גוסטב קלימט

נולד בעיירה באומגרטן (Baumgarten) הסמוכה לוינה, בן שני למשפחה שמנתה שבעה ילדים. אביו, אנסט, צורף אמן, הצליח לפרנס בדוחק את בני ביתו. כשרונו של קלימט בתחום האמנותי ניכר כבר מגיל צעיר, ובהיותו בן 14 החל את לימודיו בבית הספר לאמנות בוינה (Vienna Kunstgewerbe).

בשנת 1883, בהיותו 21, ייסד יחד עם אחיו ועם חבר נוסף חברה (Company of Artists) שסיפקה עיצובים אמנותיים וציורי פרסקו (ציורי קיר) לגופים ולמוסדות שונים, דוגמת תיאטראות, כנסיות ומוזיאונים. כך החל לבסס את מעמדו כאמן מוכר ומבוקש בקרב פטרוני האמנות של וינה. יחד עם זאת, העירום הנשי והמרכיב האירוטי שכיכבו ביצירותיו עוררו סערות ציבוריות לא מעטות, בעיקר לאחר שצייר פאנלים דקורטיביים עבור אוניברסיטת וינה (מדובר בשלושה פאנלים ידועים המכונים "פילוסופיה", "רפואה" ו"משפטים"), בהם הושם דגש על היבטים אלו.

גוסטב קלימט, "הנשיקה", 1908

בשנת 1897 היה קלימט ממייסדי תנועת ה"סצסיון" בוינה. תנועה זו (שפירוש שמה היבדלות או פרישה) צברה תאוצה במוקדי כוח שונים באירופה ונושאי דגלה היו אמנים שיצאו נגד המסורת האמנותית שהנהיגה האקדמיה. תחת זאת העדיפו ליצור במסגרת הסגנונות האמנותיים החדשים של תקופתם דוגמת האימפרסיוניזם, הסימבוליזם והאר נובו. קלימט אשר יצירתו התאפיינה באקלקטיות סגנונית (ריבוי מקורות השפעה), מילא תפקיד חשוב בפעילותה של תנועת הסצסיון ושימש כנשיאה הראשון. 

לעיקר פרסומו והכרתו האמנותית הגיע קלימט בעיקר בעבודותיו המאוחרות, ביניהן סדרת ציורי הקיר בפסיפס שיצר על פי הזמנה בארמון סטוקלה (Palais Stoclet) בבריסל, שם ניכרת השפעתו מן הפסיפסים הביזנטיים. יצירתו של האמן השפיעה רבות על אמנים אחרים בני הדור הבא דוגמת אגון שילה ואוסקר קוקושקה. 

 מקום מרכזי ביצירתו של קלימט תופסות דמות האישה, מיניותה וחושניותה, ומבע צבעוני ייחודי. דיוקנאותיו מציבים את האישה במגוון תנוחות, עירומה או לבושה, כשהיא מכוסה חלקית בשכבה קישוטית מוזהבת ונוצצת, תוך שימוש בהרמוניות צבע מעודנות וצורות עיטוריות מופשטות (כאופייני לסגנון האר נובו). הרקע הקסום שיצר קלימט לכל דמות, וכן הבחירה להציג עירום נשי לא אופייני (למשל דמות אישה הרה בציור "תקווה"; 1903) או נשים בגילאים שונים (ב"שלושה גילאים של אישה"; 1905), הפכו את עבודתו  לציון דרך חשוב בהתפתחות הייצוג הנשי באמנות המודרנית. 

מבין ציוריו המפורסמים: "הנשיקה" (1908), "יהודית" (1909), "תקווה" (שני ציורים באותו שם, האחד מ-1903 והשני מ-1909), "מוות וחיים" (1911) ו"הבתולה" (1913).  

גוסטב קלימט, "מוות וחיים", 1911

כמה מיצירותיו של קלימט הוחרמו בתקופת האנשלוס ב-1938 על ידי הנאצים מאוספים פרטיים של משפחות יהודיות אמידות בוינה. דיוקנה של אדל בלוך-באואר (1907 ;Portrait of Adele Bloch-Bauer), ותמונות נוספות מאוספי אמנות של יהודי וינה, עומדות מאז שנות ה-90 במרכזה של פרשייה ציבורית-משפטית סביב הניסיון להשיב את היצירות הגזולות ליורשיהן החוקיים.