הר חרמונית, בערבית תל א-שיח'ה (רום 1211 מ' מעל פני הים, הפסגה השנייה בגובהה ברמת הגולן) והרכסים הנמוכים המתמשכים דרומה לו יוצרים צורת פרסה ושולטים משלושה עברים לכוון מזרח על "פתחת קונייטרה הצפונית" - מרחב מישורי (נעשה גבעי ומבותר במערבו) בין קונייטרה לבין הישוב הסורי ח'אן ארניבה, המאפשר תמרון ואש לכוחות שריון. בראיית הסורים, מלבד היתרון הטקטי שהקנה קו עמדות זה למגן הישראלי, הוא היווה מפתח להצלחת הבקעה סורית לעבר עומק המערך הישראלי, בהיותו שולט יחד עם רכסי בנטל, אביטל ובראון הסמוכים, גם לכוון מערב.
בשל חיוניותם של רכסים אלה, הן למגן והן לתוקף, נערכו מראשית המלחמה קרבות קשים על השליטה בהם. התקפה ראשונה של חטיבה ממוכנת 121 מדיוויזיה 7 הסורית (מצויידת בטנקי T-55, נושאי גייסות משוריינים ואמצעים הנדסיים לפריצת מכשול כוחותנו) נערכה לעבר פתחת קוניטרה הצפונית בין ה-6 ל-8 באוקטובר. גדוד טנקים 74 (מחטיבה 188) ניהל את קרב ההגנה העיקרי בגיזרה זו בשני ימי הלחימה הראשונים. אף על פי כן, בכינוי "קרב עמק הבכא" מכוונים לרוב לקרב שריון בשריון (שב"ש) אשר התנהל ב-9 באוקטובר בגזרת חטיבה 7.
קרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים
בשחר ה-9 באוקטובר נערכה, על בסיס ציר סעסע - חאן ארינבה - אל רום, התקפה נוספת של דיוויזיה 7 הסורית לעבר מרחב קונייטרה - הר חרמונית. במטרה להבקיע את קו ההגנה הישראלי בפתחת קונייטרה הצפונית, הטילה מפקדת הדיוויזיה הסורית למערכה את חטיבת טנקים 78 (מצויידת בטנקי מערכה חדישים מסוג T-62), בסיוע כוחות ששרדו מחטיבה ממוכנת 121. המתקפה דרך הפרצות במכשול כוחותנו (שהוכשרו במהלך ההתקפה הקודמת של ח"ט 121), בה השתתפו קרוב ל-100 טנקים סורים, כללה גם הרעשה ארטילרית כבדה. המהלך זכה להצלחה חלקית, וחלק מן הכוחות הסורים חדרו למרחב בתנועה דרך שטח מבותר בגאיות למרגלות החרמונית (עמק הבכא) במטרה לכבוש את קו עמדות השליטה ("הרמפות") הישראליות.
כוח שריון ישראלי במהלך מתקפת הנגד ברמת הגולן, 8 באוקטובר 1973 (צילום: דוד רובינגר, לע"מ)
מול הכוח הסורי ניצבו כוחות שריון וחיל רגלים משוריין (חרמ"ש) מצומצמים ושחוקים מן הגדודים שהיו תחת פיקודה של חטיבה 7: גדוד טנקים 77 "עֹז" של חטיבה 7, בפיקודו של סא"ל אביגדור קהלני אשר מונה למפקד הגזרה, והוטל עליו לפקד על שאר הטנקים שנותרו באזור: כוח מגדוד טנקים 74 (במקורו מחטיבה 188), כוח מגדוד טנקים 71; כוח מגדוד חרמ"ש 75; ופלוגה ג' מגדוד 82 (כח "טייגר" בפיקודו של סרן מאיר זמיר).
למרות עדיפותם המספרית הברורה של הכוחות הסורים, הצליח הכוח הישראלי לשמור על אחיזתו בעמדות ששלטו לעבר "שטח ההשמדה" ממנו ניסו להגיח הסורים, ומהן הצליח לפגוע בעשרות טנקים ונגמ"שים סורים. בעיצומה של הלחימה, נערכו בין הטנקים קרבות "פנים אל פנים" מטווחים קצרים ביותר, לעיתים עשרות מטרים בלבד.
ברגע הקריטי של הקרב, כאשר לא נותרה תחמושת בבטן הטנקים, והמג"ד קהלני (שזכה בעיטור הגבורה על מנהיגותו וגבורתו האישית בקרב) נאלץ לבקש מהמח"ט אישור לסגת מעמדותיו, הצטרף לקרב כוח תגבור רענן (בן 11 טנקים) מגדוד 53 (במקורו מחטיבה 188), בפיקודו של סא"ל יוסי בן חנן, אשר תפס את רכס הבוסטר, החולש על שדה הקרב מאגפו הדרומי, והצטרף ללחימה. פלוגתו של סרן זמיר הצליחה להשמיד (ללא אבידות כמעט מצידה) עשרות משוריינים, חלקם מחטיבה משוריינת מספר 43 של דוויזיית החי"ר הסורית מספר 9, שהיתה בדרכה לגשר בנות יעקב. על חלקו בקרב קיבל זמיר את עיטור העוז.
שעות ספורות לאחר מכן התקבל דיווח מתצפית מודיעין, כי בעורף הדביזיה הסורית נשברה תנופת ההתקפה והחלה נסיגה. מידע חיוני זה הועבר מייד דרך מפקדות האוגדה והחטיבה לכוחות הבולמים שהיו על סף קריסה, וסייע להם להחזיק מעמד עד שהכוחות הסורים בחזית החלו לסגת לקראת צהרי היום.
כשלון נסיון הפריצה בעמק הבכא, ובלימתם של הכוחות הסורים בשאר הגזרות ברמה, הביאו לשבירת המאמץ הסורי לכיבוש הגולן ולמפנה במערכה כולה. ב-10 באוקטובר נהדפו הסורים מכל רמת הגולן, מלבד מוצב החרמון שנותר בידיהם עד היום האחרון לקרבות.
הדפס
