אפ"ק

בנק אפ"ק הוקם בלונדון ב-1902 כחברת-בת של בנק "אוצר התיישבות היהודים" (יק"ט), שהוקם מספר שנים לפני כן על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. במאמריו אשר עסקו בבניית הזרוע הכלכלית של המפעל הציוני, הציג בנימין זאב הרצל שלושה עקרונות יסוד לפעילות הבנק: יעילות וטוהר מידות, הפרדה בין פוליטיקה לעסקים ורווחיות. בהתאם לעקרונות אלו, לא כלל תזכיר היסוד של אפ"ק הגבלה גאוגרפית לארץ ישראל או התייחסות לאינטרסים של התנועה הציונית. 

אפ"ק נבנה על פי מודל משולב של בנק השקעות המשמש כמכשיר מימון למיזמים ציבוריים (באמצעות מכירת מניות ואגרות חוב), ושל בנק מסחרי העוסק בניהול פקדונות ומתן אשראי ללקוחות. סניפו הראשון של הבנק נפתח ביפו ב-1903. מנהלו הראשון של הבנק היה זלמן דוד לבונטין. במהלך השנים הבאות הוקמו סניפים נוספים בערים (דוגמת ירושלים, חיפה, טבריה, צפת) ובמושבות בא"י, וכן בכמה מבירות מדינות ערב השכנות.

בשנות ה-30, כאשר היתה הכלכלה העולמית שרויה במשבר פיננסי חמור, נהנה המשק היהודי בא"י מתקופה של גאות כלכלית (לא מעט בשל השפעותיה של העלייה הרביעית). עד לאותה עת היה אפ"ק נתון בשליטתו המלאה של "אוצר התיישבות היהודים" ופעילותו הוגבלה בשל ההון המצומצם שהעבירה לו חברת האם לשם פיתוח עסקיו בארץ.

ב-1931 שונה שמו של הבנק ל"בנק אנגלו-פלשתינה" (אפ"ב). באותה שנה הביא המשבר העולמי את "אוצר התיישבות היהודים" על סף פשיטת רגל. אפ"ב נחלץ לעזרת חברת האם ובמסגרת הסכם שנחתם בין שני הגופים, הפך יק"ט ב-1934 לחברת אחזקות ללא פעילות ממשית, שנכסיה העיקריים היו מניות אפ"ב. מאותה עת התבצעה מרבית הפעילות הפיננסית של ההסתדרות הציונית בא"י, דרך אפ"ב.

לכאורה היה מדובר רק בשינוי טכני שכן שני הגופים היו בבעלותה של ההסתדרות הציונית. אולם למעשה הפך המהלך את אפ"ב לבנק הפועל בעצמו למציאת הון, ולבעל אוטונומיה ניהולית כמעט בלתי מוגבלת. בשנת 1936 יצא הבנק בהנפקה ראשונה והציע חלק ממניותיו למכירה בשוק ההון העולמי. ההנפקה זכתה להצלחה וסיפקה את ההון הנדרש לפעילות הבנק ולכיסוי חובותיו של "אוצר התיישבות היהודים". מרבית רוכשי המניות היו בעלי הון לא-יהודים שזיהו בבנק הזדמנות לרווח.

הגאות הכלכלית במשק הארץ-ישראלי בשנות ה-30 ויצירת מקורות מימון עצמאיים, סייעו לאפ"ב להגדיל את פעילותו הפיננסית במידה ניכרת. כשליש עד מחצית מן הפקדונות הבנקאיים בתקופת המנדט הבריטי הוחזקו בבנק והוא נחשב לגדול ולחזק במערכת הבנקאית בא"י. להתחזקותו של הבנק תרמה לא מעט גם פעילותו כגוף מתווך בהעברת הונם של העולים מגרמניה בעלייה החמישית ( הסכם ההעברה).

לצד שיקולי רווח והפסד, הושפעה פעילות הבנק גם משיקולים לאומיים-ציוניים: במסגרת פעילותו בתחום ההשקעות היה הבנק מעורב ברכישת קרקעות להתיישבות, עסק במימון מיזמי פיתוח ותשתית, העניק הלוואות לצמצום האבטלה, ותמך בענפי כלכלה מרכזיים דוגמת ענף ההדרים. כמו כן הפגינה הנהלת הבנק אחריות לאומית בעת משבר פיננסי שהחל ב-1935 וסייעה לבנקים קטנים לעמוד בהתחייבויותיהם.

עם תום המנדט הבריטי ולקראת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הוטל על אפ"ב להנפיק את המטבע של המדינה הצעירה. מאחר ששם המדינה ושם המטבע לא היו ידועים בעת הזמנת שטרי הכסף המודפסים בחוץ לארץ, נשאה הסדרה הראשונה את שם הבנק ואת השם "הלירה הארץ-ישראלית". 

על פי הסכם שנחתם בין הבנק לממשלת ישראל הוקמה בבנק "מחלקת הוצאה" נפרדת, שמילאה - עד להקמת בנק ישראל (1954) - חלק ניכר מתפקידיו של בנק מרכזי. ההסכם חייב את הבנק להפוך תוך זמן קצוב לחברה ישראלית (ולא בריטית כפי שהיה עד אז). ב-1951 הוקמה חברה ישראלית בשם "בנק לאומי לישראל" ובעלי המניות של אפ"ב החליפו את מניותיהם באלו של החברה הישראלית.