אר נובו

סגנון זה התפתח מתוך משבר עמוק שפקד את אמנות המערב לאחר עידן המהפכה התעשייתית. התיעוש והבינוי המזורז בכל העולם המערבי וכן השיפור ברמת החיים של האוכלוסייה, יצרו ביקוש לייצור המוני ולגילוי חומרים חדשים. נוצר צורך בעיצוב אשר יביע את תכונותיהם של החומרים והטכניקות החדשות שהתגלו.

גוסטב קלימט, "הנשיקה", 1908

כיוון אחד שהוצע על ידי יוצרים ותיאורטיקנים של האמנות דוגמת רסקין וויליאם מוריס בבריטניה – היה חזרה לעבודת הכפיים הפשוטה של אמני ימי הביניים. אך עד מהרה התברר כי אמנות היד, שעליה ממליצים רסקין ומוריס, הינה מותרות שאינן בהישג ידו של כלל הציבור. הכיוון, למרות שנכשל, פקח את עיני המעצבים והאמנים לבעיות שמציבה בפניהם הטכנולוגיה החדשה.

השימוש הרב בברזל, פלדה וזכוכית הציב אתגר חדש בפני המעצבים, שחשו כי העיטורים הקלאסיים המלווים את תרבות המערב מאז תקופת הרנסנס, אינם מתאימים יותר לתביעות העיצוב המודרני ולחומרי הגלם העומדי לרשותו.

גם שיפור התעבורה העולמית וקיצור דרכי המסחר חשפו את תרבות המערב לתרבויות אמנותיות חדשות. פתיחות זו האירה את האפשרות כי המזרח יוציא את המערב מקפאונו האמנותי.

את אחת הדוגמאות הטובות ביותר להשפעת המזרח על האמנות המערבית ניתן למצוא בבלגיה. האדריכל ויקטור הורטה השתמש בקווי המתאר העקלקלים המוכרים מהדפסי העץ היפנים לעיצוב קורות פלדה וברזל. אופיו של הברזל התבטא היטב בקלותם ואווריריותם של קווי המתאר המעוגלים.

באר נובו היו שני זרמים עיקריים:

1. זרם שהדגיש את האסימטריה, את הקוויות ואת המבנה האורגני השוטף; בין השאר בא לידי ביטוי בעבודותיהם של אמני ההדפס אוברי בירדסלי ואלפונס מוכה, האדריכל הבלגי ויקטור אורטה והאדריכל הספרדי אנטוניו גאודי.

2. זרם הפשטות הגיאומטרית, ממבשרי ההתפתחויות החדשניות של המאה ה-20, שבין השאר בא לידי ביטוי בבניינים, ברהיטים ובעיטורים של האדריכל הסקוטי צ'רלס רֶני מקינטוש. השפעת אר נובו ניכרת ביצירותיהם של ציירים ופסלים רבים גם בימינו.

האר נובו, כזרם המבטא פתיחות לאפשרויות אמנותיות שאינן מתבססות על כללי העיצוב הקלאסי מתקופת הרנסנס, התפתח במקביל בארצות המערב וקיבל בכל מקום את אופיו הייחודי:

בצרפת ובארצות דוברות הצרפתית, השפיע האר-נובו בארכיטקטורה (למשל, תחנות המטרו בפריס), בריהוט, בטקסטיל ובאמנות. אמנים כמו אדגר דגה ואנרי דה טולוז-לוטרק וכן הציירים האימפרסיוניסטים הושפעו מן התפיסה החדשה והבועטת באמנות "הנכונה" הקלאסית.

בספרד מייצג האדריכל אנטוניו גאודי את רוח ה"מודרניסטה" (כך כונה זרם האר נובו בספרדית) ביצירותיו בברצלונה. בין יצירותיו החשובות ראוי למנות את קאזה מילה, פארק גואל וכן את כנסיית "המשפחה הקדושה " שבנייתה לא הגיעה לשלבי סיום.

בגרמניה, בהולנד ובארצות האימפריה האוסטרו-הונגרית - כונה הסגנון בשם "יוגנד שטיל" כלומר, הסגנון הצעיר. אמני הזרם התרכזו במינכן, שם עסקו בעיצוב כלים שימושיים, רהיטים וכן טקסטיל המעוצב בסגנון החדש. בוינה מצאה מגמה זאת את ביטויה בתנועת ה"סצסיון" שעל מקדמיה נמנה הצייר גוסטב קלימט. יש לציין כי הסגנון ההולנדי שונה מעט מאחיו הגרמני, ואף מזה האוסטרי.

באנגליה כונה הסגנון החדש בשם "ליברטי", כשמו של בית המסחר הגדול בלונדון שעסק בהצגה ובמכירה של פריטים שימושיים המעוצבים ברוח האר נובו. נושא הדגל של רוח הליברטי באנגליה היה הסקוטי צ'רלס רֶני מקינטוש.

בארצות הברית וביבשת אמריקה בכלל כונה הסגנון החדש בשם "צ'רלסטון", וניתן לראות את השפעתו בעיקר באופנת הלבוש ובפרטי הריהוט.

בארץ ישראל התפתח האר נובו בבית הספר לעיצוב בצלאל שבירושלים ועל כן כונה "סגנון בצלאל". האמנים והתלמידים התמחו בעיקר בייצור תכשיטים, חפצי קודש ואריחי קרמיקה. המעצב א.מ. ליליאן השתמש באר נובו לעיצוב כרזות עבור קונגרס הציוני – הוא חש כי הסגנון החדש הולם את הרוח החדשה המתעוררת בעם היהודי.

חשיבותו העיקרית של סגנון האר נובו, מעבר להיותו הטעם השולט במערב בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה ה-20, טמונה בכך שפתח אופקים חדשים לאומנים ומעצבים ואיפשר להם להשתחרר ממסורות המערב.

ניתן להתבונן ביצירות אר נובו ברחובות בריסל, פריס, פראג וברצלונה. ברייקס מוזיאום שבאמסטרדם מוקדש אגף לפריטי יוגנד שטיל של אומנים הולנדים. מוזיאון נוסף קיים בברלין, המציג גם הוא את מיטב יצירותיהם של אמני גרמניה מתקופה זו. במוזיאון ישראל בירושלים הוקדש אגף צנוע לפריטי עיצוב בסגנון בצלאל. גם בשווקי הפשפשים בערים ניתן למצוא העתקים או פריטים מקוריים בסגנון האר נובו.