אפרטהייד

מנדלה ודה קלרק לאחר אישור החוקה המבטלת את חוקי האפרטהייד. (צילום: איי.פי)

רישום האוכלוסייה במדינה נערך על פי קווי גזע – אירופים (לבנים), ילידים (שחורים), צבעונים (בני תערובת, מהתקופה שבה לא היה איסור על יחסים בין בני גזעים שונים, וצאצאיהם), והודים (אסיאתים). קביעת גזעו של אדם קבעה במידה רבה את האפשרויות העומדות בפניו כאזרח המדינה. היא קבעה היכן מותר לו להתגורר, איזה עבודות פתוחות בפניו, איזה חינוך יקבל, עם מי יוכל להינשא, היכן יהיה רשאי להתפלל, ובראש ובראשונה – האם יורשה לבחור ולהיבחר למוסדות הפוליטיים של הארץ.

חוקי האפרטהייד שללו מהשחורים כל כוח פוליטי או כלכלי, הצבעוניים וההודים קיבלו מעט זכויות אזרח ומצבם היה טוב משל השחורים, ואילו רק המיעוט הלבן נהנה מזכויות אזרח מלאות. האפרטהייד חילק את שטח דרום אפריקה לאזורים נפרדים ללבנים, לשחורים, לצבעונים להודים; בני כל גזע היו רשאים להתגורר רק באזוריהם, ונזקקו לרשיון מיוחד כדי לעבוד מחוץ להם. מקובל להבדיל בין "האפרטהייד הגדול", אותם חוקים שמנעו זכויות פוליטיות מרוב האוכלוסיה, והגבילו את זכות המגורים והתנועה ואת חופש התעסוקה, לבין "האפרטהייד הקטן" - מכלול של חוקים קטנוניים שהגדירו כפשע יחסי מין בין בני גזעים שונים, הפרידו את השימוש בשירותים ציבוריים וכיוצא בזה.

שורשי האפרטהייד נעוצים בראשית תקופת ההתיישבות הלבנה בדרום אפריקה, ואחדים מחוקיו היו נהוגים עוד בימי השלטון הבריטי. אך מדיניות האפרטהייד, כמכלול שלם של חוקים המפקחים על כל היבטי החיים, הפכה למדיניות הרשמית עם ניצחונה של המפלגה הלאומית בבחירות ב-1948, ונמשכה עד 1994, שאז נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה. חוקי האפרטהייד עוררו התארגנויות אופוזיציוניות שונות. בין השאר לחם נגדם מהטמה גנדי בשנות שהותו בדרום אפריקה.

מאבק השחורים החל בתחילת שנות ה-60, ובמרוצת הזמן קמו תנועות לא-מעטות, שחלקן חתרו לפתרון מדיני ואחרות קראו למאבק צבאי. הגדולה והמשמעותית שבהן היתה ארגון הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) בהנהגתו של נלסון מנדלה. כל אלה הוצאו מחוץ לחוק, ומנהיגיהן נעצרו לעתים מזומנות. בדרום אפריקה פעלה גם מפלגה קטנה של לבנים, המפלגה הפרוגרסיבית, שהתנגדה לאפרטהייד. אחת ממנהיגיה, היהודייה הלן זוסמן, היתה במשך שנים רבות בבחינת קול קורא במדבר.

התנגדות משמעותית נוספת באה מצד דעת הקהל הבינלאומית, שהחריפה את התנגדותה לאפרטהייד, עם הקמתן של מדינות אפריקניות עצמאיות, ועם התעוררות התודעה הפוליטית בקרב השחורים בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות. לחצי דעת הקהל הביאו בתחילה לניתוק קשרי התרבות, המדע והספורט (לדוגמה, ב-1976 נאסרה השתתפות ניו זילנד במשחקים האולימפיים של מונטריאול, משום שנבחרת הרגבי שלה ביקרה בדרא"פ).

בהמשך הטילו מדינות רבות עיצומים כלכליים על דרא"פ. הדבר לא התנהל בקלות, משום שמדינה זו היא אחד המקורות החשובים בעולם לזהב וליהלומים, ובכל זאת גבר בהדרגה בידודה גם במישור הכלכלי.

באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו רבים בממסד הדרום אפריקני לכלל הכרה כי חייב לבוא שינוי, וראש הממשלה (ואח"כ הנשיא) פ"ו בותה, החל בצעדים הססניים ראשונים בכיוון זה. הוא לקה בשבץ ופרש לזמן מה מהחיים הפוליטיים, בטרם הספיק לקדם את מדיניות השינוי המסויגת שלו.

לפיכך נהוג לציין את התמורה החשובה ב-1989, עם עלייתו של הנשיא פ"ד דה קלרק לשלטון. יותר מ-1,000 אסירים פוליטיים שוחררו, בהם מנהיג הקונגרס הלאומי האפריקני, מנדלה. פעילותם של ארגון זה וקבוצות אופוזיציה אחרות של השחורים הותרו עפ"י חוק, והממשלה החלה לנהל עמם מו"מ על ניסוח חוקה חדשה שתסיים את שלטון המיעוט הלבן.

ב-1991 בוטלו חלק מחוקי האפרטהייד: ההפרדה בשירותי ציבור ("האפרטהייד הקטן"); חוקי הקרקע, שמנעו מן השחורים בעלות על קרקעות במרבית שטחה של דרום אפריקה; ולבסוף, חוק רישום האוכלוסין עפ"י גזע. בנובמבר 1993 הגיעו הצדדים להסכם על סיום האפרטהייד, וב-1994 נערכו הבחירות הראשונות שבהן השתתפו כל אזרחי המדינה. נלסון מנדלה נבחר כנשיא.

אלא שלמרות ביטול האפרטהייד רשמית, הפערים הכלכליים העצומים שנוצרו במשך דורות רבים קשים לתיקון, ועדיין מצבם של השחורים במדינה רחוק מלהשתוות למצבם של הלבנים.