אצטקים

נראה כי האצטקים באו מן הצפון וכי הגיעו למקסיקו במאה העשירית, אז שלטו באזור הטוֹלְטֶקים. הם עברו תקופת נדודים ארוכה, במהלכה נודו וגורשו על ידי תושבי האזור שראו בהם פראי אדם. לבסוף התיר להם אחד משליטי הטולטקים לשבת בגבול ממלכתו; הם שירתו את ארצו בתור ציידים, וחיו בדלות מַחפירה.

על פי המיתולוגיה האצטקית, יום אחד נראה נשר הניצב על קקטוס-עמודים ובולע נחש (זהו הסמל הלאומי של מקסיקו בימֵינו); על פי אמונתם מקום בו יתגשם חזיון זה הינו האתר, אשר בו עליהם לקבוע את מגוריהם הסופיים. ואכן קבעו האצטקים את מרכזם בעיר טֶנוֹצְ'טיטְלַן (שהוקמה בידי עם אחר), שנבנתה על שטח ביצות במרכזו של אגם גדול, עיר שלימים תהיה לבירת מקסיקו, מקסיקו-סיטי. בני התקופה תיארו את טנוצ'טיטלן כעיירה קטנה – אפילו "שרויה במסכנוּת" – אשר בניה ניזונו בקושי מן הדגה שדָלו מן המים אשר סביבם. עוניים של האצטקים הביא רבים מהם להתפרנס בתור שכירי-חרב בצבא טֶסוֹסוֹמוֹק – השליט הריבוני עתיר-הכוח שבלט באותה עת. כך צברו כוח, ובעיקר ניסיון צבאי ושלטוני.

ארנן קורטס ומוקטסומה ה-2 מוקפים בלוחמים אצטקים (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

בחברה האצטקית שלטה חלוקה נוקשה לשני מעמדות עיקריים. פִּיפִּילְטִין – השליטים שאחזו בכל תפקידי ומנעמי המינהל, הכלכלה, המדיניות והדת; מַסֶאוּאַלְטִין – שעסקו בכל תחומי החקלאות ומלאכת-היד, ועליהם הוטלו העבודות-הציבוריות והשירות בצבא.

כלכלת האצטקים התבססה על חקלאות, שכללה מערכות השקייה מפותחות שהשביחו שטחים נרחבים. כמו כן, התבססו האצטקים על המלחמות, אשר איפשרו לממלכה לגבות מסים מהעמים המובסים.

בתרבות האצטקית בלטה הצפייה בכוכבים ובתופעות הטבע. האמנות האצטקית היתה עשירה מאוד: אדריכלות בממדי ענק, פיסול, קרמיקה, ציורי-קיר; אמנות זו מייצגת סימבוליזם (סִמליוּת כשיטה) שהגיע לרמות הפשטה גבוהות, בצד ריאליזם בולט.

מסמכי החוקים האצטקיים צוירו על עור-איל מעובד ברמת בורסקאות גבוהה, שנחתך לרצועות וקופל באצורה המזכירה אקורדיאון, ואשר צוּפה בשִכבת שיש מלאכותי דקיקה; הצְביעה בוצעה בידי טְלַקוּיִלוֹקִים – אנשים שקיבלו חינוך בבתי-הספר הדתיים.

הדת האצטקית לימדה את בני העם הזה, כי הם מיועדים לגדוּלה – אשר תאפשר להם את מילוי תפקידם האמיתי, והוא הזנת השמש בדם אנשים. האצטקים לקחו צעירות וצעירים מבני העמים שהביסו במלחמה, שחטו אותם על-גבי המזבח שבמרכז בירתם, והגישו את הדם כמִנחה לשֶמש – אשר המיתוסים שלהם סיפרו כי היא זקוקה לדם זה כדי להמשיך ולנוע בשמים. ככל-הנראה, הקורבנות המיועדים קיבלו בהסכמה (אם לא בחפץ-לב) את גורלם. הכובשים הספרדים תיארו את עיר-הבירה כעומדת על "נהר דם" מַתמיד.

אל הגשם, טלאלוק. מוזיאון האנתרופולוגיה, מקסיקו סיטי (צילום: רויטרס)

האצטקים לא פיתחו כתב – אבל היתה להם מערכת הִירוֹגְלִיפִים (מעין כתב-חרטומים), ובה מִגוון איורים המייצגים רעיונות ומושגים מקוּדדים; בכל איור, נודעת משמעות (ואף יותר מאחת) לכל מרכיב.