שהוטלו על יהודים ונוצרים והשיב לקהילה האשכנזית בירושלים את חורבת רבי יהודה החסיד.

ב-1839 יצא פחה למסע כיבושים נוסף, באזור חופי לבנון. הוא הצליח להביס את העות'מאנים פעם נוספת אך התערבות של מעצמות אירופה ביטלה הישגיו הצבאיים והסכם שנחתם ב-1841 החזיר אותו למצרים. ב-1848, לאחר מותו של מוחמד עלי, מונה למושל מצרים ושימש בתפקיד כחצי שנה, עד מותו.