האיחוד האירופי

נכון ל-2007, חברות באיחוד האירופי 27 מדינות: בריטניה, צרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, איטליה, יוון, אוסטריה, פינלנד, אירלנד, פורטוגל, ספרד, שבדיה, דנמרק, קפריסין, צ'כיה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, פולין, סלובקיה רומניה, בולגריה וסלובניה.

כבר בסוף שנות ה-40, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, נשמעו באירופה קריאות לאיחוד, ובמדינות שונות קמו גופים שפעלו להקמת מסגרות כלל-אירופיות שונות. עם זאת, התארגנויות כאלה היו רק באירופה המערבית, שכן אירופה המזרחית נותרה עד סוף שנות ה-80 כפופה לברה"מ.

הקונגרס האירופי הראשון בהאג, 1948. כונן מסגרות לעיבוד נוסחאות לאיחוד כלכלי ומדיני של אירופה (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

במאי 1948 התכנס בהאג, ביוזמת וינסטון צ'רצ'יל, הקונגרס האירופי הראשון שכונן מסגרות לעיבוד נוסחאות לאיחוד כלכלי ומדיני של אירופה. ב-1949 התכנסה בשטרסבורג שבצרפת מועצת אירופה, לראשונה כגוף מדיני מתאם. ב-1950 קרא רובר שומן, שר החוץ של צרפת, להקמת גוף מרכזי לתעשיות הפחם והפלדה של אירופה; מועצת אירופה סמכה ידיה על קריאתו, וב-1951 הוקמה קהיליית הפחם והפלדה של אירופה, כגוף אירופי ראשון בעל סמכויות על-לאומיות ממשיות. חברותיה: צרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג ואיטליה.

ב-1953 הוקם בית הדין האירופי לצדק. ב-1955 אימצה מועצת אירופה את דגלה: שדה כחול ובו טבעת של כוכבי זהב. ב-1956 הגיש שר החוץ הבלגי פול-אנרי ספאק הצעה להקמת שוק אירופי משותף, והחל מו"מ. ב-25 במרס 1957 נחתם הסכם רומא להקמת השוק המשותף, בהשתתפות שש חברות קהיליית הפחם והפלדה; 

הסכם רומא להקמת השוק המשותף, 1957 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

בהסכם החליטו המדינות (צרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג ואיטליה) להסיר את חומות המכס ביניהן, להנהיג מדיניות מסחרית אחידה כלפי מדינות שאינן חברות, להסיר את המגבלות על תנועה חופשית של כוח אדם ולשאוף לשילוב כלכלי כולל. כמו כן הוקמה קהיליית האטום האירופית, EURATOM.

בה בעת הוקמה מועצה פרלמנטרית אירופית, עדיין בלא סמכויות חקיקה ממשיות. בסוף 1958 נעשו צעדים ראשונים לאיחוד מוניטרי ולביטול חומות מכס בין החברות.

השוק המשותף הלך והתחזק, והחל בהקמת סוכנויות מיוחדות, בדומה לסוכנויות האו"ם; ראשונה היתה המועצה לבטיחות התעופה באירופה (1960). ב-1962 החלה לפעול מועצת הקהילייה האירופית, ולה סמכויות מעשיות בתחומי הכלכלה. בראש ובראשונה, הוחלט על הנהגת מדיניות חקלאית אחידה. ב-1963 קיבל בית הדין האירופי פסיקה תקדימית חשובה: חברות הקהילייה ויתרו בהצטרפותן על חלק מריבונותן לטובת הקהילייה.

ב-1967 הוחלט על מיזוג שלוש הקהיליות הנפרדות (השוק המשותף, קהיליית הפחם והפלדה ואיראטום) למסגרת אחת, הקהילייה האירופית, בכפוף לנציבות אחת שהחלטותיה מתקבלות ברוב קולות (לעומת הצורך בהצבעות פה אחד בעבר). כעבור שנה הונהג איחוד מכסים הדרגתי, עד לביטולם המלא.

ב-1973 הצטרפו לקהילייה שלוש חברות חדשות: בריטניה, דנמרק ואירלנד. הקהילה ניאותה לצרף גם את נורווגיה, אבל במשאל עם שנערך בארץ זו נדחה רעיון ההצטרפות. ב-1973 הוכיחה הקהילייה את חוסנה: אמברגו הנפט שהוטל על הולנד עקב תמיכתה בישראל במלחמת יום הכיפורים, לטענת הערבים, לא פגע בה כלל, משום שהיתה חלק ממסגרת כלכלית רחבה ומגובשת.

בשנים הבאות הודקו הקשרים בתוך הקהילייה, סמכויות הולכות וגדלות הועברו מן המדינות החברות למועצה, והקהילייה החלה למלא תפקיד פעיל בסיוע למדינות מתפתחות. בסוף 1979 הוסכם על מערכת מוניטרית משותפת שבבסיסה יחידת מטבע אירופית (ECU), אם כי לצרכים חשבונאיים בלבד. ב-1979 נערכו הבחירות הראשונות לפרלמנט האירופי על בסיס זכות בחירה שווה לכול. ב-1981 הצטרפה יוון לקהילייה. ספרד ופורטוגל הצטרפו לקהילייה ב-1986. ב-1985 החלו רוב המדינות החברות להנפיק דרכונים אירופיים לאזרחיהן.

בפברואר 1992 נחתם הסכם מסטריכט (הולנד) על הקמת איחוד אירופי מדיני, כלכלי וחברתי מלא. דנמרק החליטה במשאל עם שלא להצטרף. ניתנה לה אורכה, וביוני 1993 נערך משאל נוסף שאישר את הצטרפותה לאיחוד. ההסכם על הקמת האיחוד האירופי נכנס לתוקף ב-1 בנובמבר 1993. ב-1995 הצטרפו אוסטריה, פינלנד ושבדיה. בסוף 1998 החלו צעדים להנהגת מטבע אחיד, ובתחילת 2002 נכנס ה"אירו" לשימוש כמטבע החוקי של המדינות החברות.

חגיגות בפולין לאחר הצטרפותה לאיחוד האירופי, 2004 (צילום: רויטרס)

האיחוד האירופי מנה בתחילת 2004,  15 מדינות, ובהן 374 מיליון תושבים. בדצמבר 2002 אושר צירופן ב-2004 של 10 מדינות נוספות, רובן חברות הגוש המזרחי לשעבר: קפריסין, צ'כיה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, פולין, סלובקיה וסלובניה וב-1 במאי 2004 בוצע המהלך בפועל. בינואר 2007 הצטרפו לאיחוד רומניה ובולגריה ובמקביל צפוי דם דיון לגבי הצטרפותה של טורקיה לאיחוד.

בנובמבר 2009, אחרי משברים, וכישלונות של מספר הצבעות, אושרה קווי יסוד לאמנה אירופאית חדשה הידועה בשם "אמנת ליסבון". האמנה נועדה לייעל את עבודת נציבות האיחוד האירופאי, לאחד את מדינות אירופה מאחורי המדיניות שהוא מתווה, לחזק את אירופה בזירה הבינלאומית, ולבחור נשיא לאיחוד שישמש מעין דובר רשמי של המדינות החברות בו. 

במסגרת מוסדות האיחוד פועל גם הפרלמנט האירופי, שחבריו נבחרים בבחירות ישירות פתוחות לכל אזרח, אך על בסיס המפלגות הקיימות בכל ארץ. אין עדיין מפלגות אירופיות רב-לאומיות. גוף זה מציג את דעת האזרחים בפני מועצת איחוד אירופה, שהיא הגוף המרכזי לקבלת החלטות. מועצת איחוד אירופה כוללת נציג אחד, בדרג שר, מכל מדינה חברה, ומתכנסת בהרכבים שונים לפי הצורך. נשיאות המועצה, המתכנסת לרוב בבריסל, עוברת מנציג לנציג מדי שישה חודשים.

נציגי המדינות המשתתפות בפתיחת המושב של האיחוד האירופאי המשותף בקופנהגן, 2002 (צילום: איי פי)

נציבות אירופה היא הגוף המבצע של האיחוד. חבריה ממונים ע"י המדינות החברות, בכפוף לאישור הפרלמנט האירופי, והם ממונים על מימוש החלטותיו. מלבד זאת קיימים המועצה לביקורת, בית הדין האירופי לצדק, הבנק המרכזי של אירופה, מועצה כלכלית וחברתית, מועצת האזורים, בנק השקעות מרכזי ונציב קבילות הציבור.

מלבד קידומו של האיחוד המדיני, הכלכלי והחברתי של אירופה, פועל האיחוד האירופי כגורם רב השפעה במשק העולמי (התל"ג שלו הוא הגדול בעולם), ויש לו סדרה ארוכה של הסכמי שיתוף פעולה וסיוע עם מדינות רבות באירופה ובעולם, לרבות ישראל.