אפרודיטה (אפרודיטי), אלת האהבה,
היופי והפריון, אחת משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית.
בזכות יופייה הרב, ובזכות יכולת הכישוף שניתנה לה כאלה, יכולה היתה אפרודיטה לפתות את מי שאליו התאוותה, וכן לפתות דמויות מיתולוגיות (אלים ובני אנוש) ולהביאם לחשוק בדמויות אחרות. במיתולוגיה הרומית מזוהה אפרודיטה באופן חלקי עם האלה ונוס
(Venus), שעל שמה נקרא כוכב הלכת השני במערכת השמש
נוגה.
על פי האיליאדה
היתה אפרודיטה בתם של ראש האלים זאוס
ושל דיונה;
זו האחרונה היא דמות כמעט בלתי-ידועה, ויש סבורים שאין שמה אלא צורת הנקבה של השם זאוס (= דיוס). בשירה מאוחרת יותר נכתב כי אפרודיטה נולדה מקצף הים (ביוונית: קצף = אפרוס) ולאחר מכן רכבה על צדפה לאי קיתרה שבאיי הפלופונסוס ביוון, ומשם לפפוס
שבקפריסין.
במרבית הסיפורים המיתולוגיים מתוארת אפרודיטה כרעייתו של הפייסטוס,
אל האש. אפרודיטה ניתנה להפייסטוס לאישה בתמורה להסכמתו לשחרר את הרה
אימו מתוך המלכודת שבנה לה. אולם אפרודיטה התאהבה בארס,
אל המלחמה, ולא שמרה אמונים להפייסטוס. זה האחרון תפס אותה על חם כאשר התנתה אהבים עם ארס, והיא נאלצה להמלט.
פיגמליון
מלך קפריסין התאהב באפרודיטה ובנה פסל בדמותה, אותו היה מחבק, מלטף ומנשק. אפרודיטה, שריחמה על פיגמליון הפיחה בפסל רוח חיים. פיגמליון נשא לאישה את הדמות שקמה לחיים, וקרא אותה גלטיאה. לבן שנולד לו מגלטיאה קרא פיגמליון פאפוס, ועל שמו של פאפוס הוקמה העיר פאפוס בקפריסין - שם ממוקם המקדש המפורסם של אפרודיטה.
המיתולוגיה מספרת כי אפרודיטה סכסכה בין זאוס לרעייתו הרה, כשסיבכה אותו בתעלוליה עם חלק מנשותיו. זאוס קץ בתרגילים אלו וכישף את אפרודיטה כך שתחשוק באנכיסס נסיך טרויה,
שהיה בן-תמותה. פרי אהבתם של אפרודיטה ואנכיסס היה אייניאס
(ביוונית: איינוס = נורא), ושמו מסמל את הביזוי וההשפלה שבמשכב אל עם בן-תמותה.
את היפוליטוס התם וישר הלב, בנם של תזאוס
ושל רעייתו האמזונה החליטה אפרודיטה ללמד לקח, לאחר שהלה דבק בטוהר וביטל את ערכה של אהבת אשה. היא גרמה לכך שאימו החורגת פיידרה חשה תשוקה אדירה אליו. כאשר היפוליטוס התקומם נגדה, העלילה עליו פיידרה כי אנס אותה. תזאוס אביו קילל אותו והוא נמלט אל הים ושם נהרג. אפרודיטה הענישה גם את סמירנה, בתו של המלך תיאס. היא הכניסה בסמירנה תשוקה עזה לאביה, וכשגילה האב באמצע הלילה כי הוא מתנה אוהבים עם בתו, רדף אחריה ולפני שהשיגה, הפכוה האלים לעץ, ממנו בקע אדוניס
כעבור תשעה חודשים. אפרודיטה אהבה מאוד את מראהו של אדוניס ורצתה לשמור אותו לעצמה. היא מסרה אותו למשמרת אצל פרספונה,
אלת פוריות האדמה, וזו חמדה אותו לעצמה. במחלוקת בין שתי האלות קבע זאוס שהמשמורת על הילד תחולק בין השתיים, אך הילד העדיף את חברתה של אפרודיטה. ארטמיס,
שנטרה טינה לאפרודיטה על מות היפוליטוס, הרגה את אדוניס בעת שזה יצא לצוד.
בחתונתם של פלאוס ותטיס, הביאה אריס, אלת המריבה, תפוח ועליו כתוב "ליפה ביותר", בלא לומר אל מי מבין האלות: הרה, אתנה
ואפרודיטה - הוא מיועד. זאוס פסק כי פאריס,
נסיך טרויה ובנו של פריאמוס
יכריע בסוגיה. פאריס קבע כי אפרודיטה היא היפה באלות, לאחר שזו הבטיחה לו את הלנה,
שנחשבה ליפה מבין הנשים עלי אדמות (כך נזרע הזרע למלחמת טרויה).
בעימות שנערך בין פאריס למנלאוס
מלך ספרטה
במלחמת טרויה, גבר המלך על הנסיך הצעיר, אך אפרודיטה, שעמדה במלחמה לצד הטרויינים, הצילה את פריס מידיו של המלך.
פולחן
רבים הם התארים שניתנו לאפרודיטה, ואלו מצביעים על תפקידיה במיתולוגיה ועל הכוחות שיוחסו לדמותה, ביניהם: פונטיה - אלת הים, אורניה - אלת השמיים ופורנה - אלת הפרוצות. באיליאדה של הומרוס
מתוארת אפרודיטה כחלשה שאינה מטילה מורא על בני האדם. שירה מאוחרת יותר מתארת את שלטונה כאכזרי ומשחית ואת דמותה כערמומית ובוגדנית.
פולחנה של אפרודיטה רווח בעולם היווני, ומקורו כנראה במזרח הקדמון, בפולחן של אלת הפריון הכנענית עשתרת.
בערים רבות ביוון העתיקה,
ובראשן פפוס, קיתרה וקורינתוס
נערכו לכבודה פסטיבלים מיוחדים.
רבים מאמני יוון העתיקה יצרו פסלים בדמותה של אפרודיטה, וביניהם פידיס ואלקמנס. פסלו של האתונאי פרקסיטלס
(Praxiteles; המאה ה-4 לפנה"ס) "אפרודיטה מקנידוס" הוא הפסל הראשון המתאר את אפרודיטה בעירום מלא, ונשתמר בהעתקים רומיים. אפרודיטה תוארה עירומה או עירומה למחצה גם ביצירות מאוחרות יותר, על פי רוב כאשר היא עומדת או מתרחצת.