ישראל אלדד

ישראל אלדד נולד בעיירה פודבולצ'יסקה בחבל גליציה (אז חלק מאוקראינה) בשם ישראל שייב. למד בגימנסיה העברית בעיר לודז'. ב-1929 נסע לווינה, שם למד  תורה בבית המדרש לרבנים בעיר (אך לא הוסמך לרבנות) ופילוסופיה באוניברסיטת וינה. במהלך לימודיו פגש את אשתו לעתיד, בתיה ושיץ. לאחר נישואיו עברו אלדד ורעייתו אל העיר וילנה, שם שימשו כמורים בסמינר. ב-1935 הצטרף לתנועת בית"ר, ובמסגרת הפעילות בתנועה עקר לפולין והתוודע אל יצחק שמיר  ומנחם בגין.  עם כיבוש העיר  ורשה בידי הגרמנים במלחמת עולם השנייה, ברחו אלדד ורעייתו לצד כמה ממנהיגי בית"ר אל העיר וילנה.

ב-1941 עלה אלדד לארץ ישראל והתקבל כמורה בגימנסיה העברית. זמן קצר לאחר מכן הצטרף למחתרת הלח"י. בשל פעילותו במחתרת, הפך אלדד למבוקש על ידי שלטונות המנדט הבריטי. לאחר מותו של מפקד הלח"י אברהם שטרן, היה אלדד לאחד משלושת חברי מרכז הלח"י (גוף ההנהגה של המחתרת) לצד יצחק שמיר ונתן ילין-מור. ב- 1944, במהלך מנוסה מן השוטרים הבריטים שרדפו אחריו, נפל אלדד מן הקומה השלישית, נפצע פציעה קשה ונעצר. שנה וחצי לאחר מכן שוחרר מכלאו בפעולה של אנשי הלח"י. היה מעורב בתכנון רצח שליח האו"ם הרוזן ברנדוט.

עם הקמת המדינה החל אלדד בפעילות פוליטית במסגרת "מפלגת הלוחמים" (תנועת יוצאי הלח"י). לאחר הבחירות לכנסת הראשונה עזב את המפלגה בראש תומכיו והביא לפירוקה. בראשית שנות ה-50 החל ייסד כתב-עת בשם "סולם", בו המשיך להביע את דיעותיו בענייני תרבות ומדינה. בין השאר מתח ביקורת קשה על מנהיגי מפא"י וחירות, ואף קרא להפלת השלטון ולמימוש חזונו על "מלכות ישראל". בשל פרסומיו אלה הואשם בהסתה למרד ובהנהגת ארגון טרור, אך לא הועמד לדין.

זהותו הפוליטית פגעה בנסיונו להשתלב במערכת החינוך. בעקבות מכתב ששלח לו דוד בן גוריון, בו הודיעו האחרון כי אין ביכולתו לאשר לו משרה במערכת החינוך, הגיש אלדד עתירה לבג"ץ וזכה. גם לאחר מכן עברו שנים רבות עד אשר התקבל  כעובד מן המניין במערכת החינוך (כמרצה בטכניון). בשנת 1953 עבר עם אשתו לירושלים, ושם גר עד מותו.

ערך את כתבי העת "החזית" ו"דברי הימים" והיה מעורכי "המעש". כמו כן עסק בעבודות תרגום, דוגמת תרגום כתביו של הפילוסוף פרידריך ניטשה (תרגום עליו זכה בפרס טשרניחובסקי). בין היתר פירסם את הספרים: "הגיונות מקרא" (1959), "הגיונות חג" (1981), "הגיונות יהודה" (1981). במשך שנים רבות היה אלדד ידידו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' והשניים הרבו בוויכוחים פומביים סוערים. לאחר מותו הוציאו ילדיו את הספר "דמע ונגה דם וזהב", אשר ריכז את הגותו בנוגע לשירתו של אורי צבי גרינברג

בקשת הפוליטית בישראל סומנה משנתו הסדורה של אלדד בימין הקיצוני. בחזונו הפוליטי ביקש את הקמתה של מדינה ישראלית ריבונית על כל שטחי ארץ ישראל השלמה. לשם כך תמך בביצועו של טרנספר לתושביה הערבים של ארץ ישראל  והתנגד לוויתור על שטחים. במאמריו אמר בין השאר: "מיליוני יהודים לארץ ישראל, מיליוני ערבים למדינות ערב. אין לפסול זאת מוסרית או אידאית". נמנה עם מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כמו כן הקים רשימה לכנסת, "הרשימה למען ארץ ישראל", ועמד בראשה, אך כשל מלעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-7. נסיונו להיבחר ברשימת חירות לכנסת כשל אף הוא. כמו כן היה פעיל בתנועת התחייה ובתנועת מולדת.

על קברו ספד לו חברו למחתרת יצחק שמיר: "כל מאמר שלו וכל כרוז שהוציא היה כלי מלחמה, שגם בנה את המחנה הלוחם וגם שימש חומר-נפץ שפגע באויב". אביו של ח"כ פרופ' אריה אלדד. חתן פרס ביאליק.