אפלטון

רוב החוקרים סבורים כי סמוך לחזרתו לאתונה (387 לפני הספירה) ייסד אפלטון את האקדמיה, מוסד ראשון מסוגו להכשרה פילוסופית באתונה. הוא נסע לסירקוזה פעמיים נוספות (367 ו-361 לפני הספירה), אך לא הצליח לממש את תוכניותיו הפוליטיות, ושוב נפל בשבי ונפדה או שוחרר.

משל המערה, הנודע בין משליו של אפלטון. משלי אפלטון מופיעים בחיבורו "המדינה" (פוליטיאה; ספרים 6, 7), ועניינם הוא שאלת האמת ומעמדה של מציאות אונטית למול מציאות אפיסטמית; כלומר בין מציאות עובדתית לבין ייצוגיה התרבותיים באמצעות מושגים. משל המערה מוגש על ידי אפלטון כדיאלוג בין סוקרטס וגלאוקון (אחיו הצעיר של אפלטון), אולם מקובל לשייך לאפלטון את הטקסט ששם בפי סוקרטס.

על מנת לפרש ולהבין את משל המערה נדרשת גם הכרות מסוימת עם שני המשלים הקודמים לו על פי סדר הופעתם בספר "המדינה":

משל השמש - זהו הראשון והפשוט בין שלושת המשלים ועיקרו הצגת מערך היחסים בין המשולש "עין – אובייקט נצפה – שמש" כדוגמה למערכת המאפשרת לאדם הכרה ידיעה והבנה של מושאי המחשבה שלו (האובייקטים הקיימים בעולם). השמש כאן היא משל למקור תבונה עליון אשר לאורו מתאפשר לתודעת האדם, העין הפנימית שלו, לתפקד ולהכיר לא רק את דימויי הדברים, אלא להגיע להכרה מלאה של הדברים עצמם. סוג כזה של הכרה אינו אפשרי לכל, אלא למי שמתמחים בכך בלבד, הפילוסופים.

בסופו של המשל מציין הדובר, סוקרטס, את ארבעת כשירויותיה של הנפש: קליטה של רשמי החושים, אמונה (או סברה), מחשבה, הכרה שכלית.

משל הקו המחולק - זהו השני במשלים, וניכרת בו הערצתו של אפלטון לגיאומטריה ולמתמטיקה. בהתבסס על חלוקה של קו לארבעה קטעים (לא שווים באורכם) עורך אפלטון אנלוגיה בין פרופורציות במערכת גיאומטרית לבין ארבע דרגות קוגניטיביות אצל האדם. מקטגורית הנראה הכוללת את הכשירות המנטלית הבסיסית, קליטת דימויים (צללים, השתקפויות), ואת הסברה או האמונה המאפשרת קליטת עצמים, עולים אל קטגורית המושכל הכוללת את כשירויות המחשבה המאפשרת תפיסה של צורות מתמטיות, ואת שיאה של הקוגניציה, הדיאלקטיקה (הכרה שכלית), המאפשרת תפיסתן של צורות מושכלות (אידיאות הדיאלקטיקה; Episteme). כלומר, הדרך אל האמת עוברת דרך התרחקות מרשמי החושים (רמת הדימויים והאשליות ( Images), אל ידיעה הנקנית מכוח האמונה והדעה (רמת המידע Information;), וממנה אל מחשבה מופשטת (רמת הידע Knowledge), עד שמגיעים להכרה שכלית טהורה (רמת אידיאות הדיאלקטיקה (Intelligence).

משל המערה - עתה, בהתבסס על הבירור המושגי שערך באמצעות שני המשלים הקודמים, ממשיך אפלטון ומפתח את התיזה שלו על מגבלות ההכרה האנושית ושאלת האמת. באמצעות הדיאלוג של סוקרטס עם גלאוקון יוצר אפלטון דימוי תיאטרלי כמעט, שנושאו הוא בור האסורים של המחשבה האנושית. מתוארים בו אנשים אשר אינם מודעים להיותם אסירים, הכבולים מיום היוולדם במערה כך שגבם פונה אל הפתח ופניהם אל הקיר הפנימי שלה. קרני אור ממדורה הבוערת מאחוריהם, וקרני שמש המגיעות מפתח המערה פוגעות בחפצים ומטילות צללים בחלל. האסירים מדמים בנפשם כי הצללים המרצדים על הקיר והדי הקולות המגיעים אליהם, הם הם העולם הממשי. כאשר אחד משוכני המערה המצליח להיחלץ מאסוריו ולהיוודע לאמת שבחוץ, שב ומספר לחבריו אודות העולם שראה, הם מסרבים להאמין, ובסופו של דבר הורגים אותו.

סוד כוחו של המשל טמון לאו דווקא בהיגיון הפילוסופי שלו, ותמצית קצרה זאת אינה מצליחה כמובן להעביר את האיכויות הדרמטיות של הדיאלוג בין סוקרטס וגלאוקון (באורך מספר עמודים). נראה כי אלו איכויותיו הספרותיות אשר עשו אותו למשל המצוטט ביותר בדברי ימי הפילוסופיה המערבית, ולאחד הדימויים המכוננים שלה. הוגים בתחומים שונים עשו שימוש במשל המערה והציעו לו פרשנות ביקורתית, בהם הפילוסוף היידגר, חוקרת הצילום סוזן סונטג  (דימוי המערה בפרק "במערת אפלטון" בספרה "הצילום כראי התקופה") ולוס איריגאריי המבקרת אותו מנקודת מבט פמיניסטית בספרה "מראת האישה האחרת" (1974 ;Speculum de l'Autre Femme). אופיו הדיאלוגי של הטקסט, המשאיר אותו פתוח לפרשנויות שונות, הוא כנראה העושה את המשל אקטואלי גם לאחר 2,400 שנה. משותפת לפרשנויות השונות היא ההצבעה על הציווי האתי-אינטלקטואלי שנושא בחובו המשל: בקשת האמת תובעת מאמץ וסיכון אישי, היא כרוכה באקטיביות אינטלקטואלית, בנאורות, ודורשת חריגה מגדרן של מוסכמות חברתיות רווחות.